אהל אברהם לב

להיות יום ולילה אבל לר' יוסי כל הרף עין בביה"ש שלו יש להסתפק כאלו וכמ"ש הר"ש אך זה אינו דהרי לר"י מהכסיף הוה ספק ביה"ש והרי זה הוה חצי דנקא וליכא רובא של השמש לפי מה דמוכרח דשיעור גוף השמש ג' רביעי מיל וא"כ מאין הספק דלעת הזאת לילה כיון דמתחלת שקיעה פרסה עד צאת הככבים: [אב"ה הכוונה דהרי הס' אי מחשבין הליל' ד' מילין אחר תחלת כניסת השמש או אחר סוף. או אפשר אחר רובו. וזה בה"ש מד' מילין אחר תחלת עד ד' מילין אחר סוף הכניסה ולפ"ז מוכרח להיות שיעור הכנסת גוף השמש ג' רביעי מיל. אך כ"ז ניחא לר"י אליבא דרבה. אבל לר' יוסף שפיר מקשה, אי מתחלת הכנסת השמש חשבינין הפרסה אי מרובו אי מגמר מנין הספק בחצי דנקא לאחריו דאז הסימן הכסיף. דיש יותר מד' מילין מתחלת הכנסת ואינו ד' מילין מרוב וכ"ש מגמר הכנסת השמש]. (ע"כ הג"ה מב"ה)

והנה כבר כתבנו דקרא ובא השמש וטהר משמע דביאת השמש מטהר ולולא קרא דנחמיה הוה אמרי' דביאת השמש כששקעה ברקיע לילה כדקפריך הש"ס בברכות לפי' תוס' שם. ורק מקרא דנחמיה מוכח דלילה בצאת הככבים והיינו ע"כ ככבי' בינוני' דגדולי' נראין ביום כשעדיין אור היום וליכא ביאת שמש. אלא ודאי ככבים היינו בינונים ואכ"ל דמספקא ליה לר' יודא אם בשעת סוף שקיע' הם בינונים וקרא דביאת השמש היינו שקיעתה תחת כיפת הרקיע או דבהכסיף הוה לילה וקרא דביאת שמש היינו ביאת האור שהכסיף למטה או דביאת האור לגמרי בהכסיף (התחתון) [העליון] והן בינוני' והנה י"ל דאם בינונים הם בשקיעת החמה ודאי אין הככבים גורמים רק כמשמעות הקרא דכתיב בתורה ובא השמש דהיינו ממש ביאת השמש וקרא דנחמיה רק דלעת הזאת יציאת הככבי' בינונים ולא קאמר עד ביאת השמש דאין זה נודע לאנשי מלאכה ויותר נודע צאת הככבים בינונים. אבל אי בינונים בהכסיף דליכא ביאת שמש מוכח מקרא דנחמי' דעיקר הלילה ע"י ככבים דאל"כ לומר עד שיעור שהכסיף שג"כ נראה לאדם ומדקאמר צאת הככבים מוכח דהם גורמין הלילה וביא' השמש היינו ביאת אורו שנראים הככבים. ומעתה מביאת השמש עד שהכסיף א"א להסתפק בספק מן היום ומן הלילה דאם משתשקע החמה נקראי' בינונים ע"כ ביאת השמש גורם הליל' וגם לא ישתנה מיום ליום גם לדעת מהר"ל חביב אבל מהכסיף ולמטה יש ספק מן היום ומן הלילה דמשתנה ע"י ככבים וגם נשתנה מיום ליום לדעת מהר"ל חביב. וא"כ גם לר' יודא גם שנימא כדעת מהר"ל חביב העושה מלאכה ב' בה"ש חייב חטאת ממ"נ דהיינו משקיעה עד שהכסיף. והנה מה שהקשו תוס' כיון דמשקיעת החמה עד צאת הככבים ד' מילין מה מספקא ולכאורה יפלא למה לא פי' תוס' דעד צאת הככבים היינו שככבים ודאי לילה וכן פי' במנחת כהן אך ז"א דא"כ אמאי נקט ר"י ככבים דאינם ידועים כיון דמספקא ליה ולא נקט עד סוף שקיעתה דהיינו בהכסיף עליון כדנקט בברייתא דהכסיף עליון לילה. והנה י"ל דגם אי בהכסיף עליון הם ככבים בינונים דאיכא ביאת השמש כמ"ש לפרש כד' תוס' ג"כ דוקא ביאת השמש גורם הלילה ורק אם הכסיף התחתון ככבי' בינונים ע"כ ביאת האור גורם הלילה שנחשך אורו של יום עד שנראים ככבים בינונים אז הככבים גורמין הלילה. וא"כ לא תליא בככבי' רק מהכסיף התחתון עד העליון ובזה יש ליישב דקדוק מנחת כהן דלדעת ר"ת דשקיעה היינו סוף שקיעה שלא נודע היאך נקט שקיעה וראוי' לומר ג' מילין ורביע לאחר תחלת שקיעה ולהנ"ל יובן דאשמעינין דזה גורם הלילה ואין בו ספק יום וספק לילה ודוק

סי' יז

סוגי' דיאוש ומצוה הבאה בעברה

הנה שי' ר"ח וכן שי' הרז"ה דהא דהקדש הוה שינוי השם או שינוי רשות דוקא בקדשי דמים או קדושת בדק הבית אבל בקדשי מזבח לקרבן דמעיקרא תורא דראובן. לא הוה לא שינוי רשות ולא שינוי השם וכמו שמחלקין תוס' ב"ק דף ע"ט [ד"ה גנב] עיי"ש. וא"כ מגזול דומיא דפסח לא מוכח אלא חדא. או דיאוש לא קנה וממילא לא הוה הקדש. או דיאוש קנה ופסול מטעם מצוה הבאה בעברה. ומהב"ע הוה בכל גוונא אפילו קנה כבר [דלא כרבינו יצחק בעל התוס'] ודעת הרז"ה דר"י דס"ל יאוש לא קנה ל"ל מהב"ע ומשמיה דרשב"י קאמר וליה לא ס"ל ולא קיי"ל מהב"ע גם מהא דפריך הש"ס בסוכה וליקניוה בשינוי השם עיי"ש [דהא עדיין לאסור משום מהב"ע] אבל ר"ת ס"ל דר"י ס"ל יאוש קנה ולהכי מוכח מגזול מהב"ע. וגם עולא ס"ל יאוש קני ורק לענין קרבן מטעם מהב"ע. וא"כ לדעת ר"ת קשה מה פריך הש"ס בסיכה וליקניוה בשינוי מעשה ושינוי השם. והנראה דלשיטת ר"ת לא ק' מידי בנקדים ליישב דקדוק תוס' דהוכיח כשיטת רבינו יצחק דאם כבר קנה ביאוש ליכא מהב"ע מהא דפריך וליקניוה בשינוי השם ולא הוכיח כן מקושי' קמייתא דקפריך וליקניוה בשינוי מעשה [שוב הראוני בס' מחצית השקל דקדק כזה] והנראה דלק"מ דמשם לא מוכח דיש לומר כיון דנשתנה הוה כדבר אחר ואין בו פסול מהב"ע והרי אתנן אם נתן חטים ועשאה קמח כשר דנשתנה ואין זה אתנן ה"ה לענין מהב"ע אבל בלא נשתנה שפיר אכ"ל דפסול מטעם מהב"ע לעולם. ואך א"כ גם בשינוי השם יש לומר כן דפקע מיניה מהב"ע כיון דנשתנה שמו ושינוי השם כשינוי מעשה לענין קנין וה"ה לענין מהב"ע אך תוס' לשיטתייהו הקשו שפיר דהרי מגזול ופסח ילפינין מהב"ע לענין קרבן דהוה שינוי השם ומוכח דשינוי השם אין מפקיע מהב"ע אבל לשיטת ר"ת והרז"ה בקדושת המזבח ליכא שינוי השם שפיר אכ"ל דשינוי השם מפקיע מהב"ע כמו שינוי מעשה באתנן ולעולם כ"ז שלא נשתנה איכא מהב"ע בכל גוונא ודוק. ועם האמור אין צריך לחלק לדעת ר"ת והרז"ה דבקדושת בדק הבית לא שייך מהב"ע. די"ל דגם בקדושת בדק הבית שייך מהב"ע ואפ"ה הוה הקדש בקדושת בדק הבית משום דנשתנה שמו ונפקע ממנו שם מהב"ע

והנה הקשה הרמב"ן על שיטה זו א"כ היאך מתרגם ר"י מתני' דגנב והקדיש ואחר כך טבח דפטור מד' וה' דקמפרש הש"ס ב"ק ע"ו דאהקדש אין חייב דמעיקרא תורא דראובן ואהטביחה לא מחייב דהקדש קטבח. ולשיטה זו ק' ממ"נ אי בקדושת מזבח אין ההקדש חל כיון דיאוש לא קנה [ולר"ת משום מהב"ע] ובקדושת בדק הבית חייב ד' וה' אהקדש דמה לי מכרו להדיוט כדאיתא לקמן ע"ט. וקו' זו ק' כברזל והרמב"ן ז"ל רוצה מתחלה ליישב הא דעולא דיליף מגזול ופסח יאוש ל"ק אע"ג דהוה בהקדש שינוי היינו דמ"מ אין לקרבן בעלים ופסול לקרבן דקרבן שאין בו בעלי' פסול. ואפש' דיליף ליה לעולא דאפי' בעולה שאין בו בעלים פסול מקרבנו וכמ"ש תוס' סוכה דף ט' [סוף ד"ה ההוא] וא"כ שפיר י"ל דעולא ל"ל מהב"ע ורק להכי פסול גזול אפי' לאחר יאוש דל"ל בעלים ואין להקשות א"כ מוכח דיאוש ל"ק מקרבנו אכ"ל דמקרבנו ל"ל דאצטריך שגזל קרבן דחבריה אבל מ"מ כיון דמוכח מגזול ופסח דגזול אפי' לאחר יאוש פסול דיאוש ליק ממילא פסול משום דליכא קרבנו. ואך ר"י דיליף מגזול ופסח מהב"ע ע"כ ס"ל דאע"ג דל"ל בעלים [אם] עלה לא תרד דהוה כנשחט שלא לשם בעלים. ולכאורה משמע מדברי רמב"ן בחידושיו בגטין דעולא ור"י פליגי בסברא זו. אך זה א"א דא"כ מהך מימרא דעולא בחטאת לא מוכח כלל דפליג אסברא דר"י דהרי חטאת שאין לו בעלים ודאי פסול ודלמא דוקא בחטאת קאמר עולא דאין מכפרת אבל בעולה כשר דהוה כאין לו בעלים ומה פריך הש"ס מגנב והקדיש. ואי משום דמוכח מאידך דעולא דיליף מגזול ופסח דיאוש לא קני אין שייכות לקו' זו בגיטין דלא הביא הש"ס הא דעולא. וע"כ צ"ל דהרמב"ן חזר מזה והוכיח מר"י דאע"ג דל"ל בעלים כשר וע"כ מוכח מהב"ע וא"כ עולא דיליף יאוש היינו כשיטת ר"י דלא שייך מצוה הבאה בעברה רק אי יאוש לא קני ותרתי שמעת מיניה וא"כ גם מהא דעולא בגיטין מוכח מצוה הבאה בעברה דהרי בהקדש איכא יאוש ושינוי