אהל אברהם נו

והרחבתי הדבור לכבודו [אב"ה עיין בפתחי תשובה בשם חמודי דניאל כ"י] דברי ידידו הדש"ת הק' אברהם שאג

סי' מא

לי"נ הרב הגדול המופלג כבוד מו"ה אהרן שמואל נ"י האבדק"ק קאטה [לע"ע הגאב"ד דקיק ס"ה]

נעימות ידו הגיעני ואחרתי עד כה ביומא דמפגרי רבנן. ואמת כי השבתי ידי אחור מלהשיבו זה כמה פעמים לא מפאת שלא חסתי על כבודו חלילה, אך לחוש לכבוד הזקן מר אביו הרב הגאון יחי' אשר מצאה די ידו להרווח צמאונו ומי כמוהו מורה. אך כי עתה שואל על דברי השוחט אשר התנצל עצמו שכן עשה לפני, ההכרח להשיבו דבר. והנה ע"ד שאם נסרך הטרפש כבר כתב מעלתו שיש לו קבלה ע"פ גאונים הרבה ולית דין צריך בשש. אך אשר אמר השוחט מפי, שאם יש כפתור ולא נסרך גם לא נמצא מחט שאני מכשיר בלי בדיקה אחר נקב, לא ידעתי מאין מקום לחוש לנקב ואך צריך בדיקה אם יש לחוש שנתמסמס עד שמגיע לבשר שהרופא גוררו וזה פשוט ותל"מ

וע"ד שנמצא טעות בס"ת בסדר ויגש לכתוב יהודה בחסרון הדלית ונמצא כתוב שמו הקדוש ביה. הנה אם נודע האמת מפי הסופר שנתכוין לכתוב יהודה ונכתב השם בטעות פשיטא שמותר למחקו ופשיטא לי שהסופר נאמן בזה גם שלפנינו נכתב השם דאין כאן מקום לומר דאתחזיק איסורא ואדרבא המקום גורם לומר שנכתב בטעות [ששכח הד'] יותר מזה כתב הת"ה בפסקים דנאמן השוחט בנמצאת שמוטה עיי"ש נימוקו וטעמו [אב"ה תוכן דבריו שם דהא האי חזקת איסור לא הוי לי' אדרבא הו"ל חזקת היתר דרוב בהמות אינן שמוטות ורק חזקת איסור דאמה"ח דהו"ל והאי הוי בידו לתקנו עיי"ש] ומביאו הרמ"א סי' כ"ד. אך אם אין הסופר לפנינו ויש לחוש שנכתב [השם] בטעות [ולא ששכח הד'] גם שנכתב ולא נתכוין לקדשו אסור למחקו כמבואר באחרונים [אב"ה עיין ברדב"ז ח"א סי' פ"ז ובספר בני יונה דדינא דהגה"מ המובא בש"ע סעיף י"ב דוקא בהיה לו כוונה מנגדת לכתוב יהודה ורק שכח הד'. אבל אם כתב סתם ורק לא נתכוין לקדשו אסור למוחקו דלא כדמשמע מהטו"ז והש"ך, והפמ"א בח"א סי' מ"ה מפרש גם ד' הש"ך ס"ק י"ב כן עיי"ש] ואם באנו לדון מדעתינו ולומר דכיון שאין כאן מקום השם מסתמא נתכוין לכתוב יהודה שמקומו כאן, אני אומר אפכא מסתברא דבשעה שכתב ב' אותיות אחרונות של השם ודאי חשב הסופר וטעה שצריך לכתוב השם הקדוש [אב"ה רצונו בעת גמר כתיבת וי"ו מוטב לומר שעכשיו טעה שיש לו לכתוב השם, מלומר ששכח הד'. ודעת הבני יונה דאם קידש רק הה' אחרונה פשטה קדושה למפרע דקידושו וגימורו באים כאחד] ולפי מ"ש הבני יונה גם בזה נתקדש השם. ואם שאין דבריו מוכרחים מי יקל ראש כנגדו. ובפרט שיש ספק אולי טעה הסופר מתחלה לכתוב השם ואם שאין כאן מקומו אין המקום גורם ואומר אני בזה בכ"מ אשר נזכר שמו קדוש הוא אם נכתב בכוונת השם וזה פשוט

והנה כפי אשר כתב מעלתו נעשה מפי הדיוט שלא בהוראת חכם למחוק כרעא דה"א אחרונה ועשה ממנה ד' והוסיף ה' לגמור שם יהודה, אחרי שכבר נעשה נראה בדיעבד כשר לענ"ד [אב"ה הכוונה דל"ח שמא נתקדש ויבוא לאח"ז לידי מחיקה או משום דצריך להעביר הד' בקולמס כמבואר בסוף הסימן] ולפמ"ש דיש לחוש דבשעה שנכתב אותיות אחרונות ודאי כתב בכוונת השם הקדוש. וא"כ לפי מה שפי' הכ"מ כוונת הראב"ד דגם ו' ה' אין נמחק יותר טוב היה [אם היה מוחק ג'] אותיו' הראשונו' (י' ה') ולתקן הטעות דאפשר דנתקדש חצי השם האחרון ולא הראשון אם לא נימא כד' בני יונה אבל אפכא פשיטא דאי אפשר דנתקדש השם הראשון אות י' ה' ולא האותיו' האחרונו' ודוק

ומה שפלפל מעלתו אם נאמר אי עביד לא מהני ואפילו בדיעבד פסול, לא יכולתי להלום מה מקום כאן לומר אי עביד לא מהני ומה שמביא בתשובת ר"י בן הרא"ש לגנוז היריעה שנקדרו השמות הוא מטעם מצוה הבאה בעברה ולזה יש מקום ובפרט לענין ברכה דאין זה מברך אלא מנאץ ולא מהני כל החלוקים המבוארים במצוה הבאה בעברה. אבל א"ע לא מהני לא שייך כאן כלל. עוד הוסיף מעלתו לפי דעתי לפלפל דזה הוה כאיסור שבדה מלבו דליש א"ע לא מהני במכ"ת הוא דבר מבודה ואונס שגירש ג"כ הוא גרם האיסור בפשיעה. גם מ"ש דמחיקת כרעא דה' הוה ח"ש שקר ענה כיון שהשם כתיקונו והוא מקלקלו במחיקה קצת מאות א' הוה מחיקת השם וחייב ודברי בני יונה אמורים אם עדיין נשאר השם כתיקונו רק שמחק מקצת מעובי האות או מאורך האות ורחבו באופן שהשם נשאר כשר וכהלכה הוה רק ח"ש. ויותר אני תמה על מעלתו שכתב דח"ש כזה משום דלא שייך חזי לאצטרופי וכס' הצליח כיון שנתקלקל שוב אין חייב. וא"כ לדבריו לא משכחת לחייב על מחיקת השם רק במוחק כל השם כולו בבת אחת ישתקע הדבר

עוד כ' מעלתו דאם מתכוון לתקן הוה המחיק' דשא"מ ואע"ג דהוה פסיק רישא לפי מה שהעריך דהוה רק ח"ש דרבנן מותר אפי' פ"ר כמבואר במגן אברהם סי' שי"ד. תמה אני עליו היאך יתכן לומר דזה הוה דשא"מ והוא מתכוון למחוק השם וזה נקרא משאצ"ל לענין מלאכת שבת ויעיין רשב"א פ' ר"א דמילה מה שכתב על מה שאמרו שם דקציצת בהרת הוה דשא"מ. וכל הדברים של מעלתו לא מצאתי בהם נחת וחס לי' לזרעא דאבא מר אביו ידידי הגאון לבלות הזמן בדברי' כאלה הכ"ד החותם באהבה הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש. ופשיטא שאות ד' שנעשה במחיקה צריך להעביר בקולמס שלא יהיה חק תוכות

סי' מב

שאלה מהרב המופלג חריף ובקי נחית לעומקא דדינא כבוד מו"ה דוד כ"ץ נר"ו בענין חיוב מזוזה בפתחי הגב אם הפתח זקוף במזוזות ומשקוף כהלכתה. ויען כי הרחיב דיבור בכח דהיתר' ובתשובתי קצרתי ההכרח להביא לשון השאל למען יבין הקורא את דברי תשובתי. ובאמת הדבר כאשר באתי הנה ק"ק קוב"ד נהגתי לעשות מזוזה בפתח הגג של בית דירתי ובלתי ספק על הדבר הזה הקיף הרב הנ"ל תשובתו ואך פיהו פתח בחכמה ושכל את לשונו, וזה לשון השאלה

שאל נשאלתי למה לא נהגו בעירינו לעשות מזוזה בפתחי גגיהן אם הכניסה דרך פתח זקוף בשתי מזוזות ומשקוף כהלכתה. את"ל הטעם משום שאין דרים בו ומבואר ברמב"ם שהוא א' מעשרה תנאין, אטו מיגרע מבית העצים. ומצוה ללמד זכות כי הנח לב"י וכו'. והנה לדעת הרמב"ם דבית העצים אין חייב רק אם נשים מקשטות שפיר נהגו אבל הרא"ש פסק דבכל גוונא חייב וכן פסק המחבר וא"כ צ"ע במה סמכו להקל. ואני יצאתי לדון בדבר חדש דהנה [איתא] בגמ' עירובין ובסוכה ג' דסבר רבי דכל בית שאין בו ד' על ד' אמות לאו כלום ורבנן סברי (דע"ד) [שע"ז] טפחים, ומסקנא שם דגם רבנן מודו לענין מזוזה צריך דירת קבע ודוקא ד' על ד' אמות ובגמ' סוכה דף ז' דקאמר דר"א דפוסל סוכה כמין צריף דס"ל דירת קבע בעינין. וא"כ במזוזה דכ"ע מודו דצריך דירת קבע, כמין צריף פטור ממזוזה. אך אחר התבונות ראיתי שעדיין צ"ע להתיר מטעם שפועי אהלים. דהרי מוכח משבת קל"ח ועירובין ק"ב דאם פחות מג' סמוך לגג טפח הוה אהל וגם בסוכה כה"ג כשרה וכן כתב המג"א [סי' תרל"א ס"ק ט'] וגם שאין הדבר מוכרח דיש לחלק בין שבת לסוכה וכמו שכתבו תוס' [שבת] ד"ה שאין בשפועה לחלק מ"מ לד' המג"א הוה אהל וא"כ הנך גגים חייבים במזוזה. אך יש לומר דגם דהוה אהל אבל דירת קבע אינו ופטור ממזוזה אע"ג דהוה אהל וכשר לסוכה. עוד יש לומר דגם דכ' המג"א דאם פחות מג' סמוך לגג אהל טפח כשרה דלבוד מ"מ לא אמרינין לבוד רק להקל ולהכשיר לסוכה אבל לבוד להחמיר לחייב במזוזה לא אמרינין וכמ"ש הרמ"א בי"ד סי' שע"א לענין טומאת כהנים: