אהל אברהם לה

נתבטל ברוב ומותר באכילה אפ"ה אין יוצא דמ"מ לא אכל שיעור כזית מד' שיוצא בה דלא הקפי' [התו'] אם יש עכשיו עליו החיוב [ל"ת] א"ל רק כיון שהוא באמת והרי אם נתרב' מהאיסו' חוזר וניעור ולא הוה כמאן דליתא אין הטבל מצטרף ואם כן ג"כ מיושב קושית תוס' והדבר צריך תלמוד אם הדבר כן עיין

סי' חי

סוגי' דמצת מעשר שני [פסחים ל"ח סוכה ל"ה עי"ש

] הנה דעת תוס' דהא דפליגי ר"ח בר אבין ורב אסי בהיתר אכילה ודין ממון היינו דממעטינין מלכם שהקפידה התורה שיהיה דוקא שלו. הקפידה מלבד שלא יהיה שאול וגזול ס"ל לחד דצריך שיהיה בו היתר אכילה שיש לי רשות לאכלו כבעלים את שלו. ואע"ג שאין ממון שלו ממש כיון דאין מי מעכב אותו מלאכלו כמו מעשר שני לר"מ דממון גבוה כיון דהתורה נתן רשות לבעלים לאכלו ולא אחר שפיר הוה לכם ומר סבר דין ממון היינו דוקא מה שהוא קנין שלו אבל מע"ש דהוה ממון גבוה אע"ג דמותר לאכלו לא הוה לכם כיון שאין קנין שלו ועיין חידושי ריטב"א דלמ"ד דין ממון אפי' לחכמים הרי אין לו בו דין ממון. ובמה שאמרתי הדבר פשוט דדין ממון היינו שיהיה קנין שלו ממש וזה תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים. וכתבו תוס' דבערלה ותרומה טמאה פסול מטעם כתותי ולא פליגי רק לענין מע"ש. וקשיא טובא דאם כן מה פריך הש"ס מתרומה טמאה ותי' מהרש"א אין מובן ועיין ס' כפות תמרים. ומלבד זה הדבר יפלא דכיון דבערלה ותרומה טמאה יש טעם פשוט דפסול מטעם כתותי מכתת ולא פליגי רק לענין מע"ש א"כ גנובי גנובי ל"ל ולפלגו בהדי' לענין מ"ש והנראה לפמ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל, דבמצות מע"ש משום הואיל ראויה לצאת עיי"ש. וא"כ בתרומה טמאה לא שייך כתותי מכתת שיעורא אם עדיין ביד בעלים מטעם הואיל ומתשיל. ודוקא בתרומה ביד כהן דא"א למתשל עלה שייך כתותי מכתת שיעורי'. ומעתה בתרומה טמאה ביד בעלים לא שייך מכתת שיעורי מטעם הואיל ומתשיל ולא רכיב עלה רק איסור טבל. והנה באיסור טבל כתבו תוס' בד"ה אתי לחם בסוכה ובפסחים דודאי בבעלים זר ולא אכל רק כשיעור דאין יוצא דיש חלק לכהן בו ולא הוה לכם אבל במצה כשאוכל יותר מכזית או בכהן בטבל שלו שפיר יוצא דהוה לכם וע"כ צ"ל דהוה ג"כ היתר אכילה כיון דאפשר להפריש. אך י"ל דוקא כשאפשר להפריש מיניה וביה יש לו היתר אכילה והיינו בטבל טהור כיון שאם יפריש יהיה תרומה ותרומה טהורה יוצא אפי' זר כמ"ש תוס' ורש"י וא"כ שפיר הוה לכם. אבל בטבל טמא דאם יפריש הוה תרומה טמאה דמכתת שיעורי' לא שייך לומר דהוה לכם כיון שאין בו היתר אכילה עכשיו ואם יפריש הוה עומד לשריפה. ובודאי כל זמן שהוא טבל לא שייך לומר דמכחת שיעורי' שעדיין אין עומד לשרוף אך הוה עלי' פסול דלכם כיון שאין בו היתר אכילה. אך כ"ז למ"ד היתר אכילה אבל למ"ד דין ממון וניהו דטבל ביד ישראל ודאי החלק הראויה לכהן אין בו דין ממון דהוה כשותפין ולזה א"צ לומר דין ממון רק שאין שלו כלל אך כהן בטבל שלו דלאחר שיפרישו ג"כ הוא שלו רק דיש עליו איסור טבל וכיון שהוא שלו ויש בו דין ממון ראוי' לצאת בו דלא שייך מכתת שיעור ויש בו דין ממון. וא"כ אין נפקותא בתרומה טמאה בהך דיש בו דין ממון ומעתה יתפרש הסוגיא כחומר מדקמפלגי בערלה ותרומה טמאה בטעם הפסול ואע"ג דבהנך יש פסיל דמכתת שעורי ע"כ פליגי בגוונא דלא שייך מכתת שיעורי' ובערלה לא משכחת כזה רק בתרומה טמאה והיינו כהנ"ל היאך דשייך הואיל וא"כ שפיר פריך למ"ד היתר אכילה שפיר משכחת כזה בתרומה ביד כהן שהוא בעלים של הטבל דלא שייך מכתת מטעם הואיל ואפ"ה אין יוצא משום היתר אכילה אבל למ"ד דין ממון אמאי אין יוצא. וביד זר אין הטעם משום דין ממון רק דיש לכהן חלק בו ופריך הש"ס שפיר ודוק

ומעתה מקים יש לפרש דברי תוס' שם בד"ה לפי. והוה מל מ"ש בגבולין ואליבא דכ"ע וכל הרוא' ישתומם דמ"ש בגבולין אפי' למ"ד היתר אכילה אין יוצא. וגם דמשמעו' תוס' דטעמא דר"ח כסנהדרין דגם לר"י בגבולין הוה ממון גבוה וכבר הכריחו תוס' בקדושין ובבכורות כפי' ב' דרש"י דמטעם היתר אכילה בגבולין עודה ר"י. אך להנ"ל י"ל דהרי כבר הקשו תוס' בסוגיא דהואיל כהנ"ל אמאי אין יוצא במ"ש מטעם הואיל דאתשל ותירצו דגלי קרא לה' קודש דהוה ממון גבוה אל דשייך הואיל וא"כ י"ל דדוק' (לר"ח) [לר"ח] דהוה ממון גבוה וגלי קרא דלא שייך הואיל א"כ אין יוצא מטעם דין ממון וגם היתר אכילה אין בו כיון דגלי קרא דל"א הואיל אבל לר"י דהוה ממון בעלים רק איסורא דרכיב עליה ולא גלי קרא כלל שפיר אמרינין הואיל ממילא י"ל דיוצא מטעם הואיל דאי בעי מתשיל ורק ר"ח לטעמיה דל"ל הואיל שפיר קאמר דבגבולין גם לר"י הוה שלל גבוה מטעם היתר אכילה אבל למה דקיי"ל הואיל שפיר גם בגבולין נ"מ וזה כוונת תוס' שכתבו דהוה מ"ל א"ב גם בגבולין אי ס"ל לתוס' דגם בגבולין הוה ממון הדיוט רק דברי ר"ח מטעם היתר אכילה ולית ליה הואיל וא"כ גם בגבולין א"ב לר"מ. אך עדיין לא יתיישב שכתבו לכ"ע משמע אפי' לר"י וגם דמשמעות תוס' כאן כפי' קמא דרש"י דטעמא דר"ח בסנהדרין דמודה ר"י בגבולין דממון גבוה. ואמנם ד' תוס' שכתבו לכ"ע יש ליישב לפמ"ש תוס' שם בסוגיא דהואיל בתי' ב' דמשבא הקדש ליד גזבר לא שייך למימר הואיל דא"ב פריק דא"כ היה קונה אותו ולכאורה י"ל דכוונת תוס' דוקא בהקדש דכבר זכה בו ההקדש והוה דהקדש רק דאפשר לפדותו והוה כקונה לא שייך הואיל אבל בדבר שהוא שלו אע"ג דמחוסר ממון שפיר שייך לומר הואיל. ואמנם הר"ן בסוגי' דהרהינו מוכח דס"ל דאע"ג דהוה שלו כיון שמחוסר ממון לא אמרינין הואיל דהרי בהגיע זמנו לאחר פסח אע"ג דאמר מעכשיו אם פודה המשכון למפרע לא זכה בו המלוה ואעפ"כ לא אמרינין הואיל. ואמנם לדעת הרמב"ם שם דדוקא בהגיע זמנו קודם פסח וכבר כתב הה"מ דאל"כ עובר מטעם הואיל היינו דס"ל כדעת תוס' בתירוצם הנ"ל. ומעתה במע"ש בגבולין גם בגוונא דלא שייך אי בעי מתשיל הרי אכ"ל הואיל דיכול לפדותו ראוי לצאת בו. ואך לר"מ דס"ל ממון גבוה הוה כחמץ של נכרי כתי' תוס' דהוה כקונה ול"א הואיל. אבל לר"י דס"ל ממון בעלים ורק מטעם היתר אכילה איסורא דרכיב עלה א א לצאת א"כ שפיר מטעם הואיל דיכול לפדותו הוה היתר אכילה ויוצא בו. וזה כוונת תוס' דגם לר"י אכ"ל נ"מ והא דכתבו תוס' דהוה ממון גבוה היינו לר"מ אפי' בגבולין הוה גבוה ול"א דדוקא בירושלם דשם מקום אכילת קרש וכקדשים קלים דהוה ממון בעלים קודם זריקת דמים כן יש ניישב ד' תוס' ודוק

והנה לפי תי' הא' דתוס' בפסחים דלהכי לא אמרי' הואיל אי בעי מתשיל במ"ש דקרא קאמר קדש לה'. וא"כ לר"י דהוה ממון הדיוט שפיר קאמרינין הואיל ורק ר"ח לשיט' דלית ליה הואיל אמר בסנהדרין דמודה במ"ש בגבולין מטעם היתר אכילה ומיושב הר"ן במתניתין דקאמר דה"ה (בירושלם) [חוץ לירושלם] וכבר עמד בזה בעל תיו"ט ועיין כפות תמרים ולהנ"ל אתי שפיר דמטעם הואיל ואי בעי מתשיל הוה ראויה לאכילה ויוצא אפי' בגבולין דשפיר קרינין לכם למ"ד היתר אכילה מטעם הואיל אי בעי מתשיל וגם שיש לומר דאם כן הדרא לטבלא וכבר כתב הר"ן דלא כרמב"ן ז"ל דאין יוצא בטבל (אב"ע דמ"מ) [א"ב עשריה דוקא מצות מצה] יוצא באוכל כזית חוץ מחלק מ"ש שבו דשפיר יש בו היתר אכילה כיון דיכול להפריש מיניה וביה. אך י"ל דמ"ש הוה היתר אכילה דאי בעי פריק. וגם שמוכח בסוגיא דהרהינו דס"ל לר"ן דבמחוסר ממון ל"א הואיל היינו דוקא דאם לא יפדה לא הוה קנין שלו כיון דאמר מעכשיו וממילא כ"ז שאין פודה הוה של נכרי מעכשיו בכה"ג לא אמרינין הואיל דהוה כשל נכרי דצריך לקנותו אע"ג דע"י הממון לא יצא מרשיתו מ"מ בלי נתינת ממון יצא מרשותו אבל במעשר שני לר"י דהוה ממון בעלים ורק היתר אכיל' איסורא