אהל אברהם מז

ומה שהקשה מעכ"ת על ראיית מרן זצ"ל מריש מכילתין דקאמר הש"ס טעמא דשמאי דאשה מרגשת ואגב צערא מתערי וזה ודאי הרגשת פתיחת פי המקור וע"ז הקשה מעלתו דמה זו ראיה ודאי אשה מרגשת פתיחת פי המקור אבל מאין ראיה דהא דדרשינין מבשרה עד שתרגיש דהוה הרגשת פתיחת פי המקור ולא הרגשת זיבה באמת דברי מרן ז"ל סתומים הרבה. ואולי כוונתו, לפי שיטתו דאין ראיית נב"י מובן, דס"ל דכל הפרוזדור עד סמוך למקור הוה בית החיצון ואין דוחק במדרש דבבשרה עד שתרגיש לומר דזה הרגשת פתיחת פי המקור לצאת הדם דשם מקום הטומאה תיכף ביציאת דם מהמקור וא"כ כיון דמוכח דרוב דמים הבאים מהמקור באים בהרגשת פתיחת המקור מדקאמר שמאי הואיל דמרגשת ודאי דרשא דתרגיש היינו הרגשת פתיחת פי המקור. ומה שהביא מעלתו ראיה דהרגשת זיבה לא הוה מהא דפריך הש"ס לשמואל מעד עגול אמאי טהור, לא ידעתי מה זה ראיה. וגם אם נימא דהרגשה היינו פתיחת פי המקור ג"כ תקשי כהנ"ל כיון שעגול ע"כ אינו ע"י בדיקה. וגם בתרומת הדשן אין מביא ראיה משם לדינו. והוא דכיון דארגשה ודאי אמרינין מסתמא דדם העד ע"י בדיקה ואע"ג דהכתם עגול אין ראיה זו להוציא מרוב דרוב פעמים בא דם בהרגשה אי הוי פתיחת פי המקור וכן בהרגשת זיבה היא זיבת דם [אב"ה כוונת השואל אא"ב דהרגש' הוא פתיחת פי המקור, פריך הש"ס שפיר אפי' בעגול אמאי טהור דהוי כאלו לא מצא כלום כדינא דתה"ד. משא"כ אי הרגשה זיבת דבר לח. אך א"כ היה לו להתה"ד להביא ראיה משם לדינו. א"ו דהכתם עגול אין ראיה להוציא מרוב] ואמנם מהא דלא פריך הש"ס על שמואל ממתני' דמשל משלו בנמצא בפרוזדור ספק ואם הרגישה מה ספק איכא, גש ראיה דההרגשה זיבת דבר לח הוי הרגשה. אך גם זה יש לדחות דמשם אין ראיה דאין הספק לענין טומאה לבעלה רק לענין טומאה וטהרה אם הדם טמא דמקור מקומו טמא. וכמדומה שהאחרונים דברו בזה ואין הפנאי מסכים למעיין. [אב"ה הראיה מביא הנ"ב. והס"ט ריש סי' ק"צ מדחה אותה בזה ועיין ריש סי' ל"ב תי' אחר מהמחבר ז"ל ועיין בסי' ל']. ואסיים בברכה ידידו הדש"ת

סי' כט

שוכ"ט לי"נ הרב המופלא חריף ובקי כבוד מו"ה אבא חייא נ"י

שאלתו שאלת חכם הגיעני בדבר אשה שמצאה כתם והחזיקה עצמה בטמאה עד שבימי ליבונה ביום ב' לספירת נקיים אירע שבעלה הוכרח לצאת לדרך רחוקה, ומשתוקק לה ורצה לפקדה, ההוא אמר לאשתו שבאמת טהורה היא והוא בעצמו היה מלכלך כחנתה בדם שהיה מוצץ מבין השינים, ועשה כן משום שאשתו היתה מבקשת את תפקידה עונת הטיילים, ומחמת חולשת גופו עשה כזאת שיהיה לו מנוחה הימנה. ועכשיו שקרה לו לצאת לדרך רחוקה ומשתוקק לפקדה מגלה לה האמת. והאשה לבה נקפה ובאת לשאול אם נאמן הבעל מדינא. וגם לוא יהיה שנאמן אם הבעל יכול מדינא להכריחה אחר שלבה נקפה. ומעלתו שיכל ידיו לאמר דפשיטא דהבעל נאמן וכיון שהבעל נאמן והיא משועבדת לו א"א להפקיע עצמה לאמר לבי נקפי וגם הבעל אשר שאל אם היה חובה עליו להודיע שטהורה היא לו להיות שלום אהלו ולא יחטא ביציאתו לדרך, כתורה עשה וחובה עליו עכ"ד

ומה דפשיטא ליה למעלתו מבעי' לי טובא. אם מפאת נאמנות כי יש לומר כמו שע"א אין נאמן להתיר בדבר שאתחזק איסור אם אינו [בידו] כן אין נאמן נגד חזקה דהשתא ואע"ג דבכתם תולין בבעלה. אבל אם הבעל יודע שמצאה כתם והחזיקה עצמה לטמאה והוא שותק ואח"כ אומר שהכתם ממנו כיון שכבר החזיקה עצמה מאין רגלים שע"א נאמן בכה"ג וגם שמבואר בתרומת הדשן [בפסקים סי' ר"ה] הביאו הרמ"א בסי' כ"ד סעיף י"ז דנאמן השוחט היינו כל זמן דלא אתחזיק לאיסורא אבל בגוונא דאתחזיק לפנינו באיסור לא נמצא מבואר שעד אחד נאמן [אב"ה דעובדא דתה"ד בנמצאת שמוטה שנאמן לומר לא היה שמוט בשעת שחיטה, משום דהאי חזקת איסור לא הו"ל דרוב אינן שחוטות (והחזקת אמה"ח דהו"ל הוי בידו לתקנו) ועדיין לא החלטנו לאיסור דשמא נשמט לאחר מיתה. משא"כ כאן שהחזיקה עצמה לטמאה] ואע"ג דחזקה למפרע אלים מחזקה דהשתא וא"כ י"ל הא דקיי"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה היינו דוקא חזקה למפרע אבל נגד חזקה דהשתא נאמן מ"מ אין לנו ראיה לכך

ותו דהא גופא דאלים חזקה דלמפרע מחזקה דהשתא ואמרי' דהשתא הוא דאתרע היא גופא הטעם משום דנתחזק בהיתר דכ"ז דלא ראינו הריעותא מחזיקין בחזקה דלא אשתני וכשאנן רואין השינוי כבר יצאה בחזקת היתר עד השתא ולהכי אמרינין דעד שעת מציאותו לא אשתני. אבל משעת ריעותא ולהבא כיון שאתחזיק נתחזק טובא ואלים יותר מחזקה דלמפרע [שלא] להאמין העד מה שנראה לעינים בחזקת איסור ונתחזק כך, לומר שהיתר הוא. וא"כ מאין רגלים ופשיטות לומר דנאמן הבעל לומר בתורת נאמנות שכתם זה היתר גם אם לא היה אומר שהוא עשה כזאת, ועתה שהוא אומר שעשה כזה להחזיקה לטמאה ונתן אמתלא, הדבר תלוי באשלי רברבי אם נאמן באמתלא נגד המעשה שעשה וכבר הניח (הרמ"א) [בדרכי משה בסי' קכ"ז] בצ"ע ואנן אשינוי' לא ניקום ונסמוך להקל [אב"ה הגם שבעובדא דידן אם הוא עשה המעשה כתם, ודאי מותרת. אך הכוונה שאין אדם מטריח לעשות מעשה להחזיק השקר. עיין בב"י סי' קפ"ה בשם רשב"א ת"ה. הגם שבזה לא היה אפשר לו בענין אחר ועיין ב"ח סוף סי' קפ"ה מתרץ בזה המחבר משוחט לנדה. אך הד"מ לא רצה לסמוך ע"ז והניח בצ"ע ועיין ט"ז סי' א' ס"ק כ'"ב] ובפרט בענין עובדא זה אשר גם לפי דעתי אין רוח חכמים נוחה הימנו באמתלא, והם הדברים המסורים ללב

גם מה שכתב מעלתו שאם מן הדין נאמן א"א להאשה להחמיר ולומר לבי נוקפה ולהפקיע עצמה משעבודה. גם בזה אין רוחי נוחה הימנו לכופה לעבור על דעתה כי האדם יראה לעינים גם שהאיש מוחזק לירא ה' וכשר, אין אפוטרופס, ולב אנוש עקוב הוא, ואולי האשה אימת בעלה עלים לאמר הדברים אשר על ידם רגלים לדבר שאין ראוי לו להאמין בזה וגם אם בעובדא זאת אין לחוש על אלה אם הוא מוחזק לירא ה' מרבים, לדעתי אין ראוי להורות היתר בזה ובפרט בדורות הללו. ואם שגוף האיסור דרבנן מציאת הכתם, יש לחוש יותר ויותר דאתי לזלזולי בה. ד' ידידו הדש"ת הק'

סי' ל

שוכ"ט תניינא לי"נ הרב המאה"ג המופלג מו"ה אבא חייא נ"י

אשר הביא מעכ"ת ראיה לדברינו דפשיטא דחזקה דהשתא אלים טובא דסוקלין ושורפין - אהובי נ"י הלא אין דברינו בגדר חזקות כאלה שהם ראיה על הדבר כמו חזקה דא"א פורע תוך זמנו וכדומה. אך דברינו על חזקה מומשכת להעמיד הדבר על חזקתו שלא אירע שינוי בדבר. והן (פשיטא) בחזקה זו פשיטא חזקה למפרע עדיף מחזקה דהשתא ורק במקום תרתי עדיף ובחזקה זו נידון דידן [אב"ה רצינו שמשעת ריעותא ולהבא אלים מחזקה דלמפרע ורק להמשיך עד שעת הריעותא, דלמפרע עדיף]

וע"ד ראייתו דכל הפרוזדור עד המקור הוא בית החיצון, ותיכף ביציאתו מן המקור מקום בין השניים לטמא בפנים כבחוץ ודלא כדעת המשאת בנימן שהבאתי [עיין לעיל סי' כ"ח ד"ה ואשר] מהא דפריך הש"ס ר"פ הרואה אי דארגשה, אח"ז אמאי פטורים מקרבן כיון דארגשה. דאם נאמר כדעת מ"ב הנ"ל אע"ג דארגשה פתיחת המקור דלמא לא יצא מבין השניים הנה ראיה זו בנויה על ההקדמה שההרגשה היא פתיחת המקור ולא הרגשת זיבת דבר לח. דלדעת האומרים שההרגשת זיבת דבר לח הוה הרגשה, אני אומר דוקא ע"י הרגשת זיבת דבר לח מחוץ לבין השניים שהיא מקום עקירה להיות טמאה בפנים כבחוץ מקום הגבול שהגבילה תה"ק ע"פ הקבלה, זאת היא ההרגשה שצריכה שתרגוש, וכראיית המ"ב דבבשרה דדרשינין מיניה לטמא שם דוקא צריכה שתרגיש