אהל אברהם נא

ע"ג קרקע וכו' יעוש"ה. וא"כ לדברי האומרים דכולו אינו ניתרת בהמשכה ע"כ צ"ל חדא מתרתי או דהל"מ בא להתיר עכ"פ האיסור תורה וכד' הר"ם מפונטויז"א מובא בתוס' ס"ו ע"ב ד"ה מכלל, דהא דתמורה דלא מכשיר אלא ברבייה והמשכה אינו אלא מדרבנן. או צ"ל דהל"מ בא כשבא שלא ע"י כלים רק דנעשית שאובה שבא מכח אדם, וכדברי הראב"ד דבתפיסת אדם מהני המשכה בכולה. ומעתה אין שום ראיה דניהו דחולקין הפוסקים הנז' בד' הטו"ז על ריש דבריו של הראב"ד וסוברין דע"י אדם חשיבי שאובין בג' לוגין מ"מ אינו מוכרח שחולקין על מה שהתיר הראב"ד כולה בהמשכה בתפיס' אדם, משום די"ל דס"ל דכולה בהמשכה יש בו איסור תורה וע"כ הל"מ לא בא אלא על תפיסת אדם ונכון] (ע"כ הג"ה

) והנה גוף החילוק בין שאובין בכלי לתפיסת אדם להכשיר המשכ' גם שמבואר כן בראב"ד נפלאת הוא בסברא מאין מקום לחלק בזה כיון דעיקר ויסוד דעה זו שתפיסת [אדם] פסול דאטו כלי כתיב באורייתא רק עיקר הקפידה מה מעין בידי שמים. וא"כ מהיכא תיתי לחלק בין השוין בין אם נאמר שהדין שאין המשכה (תורה) [מן התורה] להכשיר ובין אם נאמר שהמשכה היא (תורה) [מן התורה מועיל] להכשיר ואך חכמים גזרו וכמבואר בראב"ד מ"מ אין סברא למה גזרו בשאובין בכלי ובתפיסת אדם לא. וראיתי שמעכ"ת כ' דמטעם גזירה א"ש דליכא מקום למגזר במים שבאו כידי אדם שיטבול בהם ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא הרי הגזירה שיטבול אם ירדו למקוה בלא המשכה רק ע"י תפיסת האדם. [אב"ה וכן כ' הראב"ד בשער המים בטענתו על דעת מי שמכשיר שאובה שהמשיכו כולו]

ואולי אפשר לחלק, והוא בנחקור לדעת ההפרש בהא דהוייתו ע"י טהרה שהוכיח הרא"ש מסוגיא דזבחים דף פ"ה ע"ב מהא דאויר כלי ככלי] דאין הקפידה רק עיקר הוייתן במקום המקוה צריך להיות ע"י טהרה גם שתחלתו ממקום המים למקוה ע"י ד' המקבל טומאה כיון שלא באו לאויר המקוה ממש ע"י דבר המקבל טומאה כשר. וא"כ גם בפסול תפיסת אדם למה יגרע מלומר כן דהקפידה רק שלא יהיה עיקר המקוה במקו' הוייתן במקוה ע"י תפיסת אדם או כלי. גם שיש לדחות דכיון דהא דתפיסת אדם וילפי' ממקוה דומי' דמעין צריך להיות ממש דומה למעין שאין בו תפיסת אדם כלל מתחל' עד סוף משא"כ הוייתן ע"י טהרה דוילפינין מקרא דיהיה טהור דמשמע רק מקום הוייתן דע"כ צריך לומר דהוייתן ע"י טהרה ליכא למילף מדומיא דמעין מדוילפינין זה מקרא יהיה טהור, עכ"ז עדיין יש לומר בתר דגלי תורה בקרא יהיה טהור דהקפידה רק למקום הוייתן במקוה, גם כל הפסולין שקפיד קרא מקוה דומיא דמעין, ג"כ רק במקום הוייתן וקרא יהיה טהור נדרש גם לפניו על מקוה דומיא דמעין לענין הוייתן דוקא

ולכן נ"ל דגם הוייתן ע"י טהרה דכשר בכה"ג היינו דוקא אם לא נפסקו המים ממקורן דהרי הוכחת הרא"ש מזבחים מהא דחביות ושם ע"כ איירי בכה"ג דלא נפסקו דבעי מים חיים, וא"כ אכ"ל בכה"ג כיון דלא נפסקו ועדיין שם מקוה עלי' ולא נקרא עלי' שם פסול כלל אך בעת פסיקתן שיופסקו ממקורן צריך להיות הוייתן ע"י טהרה ולבן כשר אם לא באו לאויר הכלי ממש ע"י דבר המקבל טומאה דהרי כ"ז חבורן במקורן אין עליהם פסול רק בעת פסיקתן וכיון דבמקום פסיקתן אין דבר המקבל טומאה שפיר הוה הוייתן ע"י טהרה ומעתה י"ל דבאמת ע"י תפיסת אדם או כלי ג"כ בכה"ג שלא נפסקו ממקורן ועדיין אין שם פסול עליהם ג"כ א"צ רק שלא יהיה מקום הוייתן ע"י תפיסת אדם ורק פסול בלא המשכה בקרקע מטעם גזירה שמא לא יהיה חיבור כשפופרת הנוד וכמ"ש הר"ש ורא"ש בהא דתלמי ולכן מהני המשכה בכולו במים כאלו, שלא נקרא עליהם פסול כלל מהני המשכה ודאורייתא ודוק

והנה שאיבה שהמשיכו כולו משמעות הפוסקים דהוה רק דרבנן מטעם גזירה אבל מדאורייתא מהני המשכה בכולו כמ"ש הראב"ד ובתשו' מהרי"ט סי' י"ז פשיטא לי' ג"כ כזה. וא"כ כיון שהמשכה רק פסיל דרבנן מהנו השקה ע"י נצוק כמ"ש הר"ש ראיה מהא דסילון וכן כ' ג"כ מהרי"ט. וא"כ בנידון דידן ע"י המשכה והשקה יש להתיר ולסמוך על דברי הראב"ד והב"ח דבמים שנפסלו ע"י תפיסת מהני המשכה בכולו ואמנם ראיתי בב"ח מוכיח מדעת רש"י ז"ל דלא מקרי המשכה אם המים הולכי מכח השפיכה אל המקוה רק שינוחו באשבורן ואח"כ יומשכו למקוה לכן לדעתי אם נקל בזה יעשה המקוה באופן זה לעשות בור סמוך למקוה אשר שמה יבואו המים מתפיסת אדם ע"י (הפלומפ) ושם ינוחו ומשם יומשכו למקוה כדין המשכה ג' טפחים. ואחר שנמשכו מ' סאה למקוה גם מימי הבור שלא נמשכו כשרים ע"י השקה למי מקוה מן התורה וכיון שכשרים מה"ת אח"כ ישיקו למי הבור ומי המקוה ע"י הפלומפ מבאר וגם שהוא נצוק מהני כמו לשאובה דרבנן ולדעתי אם יסכים עמנו אחד מיוחד שבדורינו מטונא לבוא שיבא מכשורא

ומתחלה עלה בדעתי שיש לצרף עוד דעת איכא מ"ד שהביא הראב"ד שתפיסת אדם אין פסול וראיה שהביא הראב"ד מדחה דאיירי בשאובין אך אחרי ראיתי שהק' אדם קשה כברזל הרב הגאון מהר"ם זצ"ל על דעת איכא מ"ד הא דהי' בראשו ג' לוגין שהרי כשטבל ע"י השקה נתכשרו. וליישב דעת איכא מ"ד נ"ל דהראב"ד לשיטתיה דס"ל דשאובין אין להם זריעה ע"י השקה ונתן סאה ונטל סאה איירי במים, ואין כשר אם נתרבו השאובין ממי המקוה אם נתמעטו מי מקוה ממ' סאה. א"כ משכחת שבמקוה היה מ' סאה מי מקוה ומ' סאה חסר ג' לוגין מים שאובין וטבל מי שבראשו ג' לוגין מים שאובין בתוך המקוה ונחסרו מי מקוה מעט ע"י טבילת גופו ואח"כ כשסוחט ג' לוגין שבראשו נתרבו מי שאובים על מי מקום וחסרו ממ' סאה מי מקוה ופסול. כן נ"ל ליישב דעת איכא מ"ד ובהיות כן אחר שסוגיין דעלמא כדעת הרא"ש וסיעתו דמי מקוה מ' סאה כל מימות שבעולם אין פוסלין א"א לצרף דעה זו להקל. ומ"מ בהא נחתינין דיש להקל בכה"ג שכתבתי ומה טוב לוא היה באפשרי מתחלה לחסוף במקוה מי גשמים שיעור מקוה או לכל הפחות ברבייה ובהמשכה ואח"כ להשיק את מי הבור על ידם, ואל יחסר המזג מכאן ולהבא תמיד שיטהרו מי הבור ע"י המקוה ויצאנו לכל הדיעות אם הדבר אפשר בקל להיות את אלה אחרתי בחפזי הכותב בנמיכת רוח ולב נשבר ינחם ה' אותנו לראות בנחמת ציון וירושלם ותרוממנה קרנות צדיקים פק"ק קוב"ד יום ה' כ"ב תמוז תרכוי"ו הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' לו

על דבר שכתב הש"ך בסי' ר"א ס"ק ס"ג להחמיר בשם תשו' רשב"ץ בנתן סאה ונטל סאה במים שאובין כשי' רמב"ם וראב"ד ז"ל נגד שיטת הרא"ש דס"ל דהשקה מטעם זריעה והוכשרה אפי' בנתן סאה ונטל סאה עד עולם וכן ס"ל בתשו' המיוחסת ובתשובת רשב"א שהביא [הב"י] בהא דמעין שהעבירו ע"ג השוקת ובריטב"א מכות דף ד' כשיטת הרא"ש ז"ל. וראיתי בספר גדולי טהרה שאלה י' מנגח צפונה ונגבה מביא חבל נביאים חולקים על הרא"ש ושאין לסמוך באיסור דאורייתא על דעת הרא"ש. ויען כי אנכי הרואה דסוגיין דעלמא כדעת הרא"ש והמחבר ז"ל שגם במקוה של מי גשמים מדקדקי' [רק] שישאר שיעור מ' סאה לאחר ששואבים ממנו לתוך המיחם שמחמם המים להורידן למקוה ובכל יום ויום נחלשו המים למיחם והוה כנתן סאה ונטל סאה ומטבילין בה. לכן אמרתי לדקדק אחרי דברי הגאון ז"ל הנ"ל אם כי נודע למשגב נפלאות תורת המחבר הנ"ל אשר כל מבין ידע ויבין תפארת גדולתו עד למעלה תורה היא ובדבר הזה משפטים אדבר אתו אחר נשיקת עפר כבוד מנוחתו ומחילת כבודו הרמה

הנה ראשונה שכל שם ידיו מנ"ל דזריעה מטהר שאובין כיון דדין זריעה רק לענין טהרה מלקבל טומאה ולא לענין