אהל אברהם לז

ומעתה למה דקיי"ל הואיל ע"כ למ"ד היתר אכילה בירושלים לכ"ע יוצא דיש בו היתר אכינה ולא פליגי אלא בגבולין אי יש בו היתר אכילה והיינו דלר"מ ליכא היתר אכילה דל"ל הואיל ולרבנן שפיר אמרינין הואיל ואיכא היתר אכילה ומיושב הרמב"ם דפוסק דיוצא במ"ש בירושלים וחייב בחלה ודוק

אופן אחר ליישב ד' הרמב"ם דהרי נתמעט בכורים משום דאין לו היתר בכל מושבות ומרבינין מעשר שני ממצות דיש לו היתר ע"י פדיון וכבר דחקו תוס' שם לחלק בין הך הואיל להואיל דשם וע"כ החילוק כיון שבאמת הוא שלו והוה לכם ורק דהתורה הקפידה דדוקא מה שיש לו היתר בכל מושבות שפיר לענין זה אמרינין הואיל ע"י פדיון. והנה י"ל אפי' למ"ד היתר אכילה מ"מ כיון שכל זמן שאין בו היתר אכילה לא הוה לכם א"כ ליכא למימר הואיל א"ב פריק דהוה כקונה אותו כיון דאין בו עתה היתר אכילה. ודאי בירושלים דיש בו היתר אכילה והוה שלו ואע"ג דצריך היתר בכל מושבו', ע"י הואיל א"ב פריק הוה היתר בכל מושבות. אבל בגבולין שאינו שלו ל"ל א"ב פריק וא"כ שפיר י"ל דכ"ז שאין בו היתר אכילה לא שייך הואיל אי בעי פריק דהוה כקונה אותו אך מטעם שיש בו היתר אכילה בירושלים שפיר הוה בגבולין בכלל לכם כיון שיש בו היתר אכילה ושפיר אמרינין דהוה היתר בכל מושבות ע"י א"ב פריק כיון דהוה שלו ובזה יש ליישב מה דהק' בתוס' י"ט להנך דס"ל דמ"ש בגבולין לא הוה היתר אכילה משום שיכול לאכול בירושלם והרי תרומה דזר יוצא בו משום דיש היתר לאכילה לכהן ל עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דתרומה דאין בו רק שא א לאכול שפיר קאמרינין כיון דמאכילו לכהן הוה היתר אכילה אבל במ"ש גם שיעלה לירושלים הרי צריך היתר בכל מושבות ותרתי לא קאמרינין

והנה למ"ד היתר אכילה הנה יש בו צד קולא וצד חומרא דהרי אמרה תורה עריסותיכם ולא של נכרי וכדומה אבל מה שהוא שלו הוה אמינא דחייב אפי' אסור באכילה. ולזה קאמר דצריך דוקא היתר אכילה דאל"כ לא הוה לכם אע"ג דהוא שלו כגון תרומה טמאה וכדומה. ולעומת זה אמרי' דכיון שיש בו היתר אכילה והיינו שיש לו רשות לאכלו ואין מעכב על ידו ולזה נתנה לו התורה כגון מ"ש לר"מ דהוה ממון גבוה הוה לכם

ומעתה יש לומר דיש חילוק גדול בין תרומה למ"ש דתרומ' באמת הוה ממון שלו ואך משום שאין בו היתר אכילה לא הוה בכלל לכם שפיר קאמרינין כיון שיש בו צד היתר אכילה לכהן הוה לכם. אבל מ"ש לר"מ דהוה ממון גבוה ואך היתר אכילה שהרשה בו התורה עשאה שלו היינו דוקא בירושלי' שיש היתר אכילה אבל בגבולין כיון שאינו שלו ואי אפשר לאכלו בגבולין לא הוה לכם משום שאפשר להעלותו לירושלים דהוה כאלו יקנה אותו כיון דאין לו בו דין וזכות ממון בגבולין שאינו שלו דהוה ממון גבוה לר"מ וגם אין רשאי לאכלו, רק במקום שהתורה נתנה לו רשות לאכול הוה לכם אבל כ"ז שלא העלהו הרי הוא באמת ממון גבוה ואין רשאי לאכלו לא הוה לכם אבל, לרבנן דס"ל דמ"ש ממון בעלים והוה שלו ורק אמרינין דאע"ג דהוה שלו וממונו מ"מ לא הוה לכם לצא' בו רק אם מותר לאכלו בממון שלו שפיר אמרינין כיון שאפשר לאכלו הוה היתר אכילה להיות לכם וכן בתרומה דהוה ממון דכהן. ומעתה יש לומר דלמ"ד היתר אכילה פלוגתא דר"מ ורבנן דוקא בגבולין דלר"מ לא הוה לכם שכיון שהוה ממון גבוה ובגבולין ליכא היתר אכיל' לא מהני מה שיכול להעלותו ולרבנן הוה היתר אכילה אבל בירושלים ודאי יוצא אפי' לר"מ כיון דיש בו היתר אכילה ממש וא"ש פסק הרמב"ם כר"מ ואפ"ה בירושלים חייב מ"ש בחלה ויוצא בה במצה ודוק

אך אי צריך דין ממון א"כ לר"מ אפי' בירושלים אין חייב דליכא דין ממון. וא"כ ע"כ פליגי רבנן ור"מ בין בגבולין בין בירושלים דהרי לרבנן בגבולין הוה היתר אכילה כיון דהוה ממון שלו. ועדיין אין להסביר ד' ר"ח בסנהדרין דקאמר דבגבולין אפי' לרבנן אין חייב לפי מה שהוכיחו תוס' דלרבנן ודאי הוה ממון בעלים אפי' בגבולין. ואפשר לומר לפי מה דקאמר הש"ס למדחי דדוקא גבי חלה צריך דין ממון דכתיב עריסותיכם ב' זמני א"כ לרבנן דס"ל דמ"ש ממון בעלים מה נתמעט מאידך עריסותיכ' דהרי מלכם מוכח דצריך עכ"פ היתר אכילה ואין לך שיש בו היתר אכילה ולא דין ממון רק מ"ש לר"מ. וע"כ צ"ל דבא למעט מ"ש בגבולין אע"ג שיש לו היתר אכילה להעלותו לירושלים צריך דוקא היתר אכילה במקומו וא"כ מ"ש בגבולין גם לרבנן אין יוצא וכ"ז למאן דדריש עריסותיכם כאלה אבל כבר כתבו תוס' דבמנחות מפקא ליה לדרשא דר"ח ופלוגתא דר"מ ורבנן ע"כ דוקא בירושלים וכהנ"ל ודוק היטיב

וא"כ הסוגי' מתפרש כחומר דאי עריסותיכם מיותר א"כ לר"מ דס"ל דמ"ש ממון גבוה ופשיטא דבגבולין אין יוצא דליכא היתר אכילה וע"כ עריסותיכם צריך למעט דגם דין ממון ואין יוצא אפי' בירושלם ולרבנן דמ"ש ממון בעלים ע"כ עריסיתיכם ממעט דאין יוצא בגבולין שאין שם היתר אכילה דמסברא הוה זה היתר אכילה כיון שיכול לאכול בירושלים. וכיון שזה רק דיחוי ואין עריסותיכם מיותר א"כ קשיא למ"ד היתר אכילה. אלא ודאי כדכתיבנא דפליגי בגבולין דלר"מ מסברא אין בגבולין היתר אכילה ולא הוה בכלל לכם ולרבנן הוה היתר אכילה ורש"י שכתב במתניתין דוק' בירושלם ולא בגבולין היינו למ"ד היתר אכילה ואתיא מתניתין אפי' כר"מ ולק"מ קושית תוי"ט מתרומה

ודבריו הר"ן שכתב בפירושו דאפי' חוץ לירושלים יוצא דראוי' לאכילה מתיישבין היטיב הדק דלרבנן שפיר הוה היתר אכילה בגבולין. וגם אין צ"ל דהר"ן קמפרש למ"ד דין ממון אלא אפי' למ"ר היתר אכילה ע"כ צ"ל דממון הדיוט שיהי' בו היתר אכילה בגבולין בין לאופן א' ובין לאופן ב'

ודע דלפמ"ש ליישב דברי הרמב"ם ע"כ ס"ל לרמב"ם כמ"ד היתר אכילה דלמ"ד דין ממון לר"מ דפוסק כוותי' אפי' בירושלים אין יוצא והא דלא פסיק כר' אסי דס"ל דין ממון היינו משום דלמ"ד דין ממון ע"כ מתניתין דלא כר"מ וכיון דתנן בבחירתא כר"מ מסתבר לאוקמא סתם מתניתין דהכא ג"כ כהלכתא כר"מ ופשוט

סי' יט

סוגי' דכותבת הגסה [יומא ע"ט

] א) הנה במתניתין דעירובין פ"ב ע"ב תני דברי ר' יוחנן בן ברוקא קודם ר' שמעון ובמתניתין דכלים פי"ז משנה י"א תני אפכא. והנראה דבכוונה קמסדר רבי בעירובין ד' ר' שמעון לבסוף דלא תטעי הא דחציה לבית המנוגע דוקא לריב"ב דשוין שיעורא [דסעודה בעירוב ובעני ובבית המנונע] לאוקמתא [דאידך] דר' חסדא דצא מחצה לחנוני וככר דריב"ב שני סעודות וחציה לבית המנוגע כשיעור סעודה. אבל לר"ש צריך לומר דבעירובין הקילו כמ"ש רש"י להכי נקט דברי ר"ש לבסוף דגם לר"ש חציה לבית המנוגע, [ולא שליש כשיעור סעודה בעירוב] ובזה ג"כ מיושב דנקט התנא פרס דבית המנוגע ולא אכילת פרס דכל אסורין דתני בכריתות, משום דשיעור בכא"פ באיסורין הוה הלכה למשה מסיני ולא משום דפרס הוה שיעור סעודה ופשיטא דלא תליא בפלוגתא דריב"ב ושאר תנאי [אב"ה דלשניהם ההלכה פרס ככר ורק החילוק דלריב"ב מככר של ששה ביצים ולר"ש משל שמנה ביצים הגם שהוא שליש עודף על שיעור סעודה דעירוב] אבל בית המנוגע דהאוכל בבית דהיינו שיעור סעודה ס"ד דשוה לשיעור סעודה דעירוב להכי תני חציה לבית המנוגע. דשם הוה שיעור חצי הככר אפילו לר"ש ודוק היטיב

ב) עיין תוס' שבת קי"ח כתבו דמתניתין דפאה ע"כ כריב"ב והכ"מ כתב דמזה מוכח דקיי"ל כריב"ב ולכאורה יש לפקפק דמנ"ל דאתיא כריב"ב, דלמא מודה ר"ש דשם צריך סעודה בינוני ורק בעירובין הקיל וכמ"ש רש"י במתניתין בעירובין אך זה אינו (דא"כ) הרי ר"ש ס"ל טומאת (גויה)