אהל אברהם סט

האיסור דליכא ביטול דהיאך שייך ביטול הרי אפשר להפריד האיסור מהיתר אבל בסנהדרין דדעת כולם על דבר פרטי אם למות או לחיים וא"א לברר אמרה התורה דבטל [אב"ה הכוונה דגם שניכרין המזכין והמחייבין אך הלא רק דנין על האיש. ובלעדו אין מקום להדיעות ואצלו א"א להפריד דעת המיעוט ובטל משא"כ בחניות] ואדרבא יתיישב בזה דשפיר יילפינין משם ביטול האסורים. אך המרדכי תי' עוד שם דהדבור נייד (וצ"ל) אף על גב דפירש לפנינו דהוה דאורייתא זולת דעת הר"ן, וצ"ל דהוה לא נודע דעתו עד שהוציא מפיו ובלא נודע הדבר כלל טרם שפירש אפי' בלקח אמרינין כל דפריש כמבו' ברשב"א ורא"ש ופשוט

ו) הנה הא דישנו דעות מחולקי' בתוס' אי קבוע דוקא בניכר האיסור או אפי' בלא ניכר האיסור הנה היכא דשייך ביטול ודאי לא שייך קבוע וא"כ לכאורה לא משכחת פלוגתיי' וראיתי משמעות האחרונים דבאדם לא שייך ביטול וזה דבר סברא. והנ"ל דבל"ז כבר תמה גדול שבאחרונים אמאי בהא דצא וקדש הוה לא ניכר האיסור הרי קידש בפני עדים. אך כן הדבר דהרי באמת לקח קודם שנודע האיסור ליכא קבוע דאין קבוע למפרע אבל אם נודע גם שזה שלקח לא ידע הוה קבוע אע"ג דלדידן שהיה נודע האיסור בשעה שלקח הוה פירש שלא בפנינו צ"ל דזה הוה רק כגילוי מלתא כיון שהוא לקח ונודע לו שמאז היה ניכר הטרפה והוה ספק אם מחנות טרפה או כשרה הוה הספק במקום קביעות אך כ"ז אם יש מציאות לדבר הזה כהנ"ל אבל בהא דצא וקדש אם יבואו העדים ויודיעו מי קידש אין כאן ספק. וא"כ למי שניכר לא יהיה ס' ורק הספק לדידן שלא ניכר אין כאן קבוע כיון שלא ניכר כיון שקבוע חידוש. והנה ודאי אם ידוע בודאי שעדים מכירים האיסור לא שייך ביטול כיון דהאיסור [ניכר] רק דמתירין מטעם דמרובא דעלמא הוא וא"כ מיושב [שני] הקושי' דבהא פליגי כה"ג דיש עדים דלא שייך ביטול אם שייך קבוע או לא ודוק היטיב

והנה זולת דברינו רק לפי משמעות האחרונים כיון דנודע לאדם בעולם הוה ניכר ושייך קבוע משכחת לכ"ע קבוע דאורייתא עירוב חניות כשיש עדים בעולם יודעים איזה חנות טרפה רק לנו הספק והוה קבוע דאורייתא וכה"ג בלקח הוה דאורייתא וגזרינין פירש אטו לקח כתי' ר"י בזבחים ואייתר לן דלכאורה ק' לתי' ר"י הרי בניכר האיסור ליכא למגזר שמא יקח רק בקבוע דרבנן ולמה גזרו בדרבנן ולהנ"ל אתי שפיר דגם בדאורייתא שייך שמא יקח כהנ"ל וכיון שגזרו פירש אטו לקח, גם בדרבנן אסור אבל לפי דברינו גם בכה"ג הוה רק דרבנן וא"כ ק' כהנ"ל ונראה דגם לדברינו יש מקום דהיינו אם לקח מחנות וא"י מאיזה מהם לקח דגם אם יבואו העדים לברר איזה חנות טרפה יהיה הספק על חתיכה זו והרי לקחה ונולד הספק במקום קביעות ואסור מדאורייתא והרי בנמצא דא"י מאיזה חנות ושפיר גזרינין אטו לקח ומיושב כהנ"ל דוק היטיב אך יש לפקפק דהרי לא משכחת קבוע דאוריית' בעירוב חניות כהנ"ל רק בלקח חתיכה וא"י מאיזה לקח אבל אם יודע החנות לא וא"כ בקבוע דרבנן כגון בע"ח או דשיל"מ שלא בטל דכל אחד מהם הוה כחנות גם בלקח לא משכחת קבוע דאורייתא דהרי אע"ג אם יש עדים בעולם יודעים מי הנדרס ולקח כאן לא הוה קבוע ואין ראוי לגזור בזה [אב"ה רצונו דאם יבואו עדים לומר איזהו האיסור לא ישאר ספק כמ"ש לעיל בצא וקדש] וצריך לומר דלא פלוג וגזרו בכל גוונא

ז) עיין יומא ויש שם ג' שיטות. א) דעת רש"י הא דלא הלכו בפקוח הנפש אחר הרוב אפי' בניידו והלכו ופרשו לחצר אחרת דפרשו כולהו כיון דאתחזק ישראל בחצר מפקחין אבל פרוש מקצת לחצר אחרת דלא אתחזק ישראל אין מפקחין. ושי' ב) היא דעת הראב"ד וכן דעת הרמב"ן לפמ"ש המ"מ ולפי פירושם ג"כ בפרוש כולהו מפקחין ובפרוש מקצת לא והטעם משום דאתחזק ישראל אבל א"צ להתחזק ישראל בתוך החצר רק אם אתחזק ישראל בחבורה שפירש מהם זה שנפל עלי' הגל וזה ביאור ד' הש"ס הא דפרוש כולהו ואח"כ פירש חד לחצר ונפל עלי' הגל והא דפרוש מקצת וחד מהם פירש לחצר ולפי פירושם שפיר יש לקרב הדבר להשכל לחילוקם דהרי ע"כ זה דין תורה דלא שייך כאן לומר דרבנן חילקו בזה כיון שבכל צד יש נדנוד דאורייתא פקוח נפש מצד א' וחלול שבת צד ב' וע"כ יקוב הדין ביניהם ואך יש לומר כיון דיילפינין מוחי בהם שלא לילך אחר הרוב בפיקוח נפש וכ"ז באתחזק ישראל ג) אבל שיטת הר"ן לפרש ד' הש"ס אפכא דבפרוש כולהו אין מפקחין משום דנתבטל הקביעות מכל אבל פרוש מקצתיי' דעדיין הקביעות במקומו אע"ג דשייך מרובא פריש מפקחין ולדעת זו צריך ביאור לחילוק זה כיון דנימא דגזרה התורה שלא לילך בד"נ אחר הרוב א"כ מה סברא לחלק בזה וצ"ע

ודע דהא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב יש ליתן בו טעם לשבח לפמ"ש השיטה מקובצת דרוב אינו ודאי רק דכך גזרה התורה וא"כ רוב רק ממצות התורה והרי בפ"נ אמרה התורה לבטל מצות התורה להצלת נפש ממילא לא אזלינין בתר רובא וזה לענ"ד דבר נאה ומתקבל. והנה לפי מה שהביא בש"מ כתובות דברי הרמב"ן נראה לפרש דלא ס"ל כראב"ד וכס' רש"י רק ס"ל כך דבפרוש כולהו הנה בשעת שנפרדו ונתבטל הקביעו' עדיין אתחזיק ישראל ביניהם וכיון שנתחזק ישראל בתוכם לא אזלינין בתר רוב ומפקחין ואם פרוש רק אחד אפילו פירש מקבוע לחצר אין מפקחין כיון שבשעה שהיה פרוש לא אתחזיק בו ישראל והטעם כיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב דוקא באתחזיק ישראל היינו דוקא באתחזק בזמן שהיה דין רוב נכרים והיינו בפרוש וכיון דאתחזק ישראל גם בפרוש שהי' הרוב שפיר מפקחין אבל מה דאתחזק ישראל בקבוע שם הוה כמחצה ואחר שפירש דניזל בתר רוב לא אתחזק ישראל ודוק

והנה לפי פירוש הר"ן יש לומר דהא דאמרינין דפרוש מקצתיי' מפקחין משום דעדיין הקביעות במקומן דוקא אם על הקביעות ספק כגון בתשעה נכרים דכיון דהספק על זה מעילא שם ע"כ ג"כ הספק וא"כ כיון שעליהם עדיין דין קבוע דלא נלך אחר הרוב גם בזה אבל בקביעות שאין בו ספק כגון תינוק לא שייך זה. וצריך לדחוק גם לפי פי' זה הא דפריך הש"ס מתינוק על שמואל כמו לפי פי' רש"י והוא דהרי בל"ז ק' היאך ס"ד [במצא בה תינוק דשמואל סבר] דדוקא ברוב ישראל מפקחין הרי ס' נפשית להקל מתני' ס' נכרי וצ"ל דמתני' [דס' נכרי ביומא] איירי באתחזק בו ישראל ותינוק לא אתחזק והא דפריך על שמואל היינו משום דאם מע"מ בלא אתחזק לא מחללינין כ"ש ברוב נכרים אפי' אתחזק דהרי אלים כח הרוב מאתחזק. וא"כ למסקנא דבתינוק מפקחין ע"כ פליג אר' יוחנן דס"ל דבחצר אחרת משום שנתבטל הקביעות אין מפקחין וכבר אמרנו דבתינוק אין מעלה מה שנשאר הקביעות ושפיר פסק [הרמב"ם] כר' יוחנן אע"ג דס"ל דבתינוק אין מפקחין, בחצר אחרת בפרוש מקצתיי' מפקחין ודוק היטב [אב"ה. עיין רמב"ם הל' שבת פ"ב הל' כ"א ובלח"ם שם ובפס"ו מהלכות א"ב הלכה כ"ו]

והנה הא דפרשנו דקושית הש"ס לפי' רש"י ולהנ"ל משום דרוב [נכרים] באתחזיק [ישראל] לא עדיף ממע"מ לא אתחזק לפמ"ש תוס' דוחי בהם משמע שלא יהי' בשום אופן חשש פ"נ וע"כ היינו באתחזק וא"כ אכ"ל אבל בלא אתחזק קם דינא מס' אין מחללין אבל לפמ"ש דהטעם משום דרוב הוה רק כספק ודאי ק' דהרי אם נימא דרק באתחזק התירה התורה ס' פקוח נפש שפיר מותר אפי' ברוב נכרים דגם רוב הוה ספק אבל בלא אתחזק מספק לא מחללינין

ח) מ"ש באות א' דק' למ"ד דבאינו ניכר ליכא קבוע דאורייתא וא"כ מנ"ל לש"ס זבחים לחדש דהוה קבוע דרבנן דפריך בפשיטות נמשוך הו"ל קבוע וכן מצאתי קושיא זו בס' טהרת הקדש ראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ח"י דפירש דברי הש"ס דלא מצד קבוע קושית הש"ס רק כיון דלא שייך ביטול בבעלי חיים והם קבועים כולם בהדדי א"א להתיר מטעם רוב דכיון דלא בטל הוה כמע"מ דהוה הספק בכל חד מנייהו דלמא זה האיסור ודאי אם אבדר אבדרינהו שהם