אהל אברהם ד

זכות הרבים תלוי בו שכל מה שיוסיפו על ידו לסגל מצות ומע"ט מעלה עליו הכתוב כאלו עשהו. ומה נעים ביאר בזה הכונה במאמר רז"ל ולא קם נביא בישראל לא קם אבל באוה"ע קם, כי בישראל אי אפשר שיקום נביא כמשה רבינו ע"ה אשר היה מקור התורה הסרסור הנאמן בין ישראל לאבינו שבשמים, וכל עוד שאחד מישראל יגדל ויעלה מעלה בתורה ומצות ירום בזה גם מדרגת מרע"ה משא"כ באוה"ע כמובן. וזה יש לפרש בכונת משורר הקדוש צדיק כתמר יפרח כי התמר הוא עץ עושה פרי ועי"כ אינו מתגדל הרבה בכמות העץ, כמו הארז אשר אין עושה פרי ועי"ז מתגדל העץ למעלה ראש, ואעפ"י שהצדיק עושה פרי כתמר ללמד לאחרים אעפ"כ כארז בלבנון ישגה שלא יפסיד עי"ז מה שממעט בהשלמת נפשו, והמה כבר שתולים בבית ה' בעולם הנצחי ועודינה בחצרות אלקינו [העוה"ז דומה לפרוזדור] יפריחו לצמוח פירות חדשים

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות יסודי התורה) והוא שלא יתרחק הרבה [מעמי הארץ] ולא ישתומם עד שימצא הכל מקלסין אותו וכו' הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר עבדי אתה וכו' עכ"ל. ואפשר כיונו לזה חז"ל באבות הוי זהיר במצוה קלה ההתחברות בבני האדם למען הדריכם, כבחמורה היא להתבודד עצמו ולהיות בד קדש ילבש כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות מה שיגיע לך ע"י זכות הרבים, והוי מחשב הפסד מצוה מה שאתה מפסיד בהשלמת עצמו על ידי ההתחברות נגד שכרה שזכות הרבים תלוי בו. ומובן בזה דברי רז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפו מירא ה' שבירא ה' נאמר אשרי ירא ה' ובנהנה מיגיעי כפו כתי' אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והדבר ק' אם האשרי הוא בעוה"ז א"כ איך נאמר בירא ה' אשרי הרי אפכא מבעי ליה טוב לירא ה' בעוה"ב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ועפ"י הדברים הנאמרים יובן דהנה אשוריו של אדם [וכמו שפירשו המפרשים אשרי האיש אשר לא הלך אשוריו של איש] הם המעשים טובים בזאת יתהלל המתהלל. לא כן לעולם הבא שהוא במדרגת עומד לא יתכן להתהלל באשוריו רק טוב לו שמקבל שכרו מה שטרח בע"ש. וא"כ ירא ה' המתבודד אין אשוריו רק בעודנו חי בעוה"ז שמסגל מצות ומע"ט. אבל התורה דרך ונהנה מיגיעי כפו [כי ממנו יראו וילמדו לעשות כמותו לא כן מהמתבודד לעבודת ה'] זכות הרבים תלוי בו הן גם כבר יזכה להיות בעלמא דקשוט ועדיין אשוריו בעוה"ז כי הוא ממצדיקי הרבים ובמה שהאנשים שלמדו ממנו עושים דבר טוב הוא יוסיף זכות וא"כ זה כונת רז"ל דבירא ה' אשוריו רק בעוה"ז היינו כ"ז שהוא חי, ובנהנה אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב גם שכבר נהנה מזיו השכינה עודינה אשוריו בעולם הזה. ועפ"י הדברים האלו אשר שמענו מפומא ממלל רברבן רבינו הקדוש זצ"ל נעים מליצת חז"ל אשר התחלנו בה, כל שאומרי' דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר אעפ"י שהגוף כבר בקבר ואינו יכול לסגל מצות ומע"ט הרי הוא כאלו עודנו בחיים חיותו ושפתותיו דובבות השמועה שלמד לרבים כי על ידם הוא מוסיף זכות כאלו אומרה עתה, ומסיים הירושלמי אע"ג דשתי ליה [עדיין] טעמא בפומא. וזה ג"כ אפשר מליצת חז"ל דסמיך לההיא בירושלמי שם: רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאלו עומד לנגדו שנאמ' אך בצלם יתהלך איש.

- ומזקנים אתבונן זקני ת"ח קדמונים כל הקרוב הקרב על מזבח הדפוס יקדים אקדמות מלין לספרו אשר היא כמבוא לספר, בה יספר המחבר דרך לימודו ונתיבותיו אשר דרך בהן. בה יתנצל מה ראה על ככה לבוא במגילת ספר למען הסיר ממנו עקשות פה. בה יודיע קורותיו סבותיו ותלאותיו, בה יאחז דרך ענוים דרכו שאל יסמכו עליו לבל יבוא מכשול ותקלה ממנו, בה מביא תשורה מזמרת המליצה וממגד רעיוניו, תהלות ה' יביע רננות ישמיע, על אשר עד כה הגיע. - ואם לבנו ייעדנה, ואחרי בלותו תהיה לו עדנה, בן יכבד אב בראש ספרו, יספר תרועות מדותיו מה יקרו, ענוותו וצדקתו מה נפלאו, חכמתו מה שגבה. ירחיב מלולו לפארו ולהללו, יקרא דשכבי כבוד אומר כולו. ומרגלא בפומי דאינשי מי שרואה ספר חדש צריך לקרות בתחלה ההקדמה.

- והן מאבא מארי המחבר זצ"ל לא נמצא הקדמה כי מרוב ענותנותו אשר במקום גדולתו לא עלה ע"ד להפיץ מעינותיו חוצה להביאם תחת מכבש הדפוס, ורק כמו בשנה האחרונה ונר אלקים טרם יכבה טרם נלקח מאתנו ארון אלקים, אמר לנו פעם אחת במתק לשונו שמהיות טוב לקבוע שיעורא דרבנן אתנו אשר בו יחזיר על הראשונות [לצרפן בכור הבחינה או לעשות סדר למשנה] פן באחרית הימים יעלה על לב אחד מיו"ח להביאם בדפוס. אולם מאשר חש כחו מאוד [משינוי האויר כאשר מחנצל ריש סי' ס"ח] ומצמצומו בההכרח המוחלט עד להפליא שלא ליגע בקצה המותרות, ויום יום יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אכן חלינו הוא נשא ובחבורתו נרפא לנו, גלל כן אשתמוטי קא אשתמטנו, ולא חשבנו שכ"כ קרב קצו בעונותינו ונכשלנו במה שהזהירו באבות אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ואף רבינו ז"ל מרוב חולשתו לא יסף עוד לדעתיה אלינו

והנה כשטף מים כבירים אשר מרוצתם נעצרו ימים רבים ע"י סוללות ודיק, וכאשר יוסיפו לעצרם כן יגברו ויערמו בתוך גבול משטרם עדי בפעם אחת בגבורם נמרצה יפלחו למו דרך ישברו מסגרתם וילכו בלי מעצור למו. כן רוח היא באנוש לאחוז בימין חשק נפשו ולדרוך על במתי מאויי לבבו, ואם אבני נגף יושמו לפניו אשר ילאוהו להפיק רצונו יגדרו דרכיו בעדו וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים חצי הזמן, עד אשר כמעט נמג לבו ולא קמה עוד רוח בו לרדוף אחרי מבוקשו. אך רוח החפץ כלה לא נגרש וגחלת התשוקה לא עוממה, וכאשר יענו אותו כן ירבה החפץ להתחקות בקרב איש וכן יפרוץ התשוקה להתבצר בתוך עמקי רעיוניו. עדי ביד חזקה יסלול למו דרך לצאת לפעולת אדם, בעזרת מוציא אסירים ומעודדם - ככל החזיון הזה ידיד משכיל! קרה לי עם מחברת הקודש אשר אנכי נותן לפניך היום

ויהי כאשר שקעה החמה מאורן של שלישראל וקדושו, ויבדל אלקים את האור וגנזו בשמי מרומים ישכון כבוד בארצות החיים; כמה רוחי ונפשי אותה להוציא לאור תעלומות חכמה דתני רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהן הן הן זכרונן. אבל פניתי ואין עוזר ולשמאל ואין סומך, חז"ל אמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, אך דברי תורה מעות קונות, כי הוצאות הדפוס רבו מאוד מאוד, ורחוק מאתנו הדרך לשלוח ספרים ביד הרצים לעמא דארעא לאמר מנחה היא שלוחה להביא אל הבית ברכה וכעלות המנחה לקללה וחשב, כי המקבל יודע כי בכספו הוא, ווי לחסרון כיס למגישי מנחה בצדקה וביני שלא רא א ביני כבוד התורה נתחלל, ודבר שנצטער בו אותו צדיק בחייו [ועד להפליא עד כמה היה נזהר, ולדעתי היה זה מעיקרי טעמיו שלא ראה להפיץ מעינותיו בדפוס בעודו בחיים חיותו] יכשל בו ח"ו ע"י זרעו. ידענא בנפשאי דלא ניחא ליה למאריה ובעוה"ר הלומדי תורה מתמעטין ורה מעלן יום ביומו ומלכותא בלא תגא מתרבי, כמה אשר לא קראו ולא שנו ולא שמשו ת"ח ובאמת הבנין שבידם לומדים כל התורה כולה על רגל אחת ויושבים כסאות למשפט בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ועליהם אמר החכם מכה"א כי רבים חללים הפילה [ולא על המלגלג אני כועס אשר כל איש מזרע קדש מחצבתו, צא טמא קראו למו, כי אם על המברך המתברך בלבבו מהצדיקי הרבים להאיר עיני העברים העורים ושפחה כי תירש גבירתה] וכמה אשר המה ממבלי העולם שלא שמשו ת"ח כ"צ ועל הראשונים אינם מצטערין, הבו דלא לוסיף עליהם עשות ספרים הרבה אין קץ לא יבקרו בין טוב לרע קטן וגדול שם הוא ובין כך וב"כ קרן התורה מונחת בקרן זויות זעיר שם זעיר שם: עוד גם זאת, שבינותי בספרים שחבר אבא מארי זצ"ל ראיתי ונתון אל לבי שצריך לזה זריזות ושקידה רבה ועצומה, וכמשא כבד יכבדו ממני להעתיקן כסדרן ולהעלותם לרצון על מזבח הדפוס, כי מרוב תשוקתו לעשות חיל באורייתא לא לקח מועד לכתוב חידושיו על הסדר ודרכו בקדש היה בכל יום חמישי בשבוע כמו שעות שתים חקק בספר מליו וכתב למשמרת