אהל אברהם מו

נגד החזקה וזה אינו מובן כיון שהאמתלא עוקר הדבר נתבטל מה שהחזיקה ויעיין תוס' כתובות כ"ו ע"ב רק כך אפשר לומר כמ"ש דאמתלא אין מועיל רק לבטל דבורה הראשון אבל לא שהדבור השני יועיל להתיר וקם הדבר כבראשונה וא"כ היא אסורה כאלו לא בדקה כלל שאסורה עד שתבדוק. ובחפשי באמתחת האחרונים כ' הפלתי בהלכות נדה סי' קפ"ה כמו שאמרתי ליישב דברי הרמב"ן יעיי"ש. וראה זה דבר חדש דא"כ בעברו עליה ימי עונה ל' יום דהוה כוסת קבוע ואמרה טמאה לא מהני אמתלא ולענ"ד מטעם זה אין מקום להחמיר דהרי דעת הראשונים להתיר גם בלא בדיקה כלל, בעברה זמן וסת

זאת ועוד שנית הוסיף מעכ"ת לומר דלא מהני אמתלא בעובדא דידן דאמתלא לא מהני רק אם האיסור מכח שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. אבל אם הנאמנות מטעם עדות אפי' בע"א, לא מהני אמתלא וא"כ בעברה עליה זמן הוסת דליכא חזקת טהרה היא נאמנת לאוסרה מטעם עדות לא מהני אמתלא והא דהיא נאמנת מטעם וספרה לה, דוקא שלא בשעת וסתה דלא אתחזיק כמ"ש תוס' ריש גיטין. וא"כ לאסור ג"כ היכא דלא עברה זמן הוסת אין האשה נאמנת רק מטעם חד"א. הנה גוף החילוק כבר דברו האחרוני' ויעויין בס' חו"ד שמבאר בזה הא דשמואל [אב"ה בסי' קפ"ה ס"ק ה' הא דבעי שמואל כתובות אי גם בנדה מהני אמתלא דמאשת איש אני ליכא למפשט משום דהתם רק משום חד"א משא"כ בנדה דנאמנת מטעם עדות עיי"ש] אך לא עלתה ע"ד לומר דאין האשה נאמנת בתורת עדות טמאה אני שלא בשעת וסתה משום דהוה נגד חזקת טהרה דפשיטא דאין זה חזקת טהרה שלא יהיה ע"א נאמן לאסור כיון שעלול' לראות דהוה חזקה ראוי' להשתנות

תו כתב מעכ"ת גם אם נאמר שנאמנ' היא בדבריה האחרוני' באמתלא היא טמאה מצד הדין כיון שהרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה עצמה מיד טמאה כי הן דעת השיך סי' קפ"ד ס"ק כ"ג להחמיר בלא בדקה עצמה מיד לאחר זמן וסתה דטמאה ולא מהני בדיקה לאחר זמן וגם לשיטת המחבר ושאר אחרונים לפסוק כרוב הפוסקים דבדקה ומצאה טהורה טהורה אפי' לאחר זמן מ"מ בנידון דידן שהרגישה זיבת דבר לח טמאה בלא בדקה מיד. ונסתייע מדברי ש"ע שכתב עבר הזמן ולא הרגישה טהורה וע"כ כוונת הש"ע דבהרגישה אפילו זיבת דבר לח טמאה בלא בדקה מיד דבלא בדקה כלל הרי בהרגשה לבד גם שלא בשעת וסתה טמאה אם לא מצאה כלום. ובהרגישה שנפתח מקורה לשון תה"ד שצריכה בדיקה מיד וע"כ כוונת הש"ע (דלא) [דאם] הרגישה אפי' זיבת דבר לח אם לא בדקה מיד ודאי טמאה בעבר זמן וסתה ואך יש לדחות ראיה זו דכוונת הש"ע היא דטעם דעת הראשונה לטהר בלא בדיק' אע"ג דלכתחל' צריך לחוש לוסת, טעם דמקילין בעבר הזמן בלא בדיקה היינו משום דלא ארגשה וכיון דרוב דמים באים בהרגשה וגם אם ראתה טהורה מדאורייתא לכן א"צ בדיקה ונפקא מיני' בישינה דאכ"ל ארגשה ולאו אדעתה מודו הנך פוסקים דצריכה בדיקה. ולשון המחבר ולא ארגשה הביא הב"י כמ"ש הר"ן, שהיא דעת ראשונה של הש"ע ונראה בעליל שכוונתו כך. וכיון שאין ראיה מש"ע א"כ אם נימא דהא דאמר שמואל עד שתרגיש היינו הרגשת פתיחת. וא"כ בעובדא דלא הרגישה רק הרגשת זיבת דבר לח אין כאן חשש דאוריית' דוסתות דרבנן וגם אם ראתה שהזיבה היה דם הוה רק דרבנן מאין מקום להחמיר כיון דהספק בעיקר דרבנן אם ראתה דם או לא דהזיבה יש לתלות בדם לבן שמצאה ומה שכתב ליישב בזה קו' הגאון בשב יעקב ולהביא ראיה לדעת האומרים דהרגשת דבר לח הוה הרגשה במכ"ת אינני יודע מה שח הרי גם לדעת [האומרים] דהרגשה היא פתיחת המקור ג"כ מיושב קי' הנ"ל וכבר כתב כזה בפלתי דשמואל איירי בהרגשה וקמ"ל דאפי' מצאה דם ירוק טמאה מטעם דוסתות דאורייתא יעיי"ש. [אב"ה אהא דשמואל ט"ז ע"א בהגיע שעת וסתה ולא בדקה מיד ואח"כ מצאה טהורה אעפ"כ טמאה דחזקה אורח בזמנו בא. הקשה השב יעקב ממ"נ אי דארגשה כיון שלא בדקה בשעת הרגשה תיכף ודאי טמאה אפילו שלא בשעת וסתה. ואי דלא ארגשה מה בכך דוסת דאורייתא, הא מה"ת בעי הרגשה והיא לא ארגשה. וע"ז תירץ השואל דאי אמרינין דהרגשה הוי זיבת דבר לח א"ש, דשלא בשעת וסת מועיל הבדיקה אפילו לאחר זמן דבזה לא אמר התה"ד דינו. משא"כ אי אמרינין דהרגשה הוי פתיחת פי המקור הקושיא במקומה דודאי טמאה אפי' שלא בשעת וסתה אי לא בדקה מיד עפ"י מסקנת תה"ד. וע"ז השיב הגאון המחבר ז"ל דלא מוכח מידי דאפשר לאוקמא שבבדיקה לאחר זמן מצאה דם טהור כעובדא דידן. אשר ע"כ מכח הרגשה לחוד אינה טמאה אפילו אי הרגשה הוא פתיחת פי המקור דדם טהור ג"כ בא מן המקור וכמבואר בתה"ד ובש"ע ריש סי' ק"צ דוקא בדקה ולא מצאה כלום, ורק מכח וסת, טמאה דחזקה אורח היינו דם נדה בזמנו בא אי וסתות דאורייתא וא"ש]. (ע"כ הג"ה מב"ה)

ואשר שדר לן מר חורפא ומותיב ומפרק בדברי מרן רבינו הגאון מהרמ"ס זצוק"ל בתשו' סי' קס"ז שם בא להכריע נגד ד' הנודע ביהודא בענין הרגשה, שהיא דוקא הרגשת פתיחת פי המקור ע"ז ההכרח להאריך קצת כי באמת נפלאים דברי מרן ז"ל שם והן בכל יום ס' סדרי טהרות על שלחנו הטהור ובדבר זה העלים עין קדשו ושם מבואר הכל באר היטיב. והדבר מוכרח כי מבין השניים ולמטה אשר שמו בית החיצון לעמא דם הנדה, הוא איננו תיכף בתחל' הפרוזדור סמוך למקור וכבר הוכיח כן המשאת בנימן בתשו' וכן מבואר בפי' המשניות שכתב מקום יוצא מצואר הרחם, כוונתו שהפרוזדור שהוא צואר הרחם מתחלתו סמוך למקור עדיין לא לקרא בית החיצון לטמא הדם, רק מקום מוגבל יש והוא מבין השניים ולמטה מקום שהשמש דש והן הן המקומות שגבלו רז"ל בש"ס. ומרן ז"ל כ' בתשו' הנ"ל דד' הרמב"ם בפי' משניו' משובשין לא עלה על זכרונו את ד' תשו' משאת בנימן, וכל ד' מרן רבינו ז"ל שם שכתב דדברי תוס' נגד חכמי נתוח נפלאי' כי גם תוס' ס"ל כדעת הרמב"ם ומסכימים לדברי חכמי נתוח וכולם פה אחד דצואר הרחם הוא הפרוזדור ואך תוס' נדה מ"ב [ע"ב ד"ה שהוציא] בתי' א' ס"ל דכיון דברייתא נקט נדה ולידה בחדא מחתא דינם שוה ובלידה מפורש יוצא שם דאין לידה עד שיוציא חוץ לפרוזדור א"כ ע"כ מבין השניים ולמטה דהוה בית החיצון אין שם פרוזדור בפי חז"ל והא דתני במתני' בפרוזדור ס' טמא ע"כ ביוצא לחוץ, דהרי ע"כ הפרוזדור למעל' מבין שניים. ולפ"ז ע"כ גם לול העלי' למעלה מבין שניים ובתי' ב' ס"ל דגם למטה מבין שניים שם פרוזדור בפי חז"ל ושפיר קתני נמצא דם בפרוזדור ספק טמא שם במקומו טמא דהיינו למטה מבין השניים והא דבלידה קאמר הש"ס חוץ, דדין לידה לחוד דגם מבין שניים ולמטה אין לידה ולתי' זה ע"כ הלול למטה מבין השניים וכ"ז מבואר בסדרי טהרות

הדרן לדברינו דלפי האמור, ד' הנב"י בראייתו מבואר היטיב כיון דמבשרה תרתי וילפינין דמטמאה בפנים ועד שתרגיש ע"כ לאו אהרגשת מקור קפיד קרא רק שתרגיש זיבת הדם מבין השניים ולחוץ שביציאה זו היא טמאה. וגם מה שהביא מרן ז"ל ראיה מד' הר"ש אין ראיה דגם המיעוט בבשרה ולא בשפופרת, המיעוט כשהדם בחתיכה והחתיכה למטה משניים כהנ"ל. באופן שראיית הנב"י ברורה ועכ"ז לענ"ד לולא דמסתפינא ואינני כדאי לכך אמינא דאין ראיית הנב"י מכרעת דאטו בתיבת בשרה מובן רק בית החיצון ולא כל הפרוזדור וגם המקור. ולעומת זה בנדה דכתיב מקורה הערה וחייב בהעראה שנכנס לבית החיצון וכולן בכלל המקור. ואך הקבלה שאין טמא רק דם המקור ומבשרה מרבינין שאין צריך לחוץ ממש רק מבין השניים גם שכבר יצא ממקור, לא נתרבה לטמא עד הגבול שגבלו רז"ל מפי הקבלה. וא"כ טומאת נדה דוקא כשתראה דם המקור ותצא לחוץ עד למטה מבין השניים והקפידה התורה שתרגיש בבשרה ומדוע לא נוכל לפרש שהקפידה התורה שתרגיש בבשרה שזה דם טמא דהיינו שהרגישה פתיחת פי המקור. [ועיין לקמן תשו' סי' ל' הבאתי דברי רמב"ן ור"ן ז"ל בחי' מבואר בדבריהם כדברי מ"ב ז"ל]: