אהל אברהם לו

דרבע עלה דאין יוצא שפיר אמרינין הואיל גם לר"ן והוה היתר אכילה ויוצא ואך ראיתי בר"ן שכתב דלכן יוצא דהא ראויה לאכילה בירושלים וזה קשה טובא דהרי ר"ח בסנהדרין קאמר דאין יוצא בגבולין ומשמע דמטעם זה אין בו היתר אכיל' לפי ב' דרש"י ולפי' א' ודאי קשיא דמודה ר"י דהוה ממון גבוה ואיך כתב סתמא דמתניתין דקתני יוצא ואפי' למ"ד דין ממון וכמו שהקשה בס' כפות תמרים. ולכן צ"ל כך דודאי לענין היתר אכילה כיון שיש בו היתר אכילה בירושלים שפיר קרינין בו לכם וטעמ' (דר"א) [דר"ח] דבגבולין מוד' ר"י כפי' א' דרש"י מטעם דמודה ר"י דבגבולין הוה ממון גבוה וע"ז לא מהני דיכול להביאו לירושלים דמ"מ השתא לא הוה ממון שלו וליכא לכם. ואך מטעם הואיל כיון שאין מחוסר ממון רק הבאה לירושלים י"ל דהוה לכם וזה תליא בהואיל ור"ח לטעמי' דל"ל הואל ור"ן מפרש מתני' לדידן דס"ל הואיל. ומעתה הנה הרי מוכח דאע"ג דלענין היתר בכל מושבות מרבינין ממצות מצות מ"ש ולא ממעטינין רק בכורים מטעם דמ"ש יש לו היתר בכל מושבות ע"י פדיון. ואע"ג דהואיל אי בעי פריק לא אמרינין צריך לחלק, דדוקא לומר דע"י א"ב פריק הוה שלו מה שעתה אין בו קנין ל"א א"ב פריק. אבל מ"ש לר"י דהוה ממון בעלי' ורק מטעם היתר בכל מושבות שפיר נתרבה ממצות כיון שיש לו היתר ע"י פדיון. וא"כ י"ל דכל זה לרבנן דמ"ש ממון הדיוט והוה ממון בעלים ובירושלים דאיכא היתר אכילה וראוי' לצאת בו. אך דהתורה הקפידה מצה שנאכל בכל מושבות מסתבר לרבות מ"ש ממצות כיון שאפשר ע"י פדיון שנאכל בכל מושבות אבל מצה בגבולין דאין בו היתר אכילה אם נאמר דצריך למימר הואיל שיוכל לאכלו בירושלים דאי בעי פריק א"א לומר דלענין שנאמר מצה שאינו שלו דתהוי כשלו מטעם א"ב פריק שפיר נימא כיון דמחוסר ממון לא שייך הואיל וע"כ צ"ל דיש לו היתר אכילה בירושלים הרי בירושלים לבד אין יוצא דבעי היתר בכל מושבות ואם דבירושלים שיש היתר אכילה שפיר אמרינין הואיל דאי בעי פריק א"כ הוה תרי הואיל ובכה"ג ודאי ל"א ב' הואיל כיון דעכשיו אינו שלו ומחוסר קנין. וא"כ י"ל דודאי מ"ש בירושלים למ"ד הטעם משום היתר אכיל' דהוה לכם יוצא ואע"ג דאין נאכל בכל מושבות כדאמר הש"ס בפסחים כיון דיש לו היתר ע"י פדיון אבל בגבולין לר"מ אין יוצא כיון דאין לו היתר אכילה ל"א הואיל אי בעי פריק דמחוסר קנין ור"ח דקאמר דבגבולין מודה ר"י וס"ל דלר"מ אפילו בירושלים אין יוצא היינו משום דס"ל דצריך דין ממון וא"כ לר"מ דגם בירושלם ממון גבוה ל"ל דהוה לכם מטעם אי בעי פריק ולכן אין יוצא. אבל למה דפסקינין כמ"ד היתר אכילה שפיר לר"מ בירושלים יוצא דהוה ממון שלו. ומיושב הרמב"ם אע"ג דפוסק כר"מ דממון גבוה פוסק דיוצא במצה מ"ש בירושלם וחייב בחלה דכיון דיש בו היתר אכילה

ועיין בס' שאגת אריה האריך לתמוה ולהוכיח דאע"ג דאין בו היתר אכילה הוה לכם מדמעטינין מדגנך הקדש ולא קאמר כל איסורי אכילה ולפמ"ש הרי הקדש יש בו היתר אכילה ע"י פדיון ואך כיון דמחוסר ממון והוה כשל נכרי דלא שייך הואיל דיקנה אותו וכ"ז בתר דנתמעט דגן נכרי דדוקא שלו מחויב וא"כ שפיר אמרי' כיון דהתורה [הקפידה[ דדוקא על דגן שלו מחוייב ממילא גם דהוה שלו אם אין בו היתר אכילה לא הוה שלו דדוקא אם אפשר ליהנות בו למה שהוא עומד אבל אם עדיין לא נתמעט דגן נכרי ואפי' של אחרים מחוייב ממילא גם של הקדש דיש בו היתר אכילה על ידי פדיון ואי דמחוסר ממון והוה כקונה מ"מ היתר אכילה ואין צריך שיהיה קנין שלו דוקא וא"כ אי כתיב חד דגנך לא נתמעט דהוה תרתי וכמ"ש רש"י במנחות ס"ז דאין קנין שלו ואסור באכילה בלא פדיון עיי"ש ודוק

ומה שהביא עוד ראיה מפסחים ל"ג דאמר ר"נ בן יצחק תתן לו ולא לאורו אפשר לומר דקאי לר"ש דחמץ לאחר פסח מותר ויש בו היתר אכילה לאחר פסח ואפ"ה נתמעט מתתן לו ולא לאורו דהכהן א"א לו להשהותו עד לאחר פסח משום דעובר בבל יראה והוה לאורו או די"ל דהרי שם קאי לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה היינו משום דכ' לא יראה לך עיין פסחים כ"ג ול"ל שני דברים דחמץ בפסח עשאה כרשותו וגלי התורה אע"ג דאין בו היתר אכילה הוה לכם. אבל לדידן שפיר קאמרינין כיון דאין בו היתר אכילה לא הוה לכם ודוק

ויען כי כתבתי כל אלה בהיותי טרוד אחזור ואשנה בקיצור היוצא ממה שכתבנו. והוא דמפורש יוצא דפליגי ר"מ ורבנן אי יוצא במעשר שני או לא. אך לא נתבאר בברייתא אי פלוגתייהו בגבולין או בירושלים ולמ"ד דצריך דין ממון יש לומר דלכ"ע מיש הוה היתר אכילה כיון שאפשר להעלותו לירושלים. וא"כ לרבנן יוצא בכל מקום בין בירושלים ובין בגבולין דהוה ממון שלו ויש בו היתר אכילה ולר"מ אין יוצא אפי' בירושלים מטעם דין ממון. אבל למ"ד היתר אכינ' וא"צ דין ממון קשיא דבמה פליגי ר"מ ורבנן הרי בירושלים יש היתר אכילה בודאי ובגבולין אם נימא הואיל ואפשר להעלותו הוה היתר אכילה. א"כ ג"כ יוצא אפי' לר"מ דלא אכפת לן אי הוה ממון גבוה או ממון בעלים דא"צ רק היתר אכילה. וע"כ צ"ל דגם מ"ד היתר אכילה מודה לענין חלה דכתיב עריסותיכם דצריך דין ממון וא"כ יש חימה על הרמב"ם דפסק כר"מ ופסק דיוצא במ"ש בירושלים דאי ס"ל דצריך רק היתר אכילה ולכן יוצא. א"כ מ"ט דר"מ דאין לומר דפליגי בגבולין דשם לא הוה היתר אכילה א"כ גם לרבנן אין יוצא דלכ"ע צריך היתר אכילה לפי מסקנא ודברי הרמב"ם צריך עיון ליישב וע"ז קאמינא דהנה הא דפליגי בהיתר אכילה או דין ממון היינו דמ"ד היתר אכילה היינו כיון שנתנה לו התורה רשות דתהוי כשלו לאכלו גם שהוא ממון גבוה כמ"ש דמשלחן גבוה קזכי הוה בכלל לכם שיוצא בו. ולעומת זה מה שאסור באכילה כגון ערלה דהוה קנין שלו ממש לא הוה לכם כיון שאי אפשר לו להשתמש בו למה שעומד דהיינו אכילה ומ"ד דין ממון היינו שצריך להיות קנין שלו ממש ולא מ"ש דהיתר אכילה משלחן גבוה קזכי ועי' ריטב"א הקשה דאיך אפשר לפרש כרש"י ותוס' וראב"ד דהרי מ"ש א"א לו להנות ממנו כלל זולת אכילה ולפמ"ש לק"מ דאין פירוש דין [ממון] שמותר ליהנות ממנו רק שיהיה קנין שלו וזה ברור והנה ודאי קרא דלכם העיקר למעט גזול ושאול שאינו שלו רק דפליגי אחרי שנתמעט שאין יוצא רק בשלו מה נתמעט מלכם

והנה בס' שאגת אריה האריך להוכיח דא"א לומ' דנתמעט מלכם מה שאסור באכילה אע"ג דהוה קנין שלו. דא"כ למה נקט הברייתא במנחות דגנך למעט של הקדש הרי בל"ז אסור באכילה ולמה נקט הקדש לנקוט כל איסורי אכילה. ולענ"ד י"ל דכבר כ' תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דל"ל א"ב פריק דהוה כקונה אותו וכיון דהתורה ממעט חמץ נכרי גם הקדש אינו שלו הוה כקונה. וא"כ כ"ז בתר דנתמעט דגן נכרי לענין תרומה אבל כ"ז שלא נתמעט דגן נכרי ומחד דגנך לא הוה ממעטינין רק דגן הקדש וכמ"ש רש"י שם דאיכ' תרתי שאינו שלו ואסור בלא פדיון. וא"כ כל זמן שלא נתמעט של נכרי הרי א"צ שיהיה שלו ויוצא משל נכרי ורק של הקדש מטעם שאסור באכילה בלא פדיון א"כ ס"ד דנימא הואיל א"ב פריק דהרי השתא א"צ לומר הואיל אי בעי פריק דתהוי כשלו דהרי א"צ שיהיה שלו רק להתיר אכילה ודוק

והנה תוס' הקשו שם דמ"ש נימא הואיל ואי בעו מתשיל ותי' דכבר גלי קרא קדש לה' דאעפ"כ הוה של גבוה ולא שלו. וא"ב פריק נמי ליכא למימר דהוה כקונה אותו למ"ד צריך דין ממון לר"מ דהוה ממון גבוה. ואפי' למ"ד היתר אכיל' שפיר י"ל דאפי' בגבולין תלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן דודאי מטעם דאפשר להעלותו לירושלים לא הוה היתר אכילה. אך מטעם א"ב פריק ולר"מ דס"ל ממון גבוה ל"ש הואיל א"ב פריק דהוה כקונה ולרבנן דהוה כממון הדיוט שפיר אמרי' הואיל א"ב פריק וא"כ פליגי בגבולין למ"ד היתר אכילה דבירושלי' ודאי יוצא דיש בו היתר אכילה רק בגבולין אי שייך הואיל או לא ורק ר"ח לשיטתיה דל"ל הואיל וא"כ בגבולין דליכא היתר אכיל' גם לרבנן אין יוצא וע"כ צ"ל דצריך דין ממון וע"כ לא פליגי רק בירושלים ומודו רבנן דבגבולין אין יוצא דליכא היתר אכילה