אהל אברהם מג

בטיל. ומה דקשי' ליה למעכ"ת איזה סברא לחלק בין טעם לממש לר"י, הפרש גדול יש ביניהם דהרי סברת ר"י כיון דעצם אחד הן אין אחד מבטל חבירו ועדיין שמו עליו ולא נתבטל ממשו. והרי לרבא אם חלוקים בשמן אע"ג דשוין בטעמן בטל כיון דאין שם עצם עלי' וא"כ כש"כ בטעמו ולא ממשו דאין כאן עצם כלל מהאיסור לא שייך לומר דלא בטל דלא נתבטל העצם הרי אין כאן שום ממש

וידע מעלתו כי גם מהגאונים הנ"ל נעלם ד' הרשב"א בחי' חולין בסוגי' דזרוע בשלה אשר כבר עמד על חקירה זו שם. והרשב"א מתחילה עלה על דעתו לומר דאפילו אי טכע"ק מ"מ בבלוע מודה ר"י דמב"מ בטל ודוקא בלח בלח לא בטל והסברא כמו שבארתי דאין כאן עצם שצריך לבטל ועל דברי הרשב"א יש להפליא מדוע לא קשי' ליה ע"ז מסוגיא דטפת חלב ומהך דחולין דף ק' דמבואר שם דגם בבלוע מב"מ לא בטל והרי דברי הרשב"א למה שסבר מתחלה אפי' מדרבנן בטל דהרי ס"ל הא דקאמר ההיא כחוש מטעם ביטול יעיי"ש וצע"ג. ד' ידידו החותם בברכה אוה"נ הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' כג

שנית להרב הגאון הנ"ל

מכתבו מגלה עפה הגיעני ומה שרצה לעשות סנגורין לדבריו כי גם שהגאונים הנ"ב וא"ח מספקא להו מדינא דאורייתא אבל מדרבנן ל"ב, עדיין ק' דא"כ ראויה להיות בטל כמו ציר דגים דמודה ר"י דבטל משום דהוה דרבנן במכ"ת שגה בזה דציר דגים בעינו הוה דרבנן אבל הכא הרי הבלוע בעינו אסור מדאורייתא כמ"ש ושפיר אמרינין דלא בטל מדרבנן אבל מדאורייתא הא דס"ל לר"י מב"מ לא בטל דוקא ממשות איסור כגון לח בלח. תו הקשה מעכ"ת דא"כ מה פריך הש"ס חולין ק"ח לימא פליגי אדרבא דלמא הא דקאמר רבא סלק רק בבלוע דמדרבנן לא בטל משום דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אבל בב"ח דטכע"ק דאורייתא מודה רבא דלא אמרינין סלק וע"ז כ' מעלתו וז"ל ואין לומר כיון שנעשה כבר בב"ח ואח"כ נותן טעם בחתיכות אין לו דין בב"ח כמ"ש הש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב לענין חתיכה עצמה נעשה נבלה. חדא דהא מסיים הש"ך דדיינינין ליה כדמעיקרא ועוד דלא דמי דבשלמא לענין חענ"נ שפיר כ' הש"ך דלא שייך לומר נעשה נבלה והוה כשאר אסורים אבל כאן דחתיכה זו קבלה טעם מחלב ואם תתן טעם בחתיכות אחרות יהיה הטעם מעורב מבב"ח וטעם זה ודאי אסיר מה"ת לכ"ע ומה פריך הגמ' עכ"ל, העתקתי לשונו לברר הדברים כשמלה כי יפלא בעיני כי ידעתי רוחב בינתו ומה ראה על ככה לומר דברים כאלה

ובמה דסיים אפתח שכתב שכיון שהחתיכה בלוע ומעורב מבב"ח ותתן טעם בחתיכות טעם זה ודאי אסור מה"ת, הרי טעם החלב שבחתיכה לא הוה מב"מ עם החתיכות ואין בו כדי נתינת טעם בחתיכות וא"צ לומר סלק רק מפאת החתיכה שנפלט ממנו טעם בשר דהוה מב"מ עם החתיכות וטעם הבשר שנעשה נבלה הוה כשאר חתיכות אסור גם דהוה מב"מ עם החתיכות מ"מ הבלוע בטל מדאורייתא אם נימא דבלוע מודה ר"י דבטל מב"מ וא"כ לפי מה דס"ל להש"ך אין לו דין בב"ח כלל לא לענין חענ"נ וגם לא לענין מב"מ. וגם לפי מה שכ' הש"ך ליישב ד' הב"י דדיינינין ליה כדמעיקרא לענין חענ"נ וס"ל למעלתו דה"ה לענין מב"מ הנ"ל לא דמי לזה דפשיטא הא דס"ל להב"י דדיינינין ליה כדמעיקרא לענין חענ"נ היינו מדרבנן וס"ל לב"י דאפי' לשי' ר"א דס"ל דל"א חענ"נ בשאר אסורין ולא גזרינן אטו בב"ח אבל בב"ח עצמו ודאי גזרינין ודיינינין ליה כדמעיקרא קרא וכ"ז לענין חענ"נ אבל לענין ביטל דלא שייך בבב"ח עצמו מב"מ וסלק ודאי לא שייך לומר דיינינין ליה כדמעיקרא והוה כשאר אסורין ולק"מ והוא ברור ונכון

ומה דשדר לן מר חורפא לבאר תי' הד"מ מה שמחלק ליישב דל"א בהא דסי' א' בשוחט שנמצא אינו מומחא דס"ל לרשב"א דמטריפין למפרע ולא אמרינין חזקה מחמת רוב כמו בגבינות משום דהתם רוב בהמות כשרות והכא רק רוב מצויין וכתב מעלתו דהטעם משום סמוך מיעוטא בוא דבר נאה ומתקבל אך לא ידעתי למה לי' למעלתו כ"כ ולא ניחא ליה כפשוטו דכיון דברוב מצויין אצל שחיטה לא סמכינין היכא דאיכא לברורי וכבר חילק המ"א בסי' תל"ז לחלק בין רוב מאש"מ לרוב כשרות דא"צ לברר וכיון דצריך לברר הרי לא נתחזק מחמת הרוב וזה פשוט

עוד נ"ל כיון דרק רמאש"מ אבל רובא דעלמא אינן מומחין וא"כ בנמצא שאינו יודע ואתרע החזקה דלמפרע גם דחזקה למפרע אלים מחזקה דהשתא אבל כאן אמרינין דהוא מרוב העול' שאינן מומחין דמסייע לחזק' דהשתא [אב"ה עיין בכנפי יונה ד"ה והנה, תירץ דבגבינות ליכא ס' בשחיטה לאפוקי בשוחט שהו"ל ספיקא בשחיטה עיי"ש ועיין ב"ח סי' א' ד"ה ומ"ש וכל אדם]. דברי ידידו הדו"ש

סי' כד

לי"נ הרב המופלג צדיק וישר כבוד מו"ה מרדכי מיכאל כ"ץ מקליין נערדלינג במדינת בייערן. - אשר שאל נפשו לדעת כלי עצם אשר יש להם תקנה להתיכם באש אם צריכים בילה ככלי זכוכית ולא מצא גילוי דעת בזה באחרונים

הנה אולי לא היתה נמצא כזה בדורות שלפנינו והאומנים חדשים מקרוב באו להמציא כזה וגם לי הצעיר והקטן לא נודע לי כזה שכלי עצם יש להם תקנה. ולענין הלכה לכאורה אין כאן מקום ספק כיון דקאמרי הש"ס [ע"ז דף ע"ה ע"ב] דכלי זכוכית צריכים טבילה מטעם זה דמשום שיש להם תקנה ככלי מתכת דמי א"כ מ"ש בשאר כלים כאלה. ואולי אפשר לעלות על דעת דדוקא כלי זכוכית דגזרו על טומאתן מגבן, משום דיש להם תקנה ככלי מתכת עשאן ככלי מתכת, גם לענין טבילה עשאן ככלי מתכת אבל בשאר כלי' לא. ודמות ראיה לזה ממה שכתבו תוס' שבת ט"ז ד"ה אלא דמשום הך דיש להם תקנה לא הוה עשאו רבנן תקנתא עיי"ש. א"כ בכלי עצם ליתן להם דין כלי מתכת מטעם סברא זו לבד יש לומר דלא עשאן ככלי מתכת. ויתיישב בזה דלא תקשה מד' תוס' הנ"ל מסוגי' דע"ז דמשום דיש להם תקנה עשאה ככלי מתכת [אב"ה הרי אע"ג דכלי מתכות אמורין בפרשה מורידין לכלי זכוכית דין טבילה מטעם דיש להם תקנה. ולמה לא יורידו להם טומאה מטעם זה גם אם לא שוינהו ככלי חרס. די"ל דשם משום דכבר עשאן ככלי מתכות לענין טומאת גבן] דכל זה בתר דתקנו לענין טומאה כהנ"ל. אך א"כ ק' לכאורה על הש"ס שבת דמאי דחקו להו לומר דגזרו על טומאת גבן משום כלי מתכת וצריכים לדחוק הא דלא גזרו על טומאה ישינה ככלי מתכת. למה לא מתרץ הש"ס כיון דיש להם תקנה עשאה ככלי עצם לטמא מגבן ואין להם טומא' ישינה. ואולי אפשר לומר דכלי זכוכית דעיקרן מחול והוא מנפש הדומם כמתכת יסודם בארץ יש לגזור זה אטו זה אבל עצם דהוא מנפש החי לא דמי לגזור זה אטו זה. וד' התוס' הנ"ל פירושם כך כיון דכלי זכוכית אין עליהם תורת כלי כלל לענין טומאה אין סברא דמשום שיש להם תקנה ליתן להם דין כלי (חרס) [מתכת] אבל כלי עצם שיש עליהם תורת כלי לענין טומאה שפיר מסתבר לתת להם דין כלי מתכת משום שיש להם תקנה וא"כ קם דינא דפשיטא דכלי עצם צריכין טבילה. ואמנם לפי דברינו כלי עצם מדג שאין כלי כלל ולא גזרו עליה טומאה אולי לא נתנו עליה דין כלי לענין טבילה ובכל זאת להלכה ודאי חלילה להקל וכל כלי עצם שיש להם תקנה צריכים טבילה

סי' כה

שוכ"ט לי"נ תלמידי הרב המופלג וכו' אשר שאל נפשו להלכה למעשה בענין הכשר המחבת לחוש לדעת