אהל אברהם עב

לו אב בעולם וכל קבוע כמחצה ע"מ ולהנ"ל אתי שפיר דבכה"ג דא"י שום אדם בעולם ודאי לא הוה קבוע ומותר מטעם רוב לא כן בהאומר לשלוחו דודאי בשעת קדושין נתברר האשה שנתקדשה לו ודוק

ו) עיין מרדכי פ' הכל שוחטין הקשה מסנהדרין דהוה קבוע ותי' דלא שייך קבוע רק היכא דאיכא ס' לברר הדבר אבל במתכוין לישראל פלוני לא וצריך ביאור והנראה בכוונתו לפמ"ש בש"מ כתובות דוארב לו אתי למעוטי בט' ישראלים ואחד נכרי וזרק אבן לגו ולא נודע למי הכה אי לישראל או לנכרי דאי הוה אזלינין בתר רוב חייב לזה אתי קרא דוארב וא"כ דוקא בכה"ג לברר שפלוני שנהרג הוה ישראל מטעם רוב לברר הדבר שזה מרוב בכה"ג אמרינין בקבוע כמע"מ כיון דאקבע מיעוט אין כח ברוב לברר הד' אבל במתכוין לפ' ישראל דהוה רק גילוי מלתא שהרי יודע אח"כ מי הוא זה ועל הכוונה אם הוה כמתכוין לישראל או לא בכה"ג אזלינין בתר רוב והנה כבר הקשה בש"מ היאך יילפינין מדיני נפשות דלמא דוקא בד"נ אמרה התורה להקל דלא אמרינין בקבוע לילך בתר רוב אבל לא בשאר איסורים ותי' דהרי עיקר רוב יילפינין מאחרי רבים להטות שנאמר בד"נ ואע"ג דרובא דליתא קמן הלמ"מ כמ"ש רש"י בחולין מ"מ שם לא אקבע איסורא אבל באקבע איסורא ע"כ מרבים להטות יילפינין. אך א"כ ק' למ"ל קרא לקבוע תיפוק ליה מסברא דלא אמרה התורה אחרי רבים להטות רק בלא אקבע איסורא ואמנם לרבנן דבזורק אבן לגו דהוה קבוע וקרא סתמא כתיב משמע דגם בזה אזלינין בתר רוב ומשכחת באקבע לולא קרא דוארב הו"א דבכל גוונא אזלינין וצריך קרא דוארב אבל לר"ש דנתכוין להרוג זה והרג בזה [פטור] ולא משכחת קבוע בדיני נפשות דכבר כתב המרדכי דבדאמר לפלוני מכוין ליש קבוע א"כ בדיני נפשות לא משכחת קבוע. דסנהדרין ליכא קבוע לברר וא"כ מסברא אמרי' דלא אמרה התורה אחרי רבים אלא היכא דלא אקבע ומסברא בקבוע לא אזלינין בתר רוב ודוק. וצ"ל דס"ל למרדכי דפשטות דוארב לו לר"ש דס"ל דקרא אתי' עד שיכוין לו היינו דוקא במתכוין לראובן אבל אם מתכוין לגוף יהיה מי שיהיה אע"ג דקאמר שמתכוין לגוף זה לא הוה מתכוין דקרא הכי משמע דשונא לרעהו וארב משמע דמכוין על שונאו וא"כ לר"ש לא משכחת קבוע כמ"ש תוס' סנהדרין ע"ט ד"ה וכל, ודוק

סי' מט

סוגי' דטעם כעיקר

הנה שיטת רש"י דטעם כעיקר דיילפי רבנן ממשרת ור"ע מגיעולי נכרים ורבנן דכותח הבבלי דל"ל טכע"ק היינו טעמו ולא ממשו שאין ממשו' (העיקר) [האיסור] ניכר כגון חלב נימוח וכדומה. אבל טעמו וממשו אע"פ שנתערב ואין ניכר ודאי מין באינו מינו אין בטל ברוב אע"ג דטעם כעיקר לאו דאורייתא וזה מסברא דכיון דהאיסור משונה בטעמו מאינו מינו הוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול וא"כ אי הוה כזית בכדי אכילת פרס לוקין וחייב כרת ואי ליכא כבא"פ הוה אסור מן התורה דחצי שיעור אסור כר' יוחנן וכ"ז עיין בר"ן פ' גיד הנשה. וא"כ עיקר הפלוגתא אי טכע"ק דאורייתא היינו טעמו ולא ממשו ובזה פליגי רש"י ור"ת אי קיי"ל טכע"ק דאורייתא או לא דרש"י ס"ל דר' יוחנן בע"ז ע"כ ס"ל טכע"ק דרבנן והיינו משום דס"ל כרבנן דכותח הבבלי דג"כ ס"ל כן כמ"ש רש"י בסוף שמעתין [פסחים מ"ה ע"א ד"ה ור"ע]. וגם הרמב"ן ז"ל הסכים לשיטת רש"י דטכע"ק דרבנן. ואמנם שאר הראשונים ס"ל דאי טכע"ק דרבנן הוה מין באינו מינו כמו מב"מ ובטל ברוב ודוקא אי טכע"ק דאורייתא חמור אינו מינו ממין במינו ועוד ס"ל לרש"י דאי טכע"ק דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור וחייב על כזית מתערובת אע"ג דאין בו כזית איסור ואע"ג דלא אמרינין היתר מצטרף לאיסור כן מבואר ברש"י בסוגיא דמשרת. ואמנם הא דכתב רש"י דמכח טכע"ק חייב על כזית מתערובת היינו אי טעמו ולא ממשו דאורייתא אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן אע"ג דטעמו וממשו ודאי לכ"ע לשי' אסור מ"מ לא אמרינין בזה היתר נהפך לאיסור וחייב דוקא על כזית מאיסור. ודעת לנבון נקל לחלק ביניהם דבשלמא אי טעמו ולא ממשו דאורייתא הרי הא דאסרה התורה כל האסורין שבתורה היינו אע"ג דאין כאן ממשות איסור רק טעמא, וא"כ כיון דההיתר יש לו טעם איסור כחזיר וכדומה הוה נהפך לאיסור וחייב בכזית מההיתר שיש לו טעם האיסור דהא דאסרה התורה חזיר אסרה התורה הטעם חזיר וא"כ הרי אכל כזית שיש לו טעם חזיר ושפיר חייב. אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן אע"ג דבטעמו וממשו דאורייתא היינו מצד הממש שנתערב בו אבל ההיתר א"א לומר דנתהפך לאיסור דהרי בהיתר רק טעם ולא ממשו ודוקא בכזית מן האיסור חייב וזה ברור ונכון

וע"פ הדברים האלה נדחין דברי הפרי חדש דהוכיח דפת ויין הוה טעמו ולא ממשו וכן כותח הבבלי הוה טעמו ולא ממשו מדברי רש"י שכתב דכותח הבבלי הוה טכע"ק ורבנן דכותח הבבלי ל"ל טכע"ק ולרש"י טכע"ק היינו טעמו ולא ממשו ולהנ"ל אין ראי' כלל דודאי כותח הוה טעמו וממשו כמ"ש הב"ח ואעפ"כ שפיר כתב רש"י דרבנן ל"ל טעם כעיקר וא"כ אפי' בטעמו וממשו צריך כזית מאיסור לחייב והנח לכותח דל"ל כבא"פ מהאיסור ודוק וא"כ לק"מ קושי' פ"ח מכותח הבבלי כיון דל"ל לרבנן טכע"ק תתבטל ברוב דזה לשיטתיה דס"ל דהוה טעמו ולא ממשו אבל לפמ"ש לק"מ. וכן פת ביין יש לומר דהוה טעמו וממשו דהיין ניכר בפת במראה דהפת בטבעו יבש ועכשיו ניכר לחות מהיין ואעפ"כ צריך רש"י לומר דאלו פשט היין בכל הפת לא הוה פליגי רבנן דס"ל טכע"ק דאי לא הוה ס"ל טעם כעיקר אע"ג דיין בפת הוה ממש מ"מ לא אמרינין היתר נהפך לאיסור וצריך לאכול כזית מהיין ושפיר פליגי על ר"ע דס"ל היתר מצטרף לאיסור וזה ברור ולק"מ מה שהקשה פ"ח על רש"י ד"ה ור"ע ודוק היטב

ואמנם חיוב עלינו לפי הדברים הללו ניישב קו' מהרש"א דא"כ מה פריך הש"ס ור"ע טעם כעיקר מנ"ל דלמא באמת ל"ל לר"ע טכע"ק וכרבנן דכותח הבבלי דליכא לתרץ כד' תוס' נזיר [אב"ה בדף ל"ז ע"ב ד"ה טכע"ק דמתרץ דטפי מסתבר לומר טכע"ק מהיתר מצטרף לאיסור. ועיין מהרש"א פסחים מ"ה ע"א על רש"י ד"ה ורבנן וכו' דל"ל טכע"ק ומפקי להאי משרת להמל"א. ולפירש"י מאי פריך ור"ע טכע"ק מנ"ל] ונראה ליישב, דהנה רש"י ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור היינו אפי' בלא תערובת, חצי זית איסור בעין וחצי זית היתר. ותוס' פליגי על רש"י [פסחים מ"ג ע"ב ד"ה כמאן] ונראה דרש"י לשיטתו דס"ל טכע"ק דהיתר נהפך לאיסור וא"כ בשרה כל הפת ביין גם לרבנן חייב מכח טכע"ק וא"כ הא דפליגי רבנן ור"ע בשרה פתו ביין אי היתר מצטרף לאיסור היינו בלא שרה כל הפת ואם מצטרף התחתון ששרה עם העליון וא"כ הרי אפי' בלא תערובת ומוכח דהמל"א אפי' בלא תערובת ואמנם תוס' לשיטתייהו דל"ל היתר נהפך לאיסור מכח טכע"ק רק דלא בטל האיסור ושפיר בשרה כל הפת ביין פליגי רבנן ור"ע אי היתר מצטרף לאיסור. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה כמאן דבחמץ מנ"ל תערובת דודאי בשאור דאינו איסור אכילה ולא שייך טכע"ק צריך קרא להיתר מצטרף לאיסור ע"י תערובת וגרע מבעין אבל בחמץ דשייך טכע"ק וא"כ ע"י תערובת לא צריך קרא להיתר מצטרף לאיסור דההיתר נהפך לאיסור וע"כ קרא דכל רק לבעין וכן קרא דמשרת ודוק

היוצא מזה דלשיטת רש"י מוכח מברייתא דפליגי רבנן ור"ע אי המל"א והיינו בלא שרה כל הפת ביין דהמל"א אפי' אם האיסור בעין בלא תערובת. והא דבאמת ס"ל לר"ע דהמל"א אפי' בעין היינו דע"י תערובת חייב מכח טכע"ק דהיתר נהפך לאיסור. והנה כבר כתבנו דהא דהיתר נהפך לאיסור היינו אי טעמו ולא ממשו דאורייתא אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן, בטעמו וממשו לא אמרינין [הנל"א]. וא"כ שפיר מוכח מברייתא דר"ע ס"ל טכע"ק דאוריי' בטעמו ולא ממשו דאל"כ מנ"ל דהיתר מצטרף לאיסור אפילו בעין.