אהל אברהם מב

כיון דליכא חזקת איסור ממש שרי ע"י ס"ס. ולכן נ"ל דהשומן שנתערב עם שומן אחר ששחט השוחט השני ואין בו נדנוד ס' איסור והשומן הכשר רוב דמדאורייתא בטל ברוב והוה רק ס דרבנן גם שספק דאורייתא ע"י גלגול דרבנן אסור. מ"מ בלא נודע הספק רק אחר שנתערב, רבו המתירין וא"כ בעובדא דידן שיש לצדד ולומר ס"ס יש להתיר השומן שנתבטל ברוב שומן כשר במקום הפסד מרובה כזה. ויען כי כפי מכתבך הדבר נחוץ להשיב אין אתי פנאי לשעשע באמרותיך הנחמדי' ושמחתי כ' ראיתי ידך רב לך להותיב ולפרק ולאסוקי שמעתא בהלכה ברורה. הכ"ד חותנך ורבך הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש

[אב"ה הואיל דחביבין לן שמעתתיה דרב האי גיסנו נ"י כולי האי נשעשע בהם עוד רגע לידע מה ראה על כה שגם לשיטת המחמירין הטו"ז והפ"ח יש להקל בעובדא דידן. אשר אבינו המחבר ז"ל משבח דבריו והנראה בזה, דהרי טעם החולקין על האגודה והרמ"א עיין בטו"ז ופ"ח משום דאין לדמות דינא דהאי שוחט לשובר בה עצמות משום קו' תוס' שם דמ"ש ממקוה וג' תירוצי תוס' לא שייכים הכא. וא"כ בנידון דידן דלא אתרע חזקה דלמפרע של השוחט שנטל קבלה וידע. ואף דטבח שיצא טרפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן קי"ט סעיף י"ז. ואפי' במוחזק לי' ש וחרד ומדקדק דמקיל בתשובת מהרי"ו מביאו הבאר היטב אך באתרע ג' פעמים ודאי אין מועיל התנצלותו, אבל הרי אפילו אם הזיד והמיר דתו איכא חבל הנביאים דאין אוסרין למפרע ואפילו המחמירין בדין האגודה בנמצא שלא ידע משום שחסר ואתאי דשוכח מעט מעט, מודים בפושע, להתיר למפרע. עיין בפ"ח ס"ק ט' ובתשו' עבודת הגרשוני סי' ט"ו ובתשו' מים רבים סי' כ"ג עיי"ש והסברא נותנת דמוטב לנו לומר בעובדא דידן דאתרע חזקת כשרות ופשע ועבר שלא לבדוק מלתלות ולומר דאתרע חזקת ידיעתו ושכח. דהרי הא דמכשירין בנמצאת פגומה משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי צריך ביאור הרי אנן לא מכשרינין הבהמה רק מכח חזקת בדוק דסכין וא"כ מדוע את הטוב דסכין נקבל ואת הרע הריעותא דהשתא לא נקבל. וע"כ צ"ל דהחזקה קמייתא אלים טובא וחזקה דהשתא כמאן דליתא ואין בכחה לגרע כח חזקה קמייתא ורק במקוה דחסר ואתאי שפיר י"ל דחזקה דהשתא מגרע חזקה קמייתא דידה ואלים חזקת טמא וזה ס' תוס' דבמקוה שפיר משום דחסר ואתאי. וא"כ אם אנו תולין ההגרמה בחסרון ידיעתו דודאי שכח ואתאי צריך לגרע חזקת ידיעתו חזקה קמייתא, מוטב לתלות בפשיעה ונוכל להמשיך חזקה קמייתא חזקת כשרות, דפשיעתו שלא לבדוק נעשה ברגע אחת. ועד שהתחיל לפשוע שלא לבדוק הרי בדק. מה שא"כ בשכחה שוכח מעט היום ומעט מחר. ומלבד כל אלה הרי אם באת לגרוע חזקת ידיעתו ע"כ אתה מגרע ג"כ חזקת כשרותו דלא עביד כמצווה עליו לחזור לפרקים כד' מהרי"ל בשם מהר"ש מובא בהרמ"א שם. משא"כ אי אמרינין דפשע וא"כ אפשר להקל ולומר דעד השתא היה מדקדק בכל דיני שחיטה, דלא שייך חסר ואתאי בפשיעה כהנ"ל. ואפשר באמת דהחולקין על האגודה חולקין דוקא בשכח ואינו יודע הרבה דינים משא"כ בשכח רק דין אחד לא שייך לומר שכח ואתאי ועיין בטו"ז ס"ק ו' מוכח כן מדבריו דמביא מאדם השוכח משנתו מפסוק דוהיה אם שכח תשכח. דודאי דין ששכח אתמול לא ישכח היום. ובנידון דידן דבאמת אפשר לומר דלא שכח רק דין הגרמה זה ובדין אחד אי אפשר לומר שכח ואתאי דרגע קודם ששכח עדיין ידע וא"כ אפי' נעשה מחסרון ידיעה ג"כ נוכל להתיר למפרע וע"ז שפיר השיב רבינו המחבר ז"ל דלא אתרע לא חזקת כשרות שלו ולא חזקת מומחה דלא שכח כלום ורק מכח טעותו בא לו זה שסבר שיש לסמוך ולא היה חזקה נגד זה מעולם משא"כ לפי דעת השואל דצ"ל שעתה יצא מחזקתו ותל"מ] (ע"כ הג"ה מב"ה)

סי' כא

שוכ"ט לידיד נפשי תלמידי החביב הרב המופלג חריף ובקי צדיק נשגב מו"ה יעקב משה נ"י שווארץ, רב דק"ק קראסנע

אמרותיך הנעימים הגיעני ואשר באת לשאול הלכה למעשה ע"ד שוחט מומר לאיסור דרבנן לחלל שבת ולסתם יינם אם צריכין לבדוק לו סכין לדעת הרמב"ם. הנה עיקר טעם וחיליה דרמב"ם ז"ל דצריך לבדוק לו סכין הוא כיון שהוא מומר לאחד מעברות אבדה חזקתו להיות ירא וחרד [לבדוק] עד שיצא ס' מלבו ולא סמכינין עליו בדבר שיש בו טרחא וספק איסור, כעין סברת תוס' דנשים אין נאמנות בדבר שיש בו טרחא וספק איסור דתולין להקל ולכן נראה כי הכל לפי ראות עין החכם. אם באמת הוא בענינים אחרים ירא וחרד בדבר ה' ורק באותן דברים ליבי' אנסיה ורוח שטות נכנס בו לאמר שהם דברים שא"א לעמוד בה בדור הזה וכיוצא בו דברי שגעון והבל אשר בעו"ה רבים מעמי הארץ מתפרצים וחכמים להרע בעיניהם. אפשר לדמות למ"ש מהרי"ל הביאו התבואת שור סעיף י"ז [אב"ה תוכן דבריו שם דהאכתורסים הנז' בפ' חלק מ"מ שחיטתן כשרה וא"צ לבדוק סכין להם משום שאיסור זה נראה קל בעיניהם משא"כ שחיטה וכו' ויש ללמוד מזה וכו' עיי"ש]. אך אם נראה כי הוא מקלי הדעת ובשאט נפשו עובר באלה, חטאים תרדף רעה

והנה עלה בדעתי להסתפק באשה שאינה נאמנת בספק איסור שיש בו טרחא כסברת תוס' הנ"ל או במומר לדבר אחד לדעת הרמב"ם אם נשבע ומקבל עליו בשבועה ובחרם חמור שלא יזלזל להקל באלה רק יבדוק כדינו וישום לבו וכל מחשבתו בכל חושיו בשעת בדיקה כמצווה עלינו מפי הלכה אם ראוי להאמינו. כי בזה לא שייך דינו של הרשב"א שאינו נאמן בשבועה מפאת מומר לאותו דבר שמושבע ועומד שהרי אין חשוד רק להקל בספק איסור וכיון שקבל ע"ע בשבועה הדבר אין חשוד לעבור על ודאי איסור שבועה שקיבל עליו ולכן אם מעלתך דעתך להקל עליו להכשירו כי הוא בעיניך מוחזק לירא וחרד בשאר עניני הדת יקבל ע"ע בחרם ובשבוע' שלא יזלזל לצאת חוץ כחוט השערה ממה שהחמירו רז"ל בבדיקת הסכין להיות ירא וחרד לבדוק בעיון הדק היטיב בכל חושיו וכדומה. וזולת זה אהובי תלמידי חזק ואמץ לעמוד בפרץ נגד זובחי זבח אשר לא שמשו כל צרכן וביותר אותן קלי דעת ולפום צערא אגרא תזכה להיות תמיד ממצדיקי רבים וישגה אחריתך הכ"ד הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש

[נ"ב] אח"כ מצאתי ביש"ש פ"ק דחולין סי' ו' והפ"ח סי' קי"ט סק"כ הביאו בחשוד בדבר שהדור מיקל בו נאמן בשבועה וזה כנדון

סי' כב

לי"נ הרב הגאון חריף ובקי מו"ה דוד נ"י האבדק"ק סעטשין יע"א [וכעת הגאבדק"ק טאקייא]

נעימות ידו הגיעני ואשר שדר לן מר חורפא להקשות על ד' הגאון נ"ב ואור חדש האריכו למעניתם בנודע ביהודא ח"ב יו"ד [סי' ל"ה] דאי טעם כעיקר לאו דאורייתא אי לר"י דס"ל מין במינו לא בטל גם בטעם הדין כן דמב"מ לא בטל וע"ז תמה מעלתו הרי לרבא דס"ל לרש"י טעם כעיקר לאו דאורייתא וקאמר חולין דף ק' דמב"מ לא בטל ע"י בלוע

הנה דברי הגאון אור חדש ונ"ב אי מדאורייתא לא בעל ואע"ג דטעמו ולא ממשו דרבנן מ"מ כיון כ"ז שהטעם בעין בפני עצמו כגון רוטבן ודאי אסור כמ"ש הרשב"א והא דטכע"ק דרבנן היינו בבלוע ותערובת וא"כ שפיר מספקא להו כיון דלר"י מב"מ לא בטל אכ"ל דבמינו גם טעם הבלוע אוסר בכל שהוא כיון שבעינו אסור אין מינו גורם היתר אבל מדרבנן ודאי לא בטל ולא קשיא מידי מגמרא חולין הנ"ל והרי מבואר שם בדברי נ"ב דהם נסתפקו להו אי מדאורייתא לא