אהל אברהם מה

קדר צריך ליבון דוקא, דדוקא מה שבא דרך בשול לא נסרך הרבה דדרך הבשול וכחו להבליע ולהפליט אבל דרך טיגון נסרך בו הרבה ואין כח במים להפליטו. ואמנם אם האיסור חם מאש ממש כגון שנשפך עלי' חלב מבחוץ אצל האש שנתחמם החלב מאש ממש ונבלע בקדרה ודאי הסברא מכרעת דא"א להכשירו ע"י הגעלה לא מבעי' הגעלה לתחבו תוך כלי שעומד ע"ג האש דהן המים שיפליטו והן הכלי [שמגעילין] הם רק תולדות חמים ולא ראו פני אש. אלא אפי' להכשירו כיורה גדולה גם שהקדרה רואה פני האש מ"מ המים שבפנים שמכחם יפליט האיסור הם לא ראו פני האש ואין כאן כח פליטה כמו שהיה הבליעה. ואין לי מקום להקל. רק הרי דעת הפוסקי' דהולכים בכלי אחר רוב תשמישו והוא דסתם כלי אינו ב"י כמו שתי' הרמ"ע מפאנו [אב"ה וז"ל הרמ"ע ואפי' ודאי נשתמש מעוט בהתמורה וכו' ומסתברא לן וכו' הוא בן יומו מאותו המיעוט שנשתמש בו ע"י האיר צריך ליבון לכ"ע. ואם אינן ב"י הם אמרו והם אמרו וכו' כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך עכ"ל] וא"כ אין לחוש למה שנשפך עלי' מבחוץ ולא גזרו בזה לכלי שאין ב"י ואפי' נודע שנשפך א"צ רק סתם הגעלה כשאר כלי של איסור וגם למה דמחמרי' לחוש למיעוט תשמיש אבל זה אינו דרך תשמישו רק לסיבה ע"ז לא גזרו, וא"צ הכשר רק מה שבולע דרך תשמישו בפנים ומהני הגעלה

סי' כו לק' שוואבאך

ואשר שאל עוד ע"ד שנוהגים שם במדינתו לוקחי היין לנסות בגת משקל היין ע"י משקולת ששוקלין הגראט אם יש בזה חשש המשכה ונאסר היין במגע נכרי אם עשה כזה הנכרי, ונאמר לו בשמי לאסור בזה ומעלתו האריך כי באמת אין במעשה זה חשש המשכה והבא לנסות במשקל הזה אין מקפיד להמשיך היין מהחרצנים וזגים. הנה אין אני יודע איכות הדבר אם לעקל או לא וגם אין זכרוני עולה אם נשאל כדבר הזה בפני. וכפי מה שמעיד מעלתו על הענין הזה אין בו חשש איסור. ד' הנ"ל

סי' כז

שוכ"ט לי"נ הרב המאור הגדול חריף ובקי עדני העצני כבוד מו"ה מרדכי צבי נ"י שלעזינגער האבדק"ק נ"פ יע"א. - מכתבו הנעים הגיעני עש"ק לעת הכנסת שבת מלכתא. ונפשו היפה בשאלתו אם שמרי יין של ישראל נאסרי' במגע נכרי. ומעלתו אומר שכמדומה לו שהרשב"א מתיר. אני בעניי לא מצאתי כזה ברשב"א ולענ"ד הדבר ברור דנאסרי' במגע נכרי וכן מוכח מד' המרדכי ס"פ המוכר [פירות וגם בפ' אין מעמידין] אך הוא לשיטתי מתיר משום דס"ל דהוה קיוהא בעלמא וא"כ לדידן [נאסרים] וגם מדברי א"ח בשם הר"ש שהביא הב"י בסי' קכ"ג והם ד' המחבר שם סעי' י"ב מוכח דמגע בשמרים איסר. וכן מוכח מד' תוס' ל' ד"ה אלונתית והם ד' רמ"א בסעיף ה' דהיכא דניכר היין אוסר מגע ופשיטא דבשמרים ניכר היין ואוסר. והגהות אשרי [מביאו הרמ"א שם] מתיר יין הנבלע בכלי אבל שמרים ודאי הוה יותר מטופח להטפיח ומוכח דאוסר וכן מוכח מתשובת רשב"א סי' ל"ח שהביא [הב"י שם]

אך ראיתי בסיף דבריו וז"ל, המעשה כך היה, בבית ישראל עשו יין שרף משמרים ויהודי ואינו יהודי שפכו יחד מן הכלי ליורה. הנה אם לא היה שום מגע זולת זה תמה אני על מעכ"ת הרי כח נכרי וכח ישראל מעורב בו אין אוסר ביין כמבואר בסי' קכ"ה ותל"מ. ואסיים בברכת השנים לעלות זכרונו לטובה ביום הדין הקדוש הבע"ל לאלתר לחיים. דברי ידידו הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' כח

שוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג חריף ובקי כבוד מו"ה אבא חייא נ"י

שאלתו שאלת חכם הגיעני, וגדולים מעשה חייא ירד לעומק ההלכה עד כי נתמלא הכית אורה מדבריו המופלאים מסילאים בפז וערבים עלי להשתעשע עמו בתהבים וגוף השאלה בנדון אשה שאמרה לבעלה ביום שבא לביתו מן הדרך ורצה ליגע בה כי באשר שהיה [בו] ביום יום הוסת קבוע וכבר בא האורח בזמנו והיא טמאה ובלילה אמרה לו שנתעכב האורח והיא טהורה ונתנה אמתלא על דבריה האמורי' מקדם כי בבקר לעת זמן שרגיל האורח לבוא הרגישה זיבת דבר לח הרבה והחזיקה שזה זיבת דם מוסתה ובלילה בדקה עצמה ולא מצאה מראה דם רק מצאה על חלוקה כנגד בית הסתרים מראה לבינה (שליים) יבישה והיא שופטת כי ההרגשה היתה מלבינה (שליים) הזה וע"ז האריך מעכ"ת לדון ולהורות שאין להאמין על דבריה האחרונים ואינה נאמנת באמתלא זו מכמה טעמים. הראשונה שלא מצינו דמהני אמתלא רק לבטל דברי' הראשונים כהנך עובדא דמייתי הש"ס. ומייתי ראיה לבאר ד' תוס' יבמות קי"ח ד"ה סד"א, דכתבו שם דלא מהני אמתלא ולא ביארו טעם לחלק ולסברא זו אתי שפיר דשם האשה צריכה עדות להתירה וכיון שאמרה לא מת גם שאח"כ נתנה אמתלא לעקור דבריה הראשונים לא מהני העדות שאמרה אח"כ מת. והנה גם אני זה יותר מארבעים שנה בימי חורפי אמרתי כזה הסברא לפרש ד' תוס' והם דברי טעם. אך אין ראיה כי בל"ז ד' תוס' מבוארים בפנים שונים די"ל דסברת תוס' כיון דמדינא אינה נאמנת מת בעלי רק משום עגונא אקילו רבנן, בכה"ג לא האמינו ע"י האמתלא. ויש לומר עוד דכוונתם דאין כאן אמתלא מבוררת דאנו אומרים דהיא יודעת דעדות צרתה אין מועיל לה והיא באמת אינה יודעת אם מת או לא ואמרה לא מת לאסור צרתה ועכשיו שראתה כי מותרת צרתה גם היא אומרת מת וכקושית הירושלמי הביא הח"מ וב"ש בסי' י"ז ודוק. [אב"ה כוונתו דהאמתלא שיודעת שמת ורק רצתה לעגן צרתה עיין תוס' דאי תימא דלא ידעה ומסופקת מוטב היה לה לשתוק ולקלקלה שמא לא מת מלעגנה שמא מת, אין זו אמתלא מבוררת דבאמת אינה יודעת שמת, והא דאינה שותקת לקלקלה משום דיודעת דאין עדותה מועיל לצרתה להנשא ובודאי גם צרתה יודעת זאת. וא"כ צרתה שטוענת מת ע"כ יודעת בבירור. דאל"כ למה הקלקל עצמה בחנם הרי יודעת שלא הועילה בזה לקלקל גם אותה. אלא ודאי צרתה יודעת בבירור שמת, אשר ע"כ טוענת היא לא מת שבזה תעגן עכ"פ צרתה דסוברת לאוסרה יאמינו לה (ואין לומר דא"כ למה לא טענה צרתה כן לעגן אותה דז"א דיודעת אפילו אם היא תנשא לא יתירו לה ותתעגן עכ"פ. או דהיא אינה רוצה לעגן עצמה בשביל לעגן צרתה) אך אח"כ כשתראה שלא הועילה בטענתה לא מת לעגן צרתה. גם היא טוענת מת בבטחונה על טענת צרתה דודאי דייקא ואמרה אמת כהנ"ל ואין להקשות דמה בכך להתיר אותה ע"י עדות הראשונה הרי אמרה אמת, דע"ז תירוץ הירושלמי מספיק דכך היתה תקנת חכמים דאל"כ חזרו לקלקול הראשון עיי"ש] (ע"כ הג"ה מב"ה). או די"ל דאין זה אמתלא גמורה להזיד ולהרשיע שעשתה כן להכעיס צרתה. תו י"ל כמ"ש הה"מ פי"ח מהל' א"ב [אב"ה שם על ד' הרמב"ם הל' ט' באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאינה נאמנת אבל אחר מיתת בעלה אסור' לכל כהן דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' והשיג הראב"ד דיש לה אמתל' שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה ותי' הה"מ] דלא חשיב אמתלא כיון דאין הבעל מחוייב לגרשה ה"נ כיון דבאמת אין נאמנת על חבירתה אין כ"ן אמתלא

ומפאת זה יצא מע"כ לדון דכאן דעבר עלי' זמן הוסת ואפי' אי וסת דרבנן מ"מ אין לה חזקת טהרה וא"כ לא מהני האמתלא רק לעקור דבריה והיא טמאה מספק דהרי גם למ"ד וסתות דרבנן אסורה עד שתבדוק. אן נאמנת במה שאומרת עכשיו שמצאה עצמה טהורה, ומעלתו רוצה לומר שבדבורה החזיקה עצמ' בחזקת טמאה ולא מהני האמתלא