אהל אברהם ס

עשאן הנכרי תרומה או שקנאן ישראל ועשאן תרומה אין שם תרומה חל. דניהו דאין קנין ולא הוי דגן נכרי אבל דגנך לא מקרי רק אם נתמרח אח"כ אצל ישראל מקרי דיגון ישראל וחייב ודוק היטב. ובתוס' בכורות י"א ע"ב מוכח דאפי' בשבלי' הוה דגנך אפילו אדל ברשות נכרי עיי"ש

סי' מו

לי"נ הרב המאור הגדול תלמידי החביב צדיק וישר כבוד מו"ה יעקב משה נ"י אבדק"ק קראסנא

אהובי תלמידי מכתבך קבלתי ושאלתך שאלת חכם חצי תשובה בענין איש אחד שיש לו כרם ובתוכם אילנות אשר פירותיהם מעט וגורמים היזק להגפנים מחמת צילם ועוד בה שנית דאתי צפורי ויתבי אאילנות ומפסידין הכרם כעובדא דפרדיסא דרב יוסף ב"ב כ"ו ע"א ולפי מה שמחלקים התוס' [שם ד"ה אנא] בין הך מעשה לעובדא דשמואל ב"ק צ"ב דשם הוה מכחשי טובא איז' שיעור יש בדבר א לא ידעתי מקום ספק בזה דהשיעור כיון שהוא מעולה בדמים דההיזק יתר על שבח הפירות ואין עושה דרך השחתה רק להשביח הגפנים מותר כיון דהגפנים יקרים יותר מהאילנות ועיין שיטה מקובצת ב"ק שם. ואפשר ליישב בזה מה דקשיא לך לד' תוס' ב"ב ד"ה אנא דמוכח דס"ל דרבא קבל מר"י דצריך להרחיק ודלא כד' הרמב"ן ז"ל בחי' ודברי הכ"מ בהלכות מלכים א"כ היכא קאמר, מר דניחא לי' כיון דכאן הוה היזק מועט באופן דלא הוה ההפסד יתר על השבח אסור למקציי' [אב"ה דהרמב"ן בחי' ס"ל דהא דלא רצה רבא לקוץ בעצמו לא משום דהוי רק הפסד מועט. דבמזיק לחבירו החיוב שיפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד לחברו פרוטה. אלא משום דהוא סבר דלא מפסיד מידי דבב' אמות סני בבבל. ולא רצה לחלוק עליו דלאחר מעשה אין שומעין לו וכן מפרש הכ"מ. אבל מד' תוס' נראה דקבל רבא מרב יוסף דיש הפסד ורק משום דהוי רק הפסד מועט לא רצה הוא לקצצו וא"כ היאך מותר לרב יוסף] (ע"כ הג"ה מב"ה). והוא דניהו דמוכח מחי' רמב"ן שם דס"ל דבכה"ג דהוה קמזיק לחברו וצריך לפייסו אע"ג דליכא רק הפסד מועט צריך ומותר לסלקם לרצות חברו וגם אם רוצה לפייסו בדמים מה שמזיק דאדם רוצה בקב שלו גם שלא לקום בדינא ודיינא בשומת ההיזק בכל שנה. יש לומר דתוס' ס"ל כיון דעצם ההיזק אין בו היתר דהוה השחתה גם הניזק חוב עלי' שלא לכופו להשחית רק לפייס בדמים וכבר דחקו תוס' ב"ק ליישב דמשמע מכתובות דדקלא עדיף מגופני עיי"ש וא"כ יש לומר דלרבא הי' ניחא יותר דקלא אם היו [הגפנים] שלו אע"ג דמכחיש קצת לגופני וא"כ אסור לו להשחיתם וגם ר"י א"א לו לכופו בזה רק לפייס בדמים אך אם לך ניחא דוקא בגפנים וליכא בל תשחית ליקוץ

וממה שנאמר בין תבין כי לא מחשבותי מחשבותיך דלפי דעתך המזיק שאין לו הפסד שייך בל תשחית לא כן ונהפוך הוא כיון שמחוייב לפייס להניזק אפי' בדבר מועט לא שייך בל תשחית גם מה שכתבת ליישב קו' תוס' מהך דשמואל דשם ליכא בל תשחית דהוה כמו זומר [אב"ה רצונו כמו שמותר לזמור הזמורות משום שמכחישים את הגפנים ואין בו משום ב"ת דהזמורה עצמה מקלקלת וכן נמי בתמרא דשמואל ב"ק משא"כ הכא דגורמין רק דאתי צפורי והבן]. אם דהסברא טוב ונכון מאד וגם עלתה במחשבה לפני כן אבל צריך עדיין לומר דשבח הדקלא יתר מהיזק הגפני' דאם ההיזק יתר על השבח פשיטא דמותר כחו מעולה בדמים אך צ"ל דליכא מעולה בדמים ואפ"ה בעובדא דשמואל מותר מסברא זו. ומה שהקשית לפי פי' הכ"מ בדברי הרמב"ם לפרש עץ אשר תדע הוא בעץ שהזקין וכן פי' בהגהמ"י. וא"כ היאך יפרש הברייתא וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת"ל להקדים הרי אין כאן הקדמה, פירוש הברייתא כך מאחר שסופו לרבות כל דבר אפי' עץ מאכל ממש במעולה בדמים דיילפינין מרק, וכן מבואר שם בשיטה מקובצת

ודברי הרמב"ן ז"ל על התורה יש בהם טעות סופר וצ"ל אולי לא יוכלו לה ויעשו כן לנקמה בדברים שא"צ למצור וסוף דבריו מוכיחים לזה שמסיים כי תבטחו וכו' וכן מה דמייתי מעמון ומואב וכל עץ טוב וכו'. או דיש להעמיד הגרסא אולי יכול וכוונתו כך דדוקא אם משחית העץ מאכל לצורך מצור מותר דהוה כמעולה בדמים שצריך העצים לעשות מצור ושבח מרובה על היזק ותכלית ההשחתה שצריך להעצים אבל אם באו להשחית סביבות העיר לפסוק חיותם למען יצטרכו להתפשט למרחוק להחיות נפשם ומחמת זה אולי יכבשו אותם דעיקר התכלית להשחית הפרי אשר היא להחיות נפש האדם אסור כנ"ל. וכבר נפלאות היה בעיני מימים ימימה על אשר אינו מבואר הדין זה בש"ע ותל"מ דברי רבך הד"ש הק' אברהם שאג

סי' מז

סוגי' דאיסור חל על איסור

יבמות דף ל"ב, כריתות י"ד, חולין פ"ט ק' וקי"ג

[אב"ה יען כמה סוגיות נכפלו ונשנו כמה פעמים בזמנים שונים אמרנו להדפיס כל המהדורות, ואם אמנם יש א' או ב' דברים אשר במהדורות אחרות כבר נרמזו אך אין ביהמ"ד בלא חידוש. וגם כי המהדורא קמא אשר כתב עוד בימי עלומיו האריך קצת יותר. וטובים השנים מן האחד]

איסור בת אחת

א) הנה מסקנת הש"ס יבמות דבבת אחת כ"ע ס"ל דחלין כמה אסורים. ואמנם באיכות האיסור ב"א נחלקו הראשונים דהראב"ד לפי הבנת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ס"ל דהכל תלוי בגוף אם האסורים חלין על הגוף בב"א כשנעשה גדול ואין מחוסר מעשה או זמן אע"ג שעל החתיכה קדם אחד לחברו הוא איסור בת אחת ולכן זר שאכל מליקה הוא בת אחת ואם קדם על הגוף אחד לחבירו אע"ג שעל החתיכה הם בב"א אינו ב"א. ולכן נבלה ביו"כ נבלה קדמה. והקשו כל הראשונים דדבריו נגד סוגי' הש"ס בחולין עיין רשב"א יבמות [אב"ה דף ל"ג ד"ה אלא מליקה. דבריש פ' ג"ה אמרינין דאיסור גיד ומוקדשין בהדי הדדי קאתי בולדות קדשים. ואם איתא בלא"ה נמי משהביא זה ב' שערות חלו עליו איסור גיד ואיסור מוקדשין וגם מאי מקשה הש"ס שם ע"ז עיי"ש] ואחרי נשיקת עפר רגלי הראשונים אנכי לא כן עמדי כי אפשר כוונת הראב"ד דודאי אם קדם איסור אחד לחבירו על החתיכה אע"ג דעל הגוף המה בב"א לא הוה ב"א וגם הראב"ד מודה לדברי תוס' וראשונים דזר שאכל מליקה באים על החתיכה בב"א מטעם דא"א לחול איסור נבלה עד לאחר זריקה דקדמו איסור מעילה ורק הראב"ד ס"ל דהא דאמרינין איסור ב"א הוא דוקא אם הוא בב"א על שניהם על החתיכה ועל הגוף כגון זר ומליקה וכל הנך תלת דפליגי ביה ר"ח וב"ק זה הוה ב"א דמודה בה ר"ש משום דאין שום קדימה לאיסור אחד על חבירו אבל אם יש לאיסור אחד קדימה ע"ח הן על הגוף או על החתיכה לו משפט הקדימה ואין השני חל ודחיקא ליה לראב"ד לפרש כן מפאת דס"ל נבלה ביו"כ איירי (בין) [אפי'] בנתנבלה ביו"כ וע"כ זה לא מקרי ב"א והבן. [אב"ה עיין בכריתות כ"ג ע"ב וש"נ, ועיין רש"י בד"ה פטור שדחק]

ולפי זה יש ליישב קושית תוס' ביבמות ל"ג ד"ה ב"ק דהיאך במסקנא הסברה הפוכה מס"ד דש"ס אי מוסיף עדיף מב"א או ב"א עדיף עיי"ש. ולהנ"ל יש לומר דהרי הא דר"ש ל"ל מוסיף אין מוכח משום מקום רק מברייתא דאינו חייב אלא משום אחית אשה ולא חל [איסור] אשת אח אע"ג דהוה מוסיף דליכא למימר דאיירי בב"א דהרי למסקנא ס"ל לר"ח אליבא דר"ש ב"א [אב"ה. וגם למה חייב על אחות אשה ולא על אשת אח לבד] וע"כ איירי בנשא חי ואח"כ נשא מת ול"ל לר"ש מוסיף. ואמנם לפמ"ש הרי משכחת תרי גוונא בת אחת האחד שהאיסור על החתיכה והגוף בב"א וכעין פלוגתא דר"ח וב"ק בהנך ג'. והשני שהם רק על החתיכה בב"א ועל הגוף קדמה אחד לחבירו