אהל אברהם עה

טעמו ולא ממשו א"כ אפי' פירורין שנתערבו ונתבשלו יחד עם ההיתר אע"ג שנרגש טעם האיסור כיון שטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא טעם האיסור שנבלע בהיתר אין בו איסור וא"א לומר דההיתר נהפך לאיסור וראוי לומר שבטל האיסור ברוב ההיתר ולא משכחת טעמו וממשו רק בתערובת לח בלח באינו מינו שיש בילה וגוף ממשו של איסור נטעם בהיתר שפיר אמרינין היתר נהפך לאיסור ולא שייך ביטול ברוב. ולית לי' לרש"י סברת הראב"ד דמכח שניכר טעמו הוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול ברוב כיון דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא והבן זה

והנה מג"נ א"א למילף טכע"ק רק לח בלח כהנ"ל דהרי אפשר להכי אסרה התורה כלי מדין דנבלע בהם איסור לח כגון חלב טמאה וכדומה ולפמ"ש אם משרת וג"נ הוה ב' כתובי' ומשרת לטעם בעלמא כגון שרה ענבים איכא ב"כ דליכ' למילף ממשרת אבל מג"נ איכא למילף דדוקא בדבר לח טכע"ק. וא"כ אכ"ל דרש"י ז"ל מספקא ליה אי פליטת כלי שנבלע בו דבר לח הוה כלח בלח ולא כפליטת בשר ולא הוה טעמו ולא ממשו דהפליטה מכלי דבר לח שנבלע בו יוצא כולו או דנימא דהוה רק כפליטה. ולזה כתב רש"י חולין דרבא ור"י ס"ל טכע"ק בפליטה לאו דאורייתא [אם] ג"נ הוה כלח בלח ס"ל דהוה ב"כ ול"ל ממשרת רק מג"נ בלח בלח ולא פליטה. ואם ג"נ הוה רק כפליטה י"ל דג"נ חידוש ומשרת להתמ"ל ודוק היטב בזה

והנה שיטת הראשונים הראב"ד והרמב"ן ז"ל בטעם כעיקר לרבנן צריך לאכול כזית מהאיסור' בכא"פ דל"א ההיתר נהפך לאיסור והמל"א דוקא ע"י התערובת שיש להיתר טעם האיסור ומצטרף ההיתר לכזית. ונזיר ששרה פתו הוה ממשו של האיסור בפת וכדעת התוס' שהביא הרשב"א דחלב בבשר הוה ממשו אבל ג"נ וענבים ששרה במים הוה טעמו ולא ממשו וגם פליטת החטאת איכא טעמו ולא ממשו כגעולי נכרים והוה ב"כ עם ג"נ לענין טכע"ק ולענין המל"א עם משרת. וצריך ליישב לדעת הרמב"ן דאם מנוגע בבשרה יקדש שמעי' תרוייהו דמשמע דנפלט מהחטאת לשלמים דהוה רק טעם ולא ממשו ואמרה התורה דהיתר מצטרף לאיסור ניהו דמחטאת שמעינין תרוייהו מ"מ אם מחייבה התורה בחטאת ע"כ אמרי' תרוייהו טכע"ק והמל"א וא"כ יש לומר הא דאמרה התורה בחטאת יקדש למעט בחולין או משום דל"א בחולין המל"א דלא נילף מנזיר המל"א אע"ג דטכע"ק כדמוכח מג"ן לכל התורה כולו או משום דהוה ב"כ דל"א טכע"ק רק בקדשים ולא יילפינין מג"נ טכע"ק אבל המל"א באמת אמרינין גם בחולין בממשו כגון יין בפת ושוין הן והוה ב"כ לשניהם ול"ל לא מג"נ טכע"ק ולא המל"א מנזיר. זה תי' של הרמב"ן ז"ל

סי' נ

סוגי' דנותן טעם לפגם ע"ז דף ס"ז

עיין הג"א הביא שאם אין נותן טעם לפגם ולא לשבח אסור ועיין ש"ך ופ"ח [סי' ק"ג ס"ק ב']. והנה לכאורה לשון המשנה לא משמע כן דקתני כל שבהנאתו בנותן טעם משמע דוקא שיש טעם לשבח. והנראה בנקדים לבאר טעם הדין הג"א. והוא דהרשב"א ביאר הא דנותן טעם לפגם מותר אע"ג דראויה לגר ונבלה לא משתרי רק באינה ראויה לגר היינו דכיון דאיכא רוב ולולא דטכע"ק כל איסורין בטל ברוב ובטעם לפגם הטעם כמאן דליתא וממילא בטל ברוב והר"ן הקשה ע"ז א"כ היכא קאמר הש"ס דיילפינין מנבלה עיין שם ולכן ביאר הר"ן דשריותא דנותן טעם לפגם שפיר יילפי' מנבלה והיינו כיון דשרי' לן התורה נבלה שאין ראוי לגר הרי חזינין דאם נתבטל מהאיסור חשיבות האוכל פקע איסורא. ואם כן ודאי בישנו לאיסור בעין כמו נבלה כל זמן שראוי' לגר אע"ג דנפגם אכתי יש עליו חשיבות אוכל אבל אם נתערב איסור בהיתר ונפגם ההיתר נתבטל מהאיסור חשיבות האוכל שהרי הוא פוגם התבשיל וכיון דנתבטל שם אוכל התירה התור' ומפאת זה יצא לדון בדבר חדש דאם הגדיל המדה אסור והנה לפי דברי הר"ן יתיישב היטב לשון המשנה כל שבהנאתו בנותן טעם ולא נקט התנא לשון הש"ס נותן טעם לפגם מותר דהרי גם נותן טעם לפגם אסור אם הגדיל המדה לכן שינה התנא כל שבהנאתו בנותן טעם לכלול שאם הגדיל המדה אסור והנה נחזי אנן הרי בכל דבר איסור שנתערב הגדיל על ידו ההיתר קצת וגם בטעם ולא ממשו שנבלע באוכל הגדיל ונעשה טב ויותר ואפי' בפליטת הכלי באוכל לולא הפליטה נבלע מאוכל הרבה בתוך הקדרה ונתמעט ומחמת שנבלע באוכל פליטת הכלי נתרבה א"כ בכל אופן הגדיל המדה וא"כ מוכח דין הג"א הנ"ל דבאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם דכיון דאיסור נותן הטעם בהיתר אע"ג דאין משביח מ"מ אינו פוגם ואסור מפאת שהגדיל המדה. ולק"מ ממתני' על דין הג"א לפי מה שבארנו דמתניתין בכוונה שינה לשון כל בהנאתו לכלל בהגדיל המדה אסור וזה דין הג"א וברור ועיין. [אב"ה פשוט דבנ"ט לפגם לא מהני זה שהרויח ע"י הפליטה שלא נבלע מהאוכל שישאר חשיבות אוכל על הפליטה. ודוקא בהגדיל עצמיות המדה דהוה כבעין. משא"כ באין נ"מ לא לפגם ולא לשבח הא הרויח עכ"פ ועיין לקמן בד"ה והנה לפי]

והנה לדעת הר"ן צריך לבאר דמ"מ היא גופא קשיא למ"ל למילף מנבלה היתרא דנותן טעם לפגם והרי סברת הרשב"א ישר אף נעים דכיון דמאחרי רבים להטות ראוי לומר דכל איסור בטל ברוב ורק ילפינין טעם כעיקר מגעולי נכרי' או ממשרת א"כ בטעם לפגם מנ"ל דאסור, ומותר בלא קרא דנבלה ואפי' בהגדיל המדה ראוי להתיר וצריך לומר דסברת הר"ן דהא דגלתה לנו התורה טכע"ק ולא בטל האיסור היינו משום דהוה האיסור כניכר וכמ"ש הרשב"א חולין בסוגית דזרוע בשלה וכיון הא דטעם כעיקר משום דהוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול א"כ אין ס' לחלק בין נותן טעם לפגם או לשבח ושפיר צריך למילף מנבלה היתר בנותן טעם לפגם וכסברת הר"ן ולכן בהגדיל המדה אסור ועיין פרי מגדים [ריש] סי' ק"ג במשבצות זהב. ומעתה יש לומר דהרשב"א דאע"ג דכ' בסוגי' דזרוע בשלה דבטעם כעיקר אסור משום דהוה ניכר איסור עיי"ש דארכבא אתרי רכשי וז"ל אבל כשקבל ההיתר טעם נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא. וכוונתו דניהו דניכר האיסור מה בכך מ"מ ראוי להיות מותר והתורה אמרה אחרי רבים כיון דא"א להפריד האיסור מההיתר לזה ביאר דההיתר עצמו אסור מכח טעם האיסור דחיך אוכל יטעם ואע"ג דרשב"א לא הסכים לדעת הפוסקים דס"ל היתר נהפך לאיסור לחייב על כזית מהתערובת ואינו חייב עד שיאכל כזית מהאיסור מ"מ ההיתר ע"י שיש לו טעם איסור אסור ההיתר גופא ורק לא נאסר כ"א באוכל שיעור טעם מהאיסור ולכן אין ההיתר מבטל האיסור כיון שגוף ההיתר אסור מפאת שיש לו טעם איסור וא"כ יש לומר דגם להרשב"א נוכל לומר דשפיר יילפי' מנבלה דההיתר לא נאסר מפאת שיש לו טעם איסור כיון שפוגם ובטל שם אוכל מהאיסור במה שנותן טעם בההיתר וא"א לאסור ההיתר גופא מפאת שיש לו טעם האיסור דהרי בזה נפגם ההיתר אבל האיסור גופא עדיין אסור [אב"ה. כמו נבלה דמותר רק באינו ראוי' לגר] ובטל ברוב ולכן אפי' בהגדיל האיסור במדה מותר מטעם ביטול ברוב כיון שא"א לומר דגוף ההיתר אסור משום שיש לו טעם רק דהאיסור ראוי לגר מה בכך בטל ברוב ודוק היטיב

והנה לפי האמור דין הר"ן דאם הגדיל במדה אם אסור או לאו תליא בזה דאם נימא הא דטכע"ק היינו משום דניכר האיסור לא שייך ביטול ברוב אין לחלק בין נותן טעם לפגם או לשבח וע"כ צ"ל כד' הר"ן דבהגדיל אסור אבל אם נימא דאיסורא דטעם כעיקר משום דההיתר עצמו אסור כיון שיש לו טעם איסור ובנותן טעם לפגם לא שייך זה ממילא מותר ברוב והנה לפי ד' הר"ן דנותן טעם לפגם אסור בהגדיל המדה וכבר בארנו דבכל גונא אפי' בפליטת כלים איכא ריבוי ע"י האיסור א"כ יש לומר דגם ר"ש ס"ל דקדרא ב"י א"א דלא פגמה פורתא ואך נגד זה יש ריבוי שבח דהגדיל המדה ואסור. ומעתה