אהל אברהם נב

שאר פסולין כמבואר בפסחים [דף ל"ד] דלא מהני לענין היסח הדעת וא"כ נימא מה דגלי גלי ולא לענין שאובין. וע"ז אני אומר הרי הא דשאובין פסולין היינו מתוספתא דמקוה דומי' דמעין וזה נאמר בקבלת טומאת משקין שנאמר בפ' שמיני אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור והנך פוסקים דסבי' להו שאובין דאורייתא ס"ל דדרשה גמורה היא לענין טהרה וס"ל כיון דבטבילה כתיב ורחץ במים היינו מי מקוה הנאמרים בפ' שמיני כמבואר בש"ס פסחים ק"ט עיין (רש"י) [רשב"ם] שם וריב"ש תשו' רצ"ד וא"כ הרי לא נאמר פסולת שאובין לענין טבילת טמאים רק לפסול מים שעלולים לקבל טומאה דגלתה התורה במים דוקא כאלה שהם טהור מלקבל טומא' הנאמרי' בפ' שמיני וממילא כיון שהשקה הוה כזריעה לטהר שאין עלולים לקבל טומאה הם מי מקוה שכשרים לטבילה, וזה נכון וברור

ובזה י"ל קושית תוס' זבחים כ"ב ד"ה נתן, ויש תימה ועיין ס' טהרת הקדש דקו' תוס' ממקוה דכתיב במים אבל בכיור לא כתיב רק מים ודרשא דת"כ משום דכתיב במים בפתח עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דהרי הך במים דכתיב לענין טביל' דרשינין במי מקוה כדאיתא בערבי פסחים שטהורים מלקבל טומאה והרי לענין קבלת טומאה כתיב רק מים וא"כ אפילו נתערבו מי פירות אם לא נשתנו מראיהן כדין יין במים לילך אחר המראה בטל ברוב מים ושם מים עליהם טהורים מלקבל טומאה דליכא שום דרשא למעט לענין טהרה מלקבל טומאה וממילא כשרים לטבילה דהרי הך במים הנאמר בטביל' אתיא לדרשא במי מקוה שאין עלולים לקבל טומאה ולא למעט מזוג. ואין להתעקש דמנ"ל דבמים אתי לענין מי מקוה ולהכשיר מזוג דלמא אתי' דרשא דורחץ במים למעט מזוג, דזה ודאי יותר מסתבר לדרוש במים מי מקוה כיון דהטבילה לטהר הטומאה מסתמא הקפידה שצריכים להיות מים שטהורים מלקבל טומא' וזה לענ"ד נכון

והנה ראיתי בס' הלז שהביא קושית תוס' זבחים הנ"ל והבין דקו' תוס' בכורות [כ"ב בד"ה יתיב] בנתן סאה ונטל סאה אמאי כשר והיאך מצטרפין שהיא קושי' תוס' זבחים ולענ"ד לא קרב זה אל זה במכ"ת. דקו' תוס' [בכורות] היא בנתן סאה ונטל סאה דאין כאן מ' סאה מים היאך מצטרפין מי פירות דכיון דתורה [אמרה] הטבילה במים שיעור מ' סאה והיאך יצטרפו מי פירות דלא נהפכו למים דחוזר וניעור, אבל באיכא מ' סאה מים לא קשיא להו כלל אם נפלו לתוכו מי פירות דיפסלו אבל תוס' בזבחים הקשו אפי' בדאיכא שיעור מקוה מים יפסלו אותן מי פירות מדרש במים ולא במזוג ומה שלא נייח לתוס' זבחים ליישב קושייתם דכיון דהלכה [כך] כמ"ש תוס' בכורות נראה לי דתוס' בכורות לא כתבו רק הא דפעמים מעלין בכל הנך הוה הלכה כמו אויר פחות מג' שמצטרף ואעפ"כ אכ"ל דדוקא בלא נתערבו והמים בפני עצמן אבל בנתערבו דהוה מזוג אי דרשינין במים ולא במזוג נפסלו כולם ואמנם באמת דלא דרשינין במים ולא במזוג לענין מקוה אפכא מסתבר' דדוקא ע"י תערוב' ההלכה שמצטרפין מי פירות דבטל [ועיין תוס' פסחי' מ"ג ע"ב [ד"ה כמאן] דהיתר מצטרף לאיסור דוקא ע"י תערובת] ודוק היוצא מדברינו כיון דהשקה מהני בתורת זריעה לטהר המים ה"ה לענין מקוה, וקם דעת הרא"ש דעת תורה נוטה להם

ובר מן דין נ"ל דלק"מ קושייתו והוא דמנ"ל דזריעה מטהר שאובין לענין מקוה דקרא רק לענין טהרה כתיב, דהנה הא דזריעה מטהר שאובין לענין טהרה נדרש בת"כ הביאו הכ"מ פ"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ט מכל זרע אשר יזרע לרבות זרעים טמאים שזרעו עיי"ש. ואין צריך קרא שאם נשרשו שאין מקבלין טומאה אח"כ רק שפרחה טומאתן מהן מה שנטמאו בתלוש. וא"כ אכ"ל דתלוש ואח"כ חברו ונשרש זה אין צריך קרא דדינו כמקדם כמחובר מעיקרא. רק אם נטמאו בעודן תלוש דס"ד דהוה כמו אסורין שתרומה שנזרע' והשריש שעדיין באיסורו עומד ע"ז צריך קרא שפרחה טומאתו. אבל אם לא נעשה בו דבר בעודו תלוש ונשרש בקרקע פשיטא דדינו כמחובר מעיקרו. וא"כ מים שאובין שפסולין רק מטעם שנתלשו מקרקע ואין ראויים לטהר אבל לא נעשו בהם דבר פשיטא אם נזרעו חזרו להיתרן הראשון והא דלא אמרינין אם המים שאובין חזרו לבור דכשרים למקוה היינו משום דליכא השרשה ולא שייך לומר זריעה (אבל) [משא"כ] במים שאובים במי מקוה דהוה זריעה והשרשה דהרי ע"כ הא דבמים שייך זריע' ליכא קרא דהקרא רק בזריעה דמחובר לענין טהרה וע"כ במים צ"ל דהוה סברא דמים במים הוה זריעה וכמו השרשה ממילא חזרו להכשירן הראשון וא"צ קרא ע"ז ודוק היטיב והשיטה דס"ל דשאובין בכלי דוקא דאורייתא בעודן בכלי אבל בקרקע כשרין אפי' בלא המשכה באמת אכ"ל דהטעם מטעם זריעה דחזרו לקדמותן. ומה שכתב שם דהשקה דוקא נטבלו כולם במכ"ת לדעתי אין לזה שורש [אב"ה אפי' במים טמאים. דממקל פ"ח דטהרות משנה ט' דצריך שיטביל כולה אין ראיה דשם טעמא משום קטפרס אינה חיבור עיין ר"ש שם. גם מפירוש הרמב"ם פ"י מקואות משנה ו' ומיד החזקה פ"ב מהל' ט"א הל' כ"א שכתב שצפו מי מקוה על המים אין ראי', דמי וימיר שצריך לצוף ע"פ כל המים. וגם דאכיל דצריך, היינו בשביל לטהר הכלי עיי"ש. ועיין ר"ש שם פי' דגזרו ב"ש דחמין בצונן דלמא חייס עליה ולא נגעו בהדדי, מוכח דנגיע' לחוד מהני והבן] (ע"כ הג"ה מב"ה). ומה שרוצה להוכיח דהר"ש ס"ל דלא מהני השקה למקוה שאובין מפ"ח דמקואות מהא דמרחץ שבלניה עכו"ם והשיקה אין מוכח, דהר"ש מפרש במרחץ שתמיד מתחלפין מימיה להיותן נקיים והם מים שאובין וצריך להיות בשעת טבילה השקה [אב"ה הנ"ט רוצה להוכיח מהתוספתא שמביא פ"ח משנה א' דס"ל דלא כהרא"ש והשקה אין מועיל לאחר שנפסק'. ואין ראיה דשם החשש דנתחלפו המים ולא השיקו עדיין. והא דמסיים הר"ש ול"ח שמא הפסיק ההשקה היינו משום דנתחלפו ואם נפסק ההשקה לא השיקו עדיין. וכוונת רבינו המים שבשעת טבילה צריך השקה]

והנה המחבר ז"ל נקט חומרי מתנייתא בידי' להחמיר באיסור דאורייתא. ולא זכר לשעת הוראה דרוב הפוסקי' ס"ל שאובה דרבנן והרמב"ם דס"ל דנתן סאה ונטל סאה פסול בשאובין ס"ל דשאובה דרבנן וגם הרשב"א משמע דס"ל דשאובה דרבנן רק כתב להחמיר. ואך הרא"ש ז"ל הוא המכריע דשאובין דאורייתא וההוא אמר דהשקה מטעם זריעה לטהר שאובין וכדאי להכריע את עצמו. ולשום אחד מהפוסקים לא מצינו מבואר ליגע באיסור דאורייתא דלמר שאובה דרבנן ולמר מהני השקה ולהקל שומעין בנתן סאה ונטל סאה כסוגיין דעלמא רק מהיות טוב יש להחמיר במקום שאפשר כמשמעות הש"ך ס"ק קי"ב [לפתוח הנקב בשעת טבילה]

ודע דקשיא לדעת הרא"ש הרי רביעית הוה מקוה דאורייתא לענין השקה לטהר מים טמאים וא"כ גם להכשיר המקוה די מדאורייתא רביעית. ולא משכחת שאובין מדאוריי' רק ברביעית שאובין מתחלה דאם יש מתחלה רביעית מי מקוה כל הנשפך אח"כ מטהר בתורת השקה ל אך גם זולת דברינו ק' לפמ"ש מהרי"ק שורש נ"ו] דלשיטת הרא"ש דגם מעין צריך מ' סאה לאדם ואפ"ה לא נפסל מעין כ"ש בשאובין לאדם כיון דיש עליה תורת מקוה לכלים. א"כ ג"כ במקוה למה לא נאמר כן ארביעית מי מקוה כיון שיש עליה תורת מקוה לכלים אין נפסלין בשאובין וכבר נתקשתי בזה מימים ימימה. וכעת מצאתי בתשובת בית אפרים תשובה ל"ג הוכיח דלשי' הפוסקים דמעין לאדם נפסלו בג' לוגין ע"כ ל"ל טעם זריעה דא"כ כיון דהוה כזרועין אין טעם לחלק. ולא ידעתי למה לא קשי' ליה גם לדעת הרא"ש דמעין לא נפסל בשאובין אמאי מקוה שיש בו רביעית נפסל בשאובין דאורייתא עד רובא הרי רביעית מקוה לכלים כהנ"ל

והנה מצאתי בסמ"ג עשה הל' מקואות הביא דרשא מתורת כהנים דהשקה מטהר מתורת זריעה לענין טהרה והוא דמקוה מים יהיה טהור דמטהרין זה את זה עי"ש. וא"כ בפשטות יש לומר דגם לענין טבילה דצריך מקוה מטהרין זה את זה דסתמא כתיב ודרשינין שמטהרין זא"ז לכל דבר שצריך מקוה. וגם קושית בית אפרים וקושייתי לא קשה קן דשפיר