אהל אברהם נט

מהל' תרומות הלכה כ"ב דפירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים מדאורייתא בתרומה עיי"ש בתי' ב'. א"כ היאך מצאנו ידינו במה דפליגי אי יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרומה או לא ומה נפקא מיניה אי נפקע או לא הרי אין הדבר תלוי אם הפירות הם גדולי ארץ או חוצה לארץ דגם פירות חו"ל אם נתמרחו בארץ חייבים וכן פירות הארץ בחוצה לארץ פטורי' ולפמ"ש קם דינא אם הפריש תרומה ומעשרות קודם מירוח דבפירות הארץ חל שם תרומה ומעשרות עליה וחייבים עליהם מיתה וגם שנאבד התרומה קודם מירוח הכרי מתוקן אם נתמרח אח"כ אבל פירות חו"ל אם הביאם לארץ עדיין אין עליה' שום קדושה להיות חל שם תרומה ומעשרות קודם מירוח ואם קרא שם תרומה ומעשרות לא חל כלל הן לענין חיוב התרומ' הן לענין תיקון שירים ורק אם נתמרחו פירות חו"ל בארץ חל עליהם חיוב המעשרות וזה נכון וברור

והנה מהדברים הנאמרים יש להבין כי קדושת הארץ משני פנים האחד שהגדולי ארץ הקדושה הם עליהם מצות מעשרות וגם קודם מירוח דאין עליהם איסור טבל יש בהם קדושת הארץ להפריש מהם תרומות ומעשרות ועוד בה קדושה שהפירות חו"ל שנתמרחו בארץ חל עליהם איסור טבל ולהפריש מהם תרומות ומעשרות. והנה לענין קדושת הארץ שהגדולים יהיה עליהם מצות מעשרות גם שנא' בבואכם דדוקא בביאת כלם חייב במעשרות ולא בביאת מקצתן היינו לענין חיוב המעשרות אבל ודאי הם גדולי קדושת הארץ ועיין ר"ש רפ"ב דחלה הביא ירושלמי דאפי' לר"א בשעה שנכנסו לארץ הקמחין היו חייבין בחלה דירושה להם מאבותיהם. והנה לפמ"ש דגם קודם מירוח דליכא איסור טבל חל שם תרומה לחייב עליה ויש חילוק בין איסור טבל ובין חל שם המעשרות. א"כ אכ"ל דגם דדרשינין מבואכם דדוקא בביאת כלם חייבים במעשרות. היינו שאין חייבים להפריש אבל ודאי אם הפרישו הוה תרומה וחלה וחייב עלי' זר כמו קודם מירוח דגדולי ארץ הקדושה הם ודינם כקודם מירוח. [אב"ה וא"כ אפשר לומר דמ"ש הירושלמי חייבין בחלה היינו שאם הפריש חל עליו השם משום דלענין זה סגי דירושה להם מאבותיהם וא"צ ביאת כולם]

ומיושבים היטיב דברי הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות דמתחלה [בהל' ה'] כתב דקדושת עזרא קדשה לע"ל ומשמע דהוה תרומה דאורייתא וסוף פ' כתב דגם בימי עזרא הוה דרבנן מדרש כי תבאו [עיין בראב"ד ובכ"מ] ולהנ"ל יתיישב דכוונת הרמב"ם דתרומה דרבנן דא"צ להפריש אבל אם מפריש הוה דאורייתא. ובנדה מ"ו דקאמר הש"ס דחלה דרבנן מטעם בבואכם היינו שא"צ הפרשה מדאורייתא ולכן עיסה שנדמעת פטורה מחלה אך בקדושין שם [ר"פ עשרה יוחסין] דקאמר הש"ס לענין דאסקינין מחלה או מתרומ' מוכח דמטעם בבואכם אפי' בהפריש חלה לא הוה חלה דאורייתא. ועדיין יש מקום ליישב דמה שאמרנו דהא דפטור מטעם ביאת כלכם היא רק דאין חייב להפריש אבל אם הפריש הוה חלה ותרומה היינו בגדולי ארץ דקדושתם עליהם לענין הפרשת חלה מפאת הגדולים וגם קודם מירוח אבל פירות חו"ל שהביאם לארץ דאין קדושת הארץ עליהם, רק אם נתמרחו בארץ חל עליהם איסור טבל והפרשת חלה. וא"כ ההפרשת חלה ואיסור טבל באים כאחת מעתה כיון דנתמעט מביאה דבימי עזרא לא היה ביאת כלם ממילא פירות חו"ל שבאו לארץ גם שנתמרחו בארץ וכן חלה שנתגלגל בארץ פטור וא"כ יש לומר הא דקתני בברייתא שם דמסקינין מחלה לתרומה ומתרומ' לחלה היינו מחלה דרבנן כזה ודוק היטיב

וראתיין עלה אמרתי לרשום מה שנפלא בעיני הא דפליגי בש"ס אי כבוש יחיד שמיה כבוש בע"ז כ"א ועי"ש תוס' פי' דכיבוש יחיד ולא ידעתי מה אדין בזה הרי קדושה ראשונה של מצרים בטלה ורק קדושת עזרא קדשה לעתיד לבא למ"ד קדשה לעתיד לבא וא"כ מה לנו בסוריא אם היה כבוש יחיד או לא הרי רק תליא אי עזרא קידש סוריא או לא. ומזה יש ראי' לפי' ר"ח בהא דאשר ירשו אבותיך וירשתה עיין יבמות פ"ב ע"ב תוס' ד"ה ירושה ובכ"מ סוף פ"א דתרומות. וע"כ צ"ל דהך תנא דס"ל דסוריא קדושת ארץ ע"כ ס"ל קדושה ראשונה קדשה לע"ל. וא"כ ק' לי מנ"ל דאידך תנא סבר לא שמיה קדוש דלמא רק ס"ל קדושת מצרים בטלה ובימי עזרא לא נתקדש ולא מסתבר כלל לומ' דמה שלא נתקדש בקדוש' מצרי' לא היה יכולת לעזרא לקדש זה דבר שאין הדעת סובל. וגם דבר פשוט הוא, שבימי עזרא לא קדשו סוריא ועיין

[אב"ה. ראה זה מצאנו כתב ישן מכי"ק המחבר ז"ל ליישב הרמב"ם הנ"ל וז"ל הזהב]

הנה מדגנך יש למעט דגן עכו"ם שגדל ברשות עכו"ם עד שהגיע לעונת המעשרות וכן מירוח עכו"ם אפי' גדל ברשות ישראל יש למעט מדיגונך לשון דיגון ועיין תוס' גיטין [מ"ז ע"א ד"ה מר סבר] ובהקדש באמת נתמעטו תרוייהו. עיין ברמב"ם פ"ב מהל' מעשר הל' ח' ופ"ג הל' כ"ה ועיין שם במשנה למלך הערה לעיין מאחד על חברו [אב"ה דבפ"ב תולה החיוב שלא יהיה ברשות הקדש בשעת עונת המעשר ובפ"ג בגמר מלאכתו]. ולענ"ד אין כאן קושיא דשניהם אמת דדגנך למעוטי הקדש נתמעטו שניהם דגן ודיגון הקדש ואך בעכו"ם פליגי אמוראי אי יש קנין ונתמעט מה שגדל ברשותו אפילו נתמרח אחר כך ברשות ישראל. ואי אין קנין לא הוה דגן עכו"ם. ובזה מצאתי מקום ליישב ד' הרמב"ם פ"א מהל' תרומות הל' כ"ב ועיין כ"מ שם [אב"ה דמשמע מד' הרמב"ם דמחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ. דבחלה חייבין מדאורייתא ובמעשרות רק מדרבנן: והקשה הכ"מ דהרי מקרא דשמה ילפינין לפטור אפילו מתו"מ בפירות א"י שיצאו לחו"ל כ"ש דאיכא למילף לחיוב בפירות חו"ל שנכנסו לארץ אפילו לענין חו"מ] ולפי תירוץ הב' שלו הנה פירות חו"ל שנכנסו לארץ ונתמרחו שם חייבין מדאורייתא בתרומה ומעשרות ומעתה יפלא איך פליגי אי יש קנין לנכרי, ומה בכך הרי אפי' פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין ואין חילוק רק אם נתמרח בארץ וכן ברשות ישראל.. ולהנ"ל יש לומר כוונת הרמב"ם דודאי חלה דלא נתמעט דגן נכרי רק עיסת נכרי. א"כ אם נתגלגל בארץ אפילו פירות חו"ל חייבין. אבל. תרומה ומעשרות דנתמעט מדגנך ולא דגן נכרי א"כ בחו"ל דיש קנין לנכרי אם גדל ברשות נכרי פטור מטעם דגן נכרי אפילו נתמרח בארץ, ולענ"ד הוא דבר נכון מאוד תה"ל יתברך. אבל מדרבנן חייב אפילו מה שגדל ברשות נכרי אפי' יש קנין כמבואר בש"ס והבן

והנה עיין בכ"מ פ"א מהל' תרומות הל' יו"ד כתב הא דאין קנין דוקא כשקנה ישראל אח"כ קודם מרוח וכן כתב התוספת יו"ט גטין [פ"ד משנה ע'] ועיין בהל' בכורים פ"ב הל' ט"ו הביא המדפיס שם דברי התיו"ע. ומלבד שד' התיו"ט תמוהים [דנהי] שבפי' המשניות פ"ד דפאה כ' דאין הלכה, כבר פסק ביד החזקה שם כמתניתין דאין קנין. אך מלבד זה ד' הכ"מ צריכין ביאור דמאי נ"מ בהא אם לקח הישראל או לא. דאם מרחו נכרי ודאי פטור מטעם מרוח נכרי. ובודאי אין קנין כלל ולא כוי דגן נכרי [אב"ה כוונת רבינו ז"ל דהמדפיס שם הקשה דבמשנה ט' פ"ד דפיאה ומשנה ט' פ"ה דדמאי פסק הרמב"ם דיש קנין ובבכורים פסק דאין קנין אבל התיו"ט מתרץ שפיר עי"ש ובכ"מ. וע"ז הקשה רבינו ז"ל דבפ"ב דתרומות הל' יו"ד כתב הרמב"ם דינא דמתניתין דפאה וז"ל הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות ומוכח דסובר הרמב"ם אפי' לא חזר ולקחה אין קנין. ועוד דמה נ"מ, דאם מרחו ישראל אפילו בלא לקח השדה חייבין כדכתב הרמב"ם שם פ"א מה"ת הל' י"א. ואם מרחו נכרי ודאי פטור דאפי' ר"א מודה הדרש דיגונך ולא דיגון נכרי, ומ"מ דריש נמי דגנך ולא דגן נכרי עיין תוס' גיטין מ"ז. ובודאי אין קנין כלל ואפי' לא חזר ולקחה. וכשאנו לעצמינו בושנו ונכלמנו שלא זכינו להבין דברי הכ"מ במ"ש דבמשניות סדר זרעים משמע דיש קנין, דבמקומות הנז' משמע להיפך כמובן ואין להתעקש דקושיתו ג"כ על הרמב"ם כמו שהקשה התיו"ט דפסק בפי' המשניות דיש קנין. דמלשונו בתירוץ הראשון דקאמר דלא קיי"ל כותיי' וגם מתי' ב' דקאמר, התם בשלא חזר ולקחה ורבינו מיירי וכו' מוכח דקושיתו על הרמב"ם מהמשניו' וצ"ע] (ע"כ הג"ה מב"ה). ואולי הנפקותא דאם קודם מרוח