אהל אברהם עד

אין מפורש בהדיא ר"ע מנ"ל דהמל"א ור"ע לשיטתיה דדרש כל כמ"ש תוס' שפיר ס"ל המל"א מוכל אבל לר"י דל"ד כל מנ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וגם אם נימא דר"י מימרי' אליב' דר"ע וליה לא ס"ל אכתי קשה מה פריך הש"ס ור"ע טכע"ק מנ"ל הרי לר"ע אתי שפיר תרוייהו מוכל משרת לכן ס"ל לרמב"ם דבאמת לטכע"ק צריך ב' מקראות וכל וגם משרת חדא לטעמו וממשו וחדא לטעמו ולא ממשו. וגם רבנן דמשרת דרשי וכל ושפיר קאמרי שרה ענבים במים דמדכתיב וכל משרת תרי דרשא חדא לטעמו וממשו וחדא לטעמא ולא ממשא. ושפיר פריך הש"ס ור"ע טכע"ק מנ"ל דליכ"ל חדא לטכע"ק וחדא להמל"א דאכתי מנ"ל טעמו ולא ממשו, ואי דבאמת ל"ל לר"ע טכע"ק א"כ מנ"ל וכל למדרש להמל"א דלמא רק לטכע"ק והיינו טעמו ולא ממשו דיותר מסתבר לרבות טעמו ולא ממשו מהיתר מצטרף לאיסור וכמ"ש תוס' נזיר. או לפמ"ש לעיל דאי לא ידעינין טעמו ולא ממשו מנ"ל המל"א אפי' בעינא דלמא דוקא ע"י תערובת וכמ"ש לשי' רש"י וא"כ כ"ז למאן דדריש כל אבל לרבנן דכותח הבבלי ור"י לא דרשי כל ולא ידעינין ממשרת רק טעמו וממשו ומיושב ד' הרמב"ם ודוק היטיב

עיין תוס' ע"ז [ס"ז ע"ב ד"ה ואידך] שכתבו בשם הר"ר יקר דר"ש ס"ל כ"ש למכות דוקא בעינא ולא ע"י תערובת וצווחו כ"מ דהוא נגד סוגי' ערוכה שבועות כ"א ע"ב. ונ"ל ליישב דהנה ס"ל לר"ע דבנזיר שיעור שתיה ג"כ בכזית כאכיל' ולא ככל האסורים שבתורה דהלכה דשתיה ברביעית ועיין נזיר ל"ח ע"ב ובתוס' שם [ד"ה דאינו] דדריש ר"ע כן מו' דוענבים עיי"ש. והנה כ"ז לרבנן דס"ל דאכילה היינו כזית. אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות והיינו משום דס"ל דאכילה דקרא היינו כ"ש ורק לענין קרבן הל"מ דבעי שיעור כזית או רביעית ולשיטת ר' יקר הנ"ל גם בתערובת בעי שיעור כזית או רביעית אבל אכילה דקרא כ"ש. וא"כ אי ר"ע ס"ל כר"ש דכ"ש למלקות והרי ענבים לחים ויבשים לא יאכל היינו כ"ש דקרא דאכילה כ"ש וא"כ הא דכתב רחמנא דמשרת לתערובת היינו ג"כ דכ"ש אסור דומיא דענבים לא יאכל וניהו דבכל תערובת בעי כזית הכא גלי קרא דבכ"ש חייב כמו דבאמת אע"ג דלר"ע בשאר אסורין צריך רביעית בשתיה הכא גלי קרא מויו דוענבים דבכזית ה"ה אי ס"ל כר"ש דאכילה כ"ש גלי קרא דמשרת חייב ג"כ בכ"ש אע"ג דהוה תערובת דומיא דענבים ושפיר פריך הש"ס שבועו' ואי ס"ד ריע כר"ש למ"ל צירוף דע"כ לר"ע משרת חייב כמו ענבים בכ"ש. אבל ר"ש שפיר מוקי משרת להמל"א דל"ל הא דר"ע ודוק כי הוא נכון. [אב"ה נ"ב בכי"ק וז"ל, כמה שנים אח"כ בא לידי ס' אבני מילואים חלק ב' כתב כן בתשו' י"ג. ושבח לחונן דלים כי כוונתי לדעתו] ודע דק' לי מה פריך הש"ס פסחים ונזיר מדרבנן נשמע לר"ע המל"א לכל אסורין שבתורה מנזיר הרי לר"ע ליכא למילף מנזיר דאכ"ל מה לנזיר דחמיר דחייב אפי' בשתיה בכזית משא"כ שאר אסורין צריך דוקא רביעית אבל לרבנן דפליגי שם על ר"ע כמשנה ראשונה דבעי רביעית שפיר יילפינין מנזיר לכל אסורין שבתורה וצריך תלמוד

מהדורא תנינא

עיין חי' ר"ן חולין צ"ט ביאר היטב דלרבנן תלתא קראי לטעם כעיקר כנגד ג' מיני טכע"ק דממשרת מוכח טעם בלא שום ממש ולא פליטה [אב"ה וז"ל שם, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב והא הכא שלא נתערב במים לא מעיקרן של ענבים ולא פליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא וכו'] ומגעולי מדין איכא פליטה ולא מגוף. ובב"ח גוף החלב בבשר ואפ"ה נקרא טעם כעיקר משום דלא ניכר ממשו. ולח בלח הוה טעמו וממשו עיי"ש היטיב ועיי"ש הא דלא הוה ב' כתובים היינו משום דבב"ח חידוש וגעולי נכרים ג"כ א"א דלא פגמה פורתא וא"א למילף מנייהו ושפיר יילפינין מנזיר טעם כעיקר לכל התורה כמשמעות הסוגי' דפסחים עכ"ל וחטאת אתי' להיתר מצטרף לאיסור. והנה לפי חלוקי מדרגות טכע"ק שכ' הר"ן גם לולא הי ג"כ חידוש וכן בב"ח אצטריך למכתב משרת לטעם כזה הקלוש מכולן. ואך מוכח מב' כתובים דליל ממשרת טכע"ק לכל התורה דאם כן למ"ל געולי נכרים דבכלל מאתים מנה דאפי' טעם בעלמא בלא פליטה כש"כ פליטה וא"כ מכח ב"כ לא ידעינין רק דל"ל מנזיר טעם בעלמא דכתב רחמנא ע"י משרת והוה נזיר בזה דבר היוצא מכלל התורה אבל טכע"ק כגון געולי מדין שפיר יילפינין מג"נ והא דדחק הש"ס דרבנן ס"ל ג"נ חידוש היינו משום דהם יילפי ממשרת טעם כעיקר כאמרן (מטעם) [מכאן] אתה דן וע"כ ס"ל לרבנן הנ"ל דג"נ חידוש. וממילא מיושב קושית תוס' ע"ז ס"ז ע"ב דלר"ש משר למאי אתא דהיתר מצטרף לאיסור ליתא לר"ש וטעם כעיקר וילפינין מג"נ דלר"ש אצטריך לטעם כזה דליכא שום ממשות ופליטה ובאמת ג"כ הוה ב' כתובים דלא יילפינין מנזיר רק מג"נ דטעם ע"י פליטה אסור אבל טעם בלא פליטה רק בנזיר אסור

ומעתה כמה נוחים שיטת הראשונים דס"ל דטעמא ולא ממשו דרבנן וכר"י בע"ז והיינו דרק טעם על ידי פליטה הוה דאורייתא ולוקין אם יש בו כזית בא"פ. ופירש ד' ר"י שם בע"ז כך טעמו וממשו שיש בו פליטה אסור אם הוא יותר מכבא"פ ולוקין כא"פ ולא ממשו הוה רק דרבנן דממשרת [ליכא למילף] דהוה ג"נ ב"כ דאין למדין מנזיר ודוק. והנה יש לדקדק אחרי שנאמר דלר"ש ע"כ שניהם משרת וג"נ לטכע"ק דלדידיה לא שייך היתר מצטרף לאיסור. וכן לרבנן לדעת הנ"ל ס"ל כן. מנ"ל לומר דמשרת אתי לטעמו ולא ממשו והוה ג"כ ב' כתובי' דלא יילפינין מנזיר ויילפינין מג"נ דבפליטה טכע"ק דלמא משרת אתי לטעם מממשות כגון שרה פת ביין דהוה טעם ממשות וג"נ הוה רק פליטה וא"כ הוה משרת ב"כ ולילף רק מנזיר טעם כזה אסור אבל פליטת כלים ושאר פליטה לא אמרינין טכע"ק. אך זה אינו דאם נימא כך הוה ג"נ חידוש דבכל התורה לא אמרינין בפליטה טכע"ק והתורה צותה לגעול כלי מדין. לא כן אם נאמר דיילפינין מג"נ דמשרת אתי לטעמו ולא ממשו הוה נזיר חמור משאר אסורים ואין כאן חידוש מה שהחמיר התורה באיסור אחד יותר מחבירו [אב"ה הכוונה פשוט. דהתורה החמיר באיסור הנזיר זה אין חידוש, כמו שאסור לאכול ענבים כן אסור בטעם ענבים. משא"כ בג"נ מפליטת האסורים ובאיסורים האלו טעמו ולא ממשו מותר בכ"מ] ואמנם אם נאמר דגם יקדש הנאמר בקדשים אתי לטכע"ק ולא להיתר מצטרף לאיסור, ואי מוכח דלא יילפינין מג"נ וג"נ ע"כ חידוש אע"ג דלא אסרה התורה הפליטה בכל אסורי תור' אסרה כלי מדין ממילא אמרי' דהא דמשרת ענבים אתי לטכע"ק היינו טעמו וממשו כגון יין במים או בפת ומשם יילפינין לכל התורה דטעמו וממשו דאוריי' ולא בטל ברובא ותפסת מועט תפסת מקרא דמשרת וא"ש ד' הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות שמשרת אתי לכיוצא בזה עיי"ש הלכה ה' ודוק וממילא כיון דיילפינין ממשרת לא יילפינין רק טעמו וממשו כד' ר"י והיינו ביש בו כזית בכדי אכילת פרס כד' הראשונים וזה נכון

הנה דעת רש"י ז"ל למאן דס"ל טעם כעיקר ההיתר נהפך לאיסור וחייב בכזית פת שיש לו טעם יין אע"ג דאין בו כזית יין כיון שאוכל כזית פת שיש בו טעם יין. וממילא מוכח לר"ע דייליף ממשרת היתר מצטרף לאיסור אפילו בלא תערובת ובגונא דכתב רש"י שנשרה מכזית פת חצי ממנו ביין ויש בחצי זית פת טעם יין מצטרף החצי הזית השני לאסור וכן בחטאת שנבלע בחצי זית בשר שלמים מחטאת וכדומה. והנה לדעת זו דטכע"ק ההיתר נהפך לאיסור כיון שיש לו טעם איסור והסברא דלא אסרה התורה עצם האיסור כעץ בעלמא רק בטעמו ולכן אם נבלע בהיתר טעם האיסור הוה כאיסור ואיך מקום לחלק אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס או לא וכמה דחק ר' חיים ז"ל שהביא הרא"ש פ' גיד הנשה בזה לחלק דדוקא בכא"פ ההיתר נהפך עיי"ש. והנה אי אמרינין דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ובטעמו ולא ממשו יש חילוקים דדעת רשב"א אפי' חלב שנבלע בבשר הוה טעמו ולא ממשו, וכש"כ פליטת הבשר בחלב וה"ה פליטת אחת לחברתה דהוה טעמו ולא ממשו ואפי' לדעת תוס' הבשר בחלב דאיכא רק פליטה הוה טעמו ולא ממשו וכן לדעת רש"י בע"ז שחלב נימוח הוה