אהל אברהם עו

בזה פליגי ר"מ ור"ש דר"מ ס"ל כיון דמגעולי מדין מוכח דנותן טעם לפגם אסור שהרי אפי' ב"י פגמה פורתא ע"כ נבלה לא התירה התורה רק סרוחה מעיקרא דאם נימא דאפי' הסריחה פקע איסורא משום דאין ראוי' לגר אמאי אוסר געולי מדין הרי פוגם ופקע ממנו שם אוכל כסברת הר"ן ואי דהגדיל המדה ר"מ ס"ל הא דטכע"ק אסור היינו משום דההיתר עצמו אסור ולא שייך ביטול ברוב וא"כ בנותן טעם לפגם אם נילף מנבלה דפקע האיסור ע"י שאין עליו חשיבות אוכל לא שייך זה ומותר אפי' בהגדיל המדה אלא ע"כ דנותן טעם לפגם אסור ולא התירה התורה נבלה רק סרוחה מעיקרא ור"ש ס"ל דסברת טכע"ק משום דניכר האיסור וא"כ גם בנותן טעם לפגם ניהו דיילפינין מנבלה דשרי דבטל ממנו שם אוכל אבל בהגדיל המדה אסור ושפיר אמרינין דלא אסרה התורה רק קדרה ב"י: והנה דעת קצת פוסקים דקדרה שאינה ב"י חורפא מחלי לשבח והקשה הרשב"א בתשו' [סי' תצ"ז] א"כ מנ"ל מג"נ דנותן טעם לפגם אסור דלמא להכי צותה התור' לגעול משום דלמא יבשל דבר חריף. ולהנ"ל יש לומר דלא דוקא דחורפא משווי לשבח רק דלא יפגום וכשי' הג"א דאסור באין נותן טעם לשבח ולא לפגם וכפי מ"ש להכי אסור באין נ"ט לא לשבח ולא לפגם דהוה הגדיל המדה וכ"ז לר"ש אבל לא לר"מ ושפיר ייליף ר"מ מגעולי מדין דנטל"פ אסור ודוק היטיב

ולפמ"ש יתיישב הא דמקשים המפרשים ור"ש מ"ט וקשה הרי משמע דהסברא החיצונה דנטל"פ מותר מדפריך מ"ט דר"מ וא"כ מה פריך ור"ש מ"ט ולהנ"ל לא ק"מ דודאי הסברא החיצונה אם אין לן דרשא כלל דנותן טעם לפגם מותר דלא אסרה התורה טעם כעיקר רק לשבח משום דההיתר גופא אסור ע"י הטעם איסור וא"כ בנותן טעם לפגם בכל גונא מותר אפי' בהגדיל האיסור וא"כ אפי' קדרה ב"י דפגמה פורתא (אסור) [מותר] וא"כ בתר דמשני קדרה ב"י פגמה פורתא ומסתמא לא פליג ר"ש במציאות וע"כ אסרה מטעם שהגדיל המדה וזה אינו מהסברא אדרבא ראוי לומר דאסר התורה אפי' בנותן טעם לפגם ושפיר פריך מ"ט דר"ש ודוק

אופן אחר נראה ליישב הא דפריך הש"ס מ"ט דר"מ מ"ט דר"ש והוא דודאי אם נימא הא דטעם כעיקר לא בטל ברוב משום דההיתר גופא אסור משום דיש לו טעם איסור וא"כ בנותן טעם לפגם הסברא החיצונה דבטעם זה לא אסרה התורה ההיתר ע"י טעם פגום. ואך אם נימא הא דטכע"ק משום דניכר האיסור א"כ גם בנותן טעם לפגם מסברא אסור ואמנם מנ"ל זה הרי לולא דיילפינין מקרא טעם כעיקר הוה אמינא דאינו מינו בטל ברוב וע"כ אינו סברא חיצונה דבניכר האיסור לא בטל וא"כ יש לומר דרק בנותן טעם לשבח אמרה התורה טעם כעיקר משום דההיתר גופא אסור ואע"ג דאיכא למימר כיון שגלתה התורה טעם כעיקר הוה ניכר איסור דחיך אוכל יטעם אבל לולא גלתה התורה דטעם כעיקר לא הוה ניכר האיסור מ"מ כבר כתבנו דבניכר האיסור דלא בטל אינו סברא חיצונה דמה בכך דניכר מ"מ כיון [שא"א להפרד מותר דאזלינין בתר רובא. ואמנם הרא"ש סוף פ' גיד הנשה ותוס' בכורות כ"ג [ע"א ד"ה נבלה] שדי ביה נרגא בהא דאיסור בטל ברוב [אב"ה למה בטומאת מגע דוקא לא מסמא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. ובאיסור שנתבטל מותר לאוכלם כאחת. הא ע"כ כמאן דאיתי' דמי דאם יתוסף עליו חוזר וניעור. והי' הרא"ש דמאחרי רבים להטות אמרה התורה דלא נשאר בו שום איסור ורק בחזר וניעור הו"ל כהוכר, ואסור מכאן ולהבא] עיי"ש. והנה לפי ד' הרא"ש דאם נימא דאיסור כמאן דאיתא לא שייך ביטול וע"כ צ"ל דגזירת הכתוב דאיסור כמאן דליתא א"כ שפיר י"ל כיון דניכר הטעם וטעם כעיקר איך שייך לומר איסורא כמאן דליתא הרי ניכר ולא שייך ביטול ושפיר הסברא החיצונה מכח טכע"ק דאסור בין נותן טעם לפגם או לשבח. ואמנם מתוס' בכורות משמע דקמא קמא בטל ברוב ודבריהם צריך ביאור גדול שם. ואפשר לומר דהרי בנזיר [לו ע"ב] כ' תוס' [ד"ה וכזית] הא דמפלפל הש"ס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היינו ע"י תערובת עיי"ש בסוגיא דטכע"ק וא"כ י"ל דאע"ג דכבא"פ דאורייתא אפי' ע"י תערובת היינו היכא דליכא רוב דשייך ביטול או באינו מינו דבהיתר טעם איסור אבל אם הרוב היתר אע"ג דאיסורא כמאן דאיתא קמא קמא בטל ברוב דלא מצטרף בכא"פ. ושפיר שייך ביטול ברוב אע"ג דאיסור כמאן דאיתא אך זה ללא יועיל דהרי חצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאיסורא כמאן דאיתא היאך שייך ביטול ברוב דניהו דלא מצטרף מ"מ אוכל ח"ש מאיסור וגם זה לק"מ דהרי ח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי וא"כ אם בביטול ברוב לא מצטרף כבא"פ ח"ש מותר ושפיר שייך ביטול ברוב באסורים. והנה לפי תי' תוס' א"כ כיון דשייך ביטול ברוב באסורין אע"ג דאיסור כמאן דאיתא והא דגלתה התורה טעם כעיקר אכ"ל דהסברא דגוף ההיתר אסור ע"י שיש לו טעם איסור א"כ בנותן טעם לפגם קם הסברא דמותר מטעם ביטול ברוב דבטעם פגום לא אסרה התורה ההיתר ואך כ"ז לדידן אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ע"כ ליתא לתי' זה וע"כ צ"ל כד' הרא"ש דאיסור כמאן דליתא דאל"כ לא שייך ביטול דהרי חייב בכ"ש וא"כ הסברא אפי' בנותן טעם לפגם כיון דניכר האיסור משום טעם כעיקר לא שייך לומר איסורא כמאן דליתא וליכא ביטול ושפיר פריך הש"ס מ"ט דר"ש דלר"ש לשיטתי' הסברא דנותן טעם לפגם אסור ודוק היטיב

עיין הרא"ה בבד"ה פי' הא דאינו ב"י מותר דנפגם האוכל [הבלוע] מאכילת גר עיי"ש והקשה הרשב"א א"כ היכא קאמר הש"ס א"א דלא פגמה פורתא ומה מהני פגם פורתא ולענ"ד אפשר לומר דבלאו הכי דוחק הא דמשני דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והרי סתם כלי אינו ב"י וכש"כ במלחמות מדין וכמו שהקשה הריטב"א ולכן נ"ל דהרי הא דסתם כלי אינו ב"י היינו מכח ס"ס כמבואר בפוסקים וא"כ כ"ז לא יועיל אם יטעום טעם איסור לשבח ושפיר אפשר לומר כוונת הש"ס דלא צותה תורה להגעיל אלא משום קדרה ב"י דאע"ג דאיכא ס"ס מ"מ הרי אם יטעום טעם לשבח יהיה אסור וע"ז קאמר ואידך א"א דלא פגמה פורתא וא"כ עדיין א"א לומר דנותן טעם לפגם מותר דלמה צותה התורה להגעיל ואי שיטעום טעם איסור לשבח זה א"א דבכ"ג פוגם פורתא ואין כאן שבח ויהיה מותר ודוק ודע דלדעת הרא"ה אע"ג דא"א לומר דהא דסתם כלי אינו ב"י מטעם ס"ס דהרי השתא קאי אם אינו מותר עד שאינו ראוי' לגר צריך לומר דרוב כלים לא נשתמשו ולהכי סתם כלי מותר ודוק. [אב"ה ברא"ש פ' אין מעמידין סי' ל"ה מובא בטור סי' קכ"ב הס"ס שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין. וכוונת רבינו ז"ל דודאי אין הספק בדבר שהוא פגום מאכילת גר. אך תוס' שם ל"ח ע"ב סוד"ה אי, מוסיף או דבר שאין נותן טעם וא"ש גם להרא"ה]

גמרא דתניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח וכו' לא ידעתי דלצורך מה נקט התנא נ"ט לשבח הרי בזה לא פליגי ומה היה חסר לוא נקט התנא נטל"פ ר"מ אוסר ור"ש מתיר ולא ראיתי מי שהערה בזה. ולפי מסקנת הש"ס דפליגי דוקא בפגום מעיקרא אבל השביח ולבסוף פגום לכ"ע אסור יש לפרש הא דנקט לשבח אסיר היינו השביח תחלה וכך כוונת התנא, אחד נותן טעם לפגם מעיקרו ואחד נותן טעם לשבח ואח"כ פגום אסור וע"ז פליג ר"ש דלשבח אסור אע"ג שנפגם אח"כ אמנם לעולא ולמה דמספקא ליה לש"ס לר"י דבהשביח ולבסוף פגום נמי פליגי וא"כ הא דקאמר ר"ש לשבח אסור היינו השביח מתחלה ועד סוף א"כ קשה למה ענין נקט התנא לשבח וצ"ע לכאורה

מהדורא תנינא

א) כבר טרחו המפרשים ליישב הא דקבעי הש"ס מ"ט דר"מ והדר קבעי ור"ש מ"ט דממ"נ אם הסברא דנותן טעם לפגם מותר מה קבעי מ"ט דר"ש ולעומת זה אם הסברא דאסור מה קבעי מ"ט דר"מ. ובהשקפה ראשונ' אמרתי דהנה גם אי ליכא קרא למשרי נבלה שסרחה הרי הוה שלא כדרך הנאתן ומותר והרי הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות [הל' י"א] כתב ההיתר מטעם שלא כדרך הנאתן ואך בב"ח וכלאי הכרם דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור טעמא בעי אמאי נטל"פ מותר וא"כ הרי פלוגתייהו סתמא דמשמע בכל