אהל אברהם כו

ע"כ ר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור ומתיר נר אבל לדברי תוס' דפמוט גדול ור"י ור"מ ל"ל דר"ש מנ"ל דפליגי בסברות הפוכות ושר"י מתיר אפי' קערה. ואפשר לומר דר"ז מתני כאדא בר אוכמי בביצה כ"ו ע"ב תלתא בבי וח"כ קשי' מתני' שם וע"כ מתניתין איירי שנפל מום בי"ט ואפ"ה מתיר ר"י דל"ל מוקצה מחמת איסור כלל אפי' באין יושב ומצפה ועיין

והנה הא דאמר ר"ז פמוט לד"ה אסור החידוש דלא נימא דר"מ ל"ל מוקצה מחמת איסור ורק בנר חרס אוסר דאיכא תרתי והרי י"ל דגם הא דפליגי לקמן סוף (סוגי') [המס' קנ"ז ע"א] ר"א ורבינא דקי"ל כר"ש לבר מוקצ' מחמת איסור, היינו עם מוקצה מחמת מיאוס ושמעתתא אהדדי אתמר שם ולזה דייק מאי ניהו נר שהדליקו וסתם נר חרס ולזה הביא הרי"ף דברי ר"ז דלכ"ע ר"י ור"מ אוסר אפילו של מתכת ומיושב דברי הרי"ף ודוק

ז) עיין רש"י ופי' המשניות כתבו דאיסור טלטול הנר בשעה שהוא דולק מטעם שמא יכבה והוא נגד הש"ס לקמן דהוה דבר שא"מ וכבר הקשו כזה בשלטי הגבורי'. והנראה בזה דכבר אכ"ל דהאיסור שמא יכבה ויבטל מצות שבת רק קושי' הש"ס דא"כ בכבה והולך דשוב ליכא ביטול מצות שבת אמאי אסור ומיושב קושי' תוס' לקמן דפריך הש"ס רק מכבתה דמשמע כבתה לגמרי דוקא אבל נר הדולק יש לו' דעדיין דולק שפיר וא"כ בנר הדולק שפיר כתב רש"י שמא יכבה. או די"ל כך דהנה בירושלמי כתב הטעם דכוס וקערה אסור שמא יכבה במתכוון למען יוכל לטלטל אח"כ והנה ש"ס דילן ל"ל טעם זו דאין שייך גזירה כיון שהוא אסור לטלטלו אין שכיח שיבא לכבות. אבל זה אפשר לומר דמודה הש"ס דידן דאם יהיה מותר לטלטלו דיבא לכבות ואע"ג דמותר לטלטל הנר מדין וא"כ למה יכבה. אכ"ל כיון דמותר השמן מותר לר"ש לאחר כיבוי וא"כ אכתי אכ"ל דאיסור טלטול הנר שמא יכבה להתיר מותר השמן אך ז"א דראוי' לגזור על מותר השמן לאסרו אפי' אחר כיבוי ולא לגזור טלטול הנר שמותר מדינא. ואך כ"ז אם אין שום איסור בטלטול הנר אבל כיון שאסור טלטול משום בסיס אסור ג"כ משום שמא יכבה להתיר [מותר השמן] וא"כ שפיר כתבו שמא יכבה והנפקותא דאפי' בגוונא שאין אסור משום בסיס כגון בשכח או הניח עלי' גם דבר היתר אסור לטלטל משום שמא יכבה ודוק היטיב

או די"ל כך דודאי שייך שמא יכבה בשעת טלטול שחס על השמן אך בנר שהדליק לצורך מצות שבת לא שייך כזה וע"ז משני משום בסיס אבל בנר ששכח ולא הדליקו לצורך שבת דלא שייך בסיס שפיר הטעם משום שמא יכבה כהנ"ל. ודוק היטיב

ח) הנה דעת תוס' לעיל שבת ל"ו [ע"א ד"ה הא ר"ש] דנר הוה דבר שמלאכתו לאיסור ומחמה לצל אסור אפי' נר חדש וסוגיין דפליגי בנר אי היה מוקצה דאסור לטלטל אפי' לצורך גופו כשאר מוקצה. ולמסקנא דלהכי הוה נר מוקצה משום דהוה בסיס לשלהבת. ועיין ט"ז סי' ש"ט דלדעת תוס' ובעל התרומות דאם לא הניח לכל השבת לא הוה בסיס א"כ מותר לטלטל הנר לאחר שכבה. והוא פלא הרי הסוגי' דלר"י נר שהדליקו אסור. וע"כ הטעם משום בסים. וא"א לומר דבאמת לר"מ האיסור משום שמא יכבה דלר"י דבר שא"מ אסור מ"מ קשה הרי הלכתא כר"ש לענין דשא"מ ואפ"ה בנר שהדליקי הלכה דאסור משום מוקצה. ואדרבא יש להמתיק ד' רז"ל לקמן בכל השבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמה [איסור] להודיע דאע"ג דהלכה כר"ש בדבר שא"מ אפ"ה נר שהדליקו אסור ומ"מ דברי הט"ז תמוהין. ולכן נ"ל דהנה לשיטת בעל התרומות הסברא כך דדוקא אם הניח האבן על החביות ע"ד שתנוח שם כל השבת עשאו בסיס לדבר איסור והחבית מוקצה כגוף האבן אבל אם דעתו רק לשעה ולנערו אח"כ הרי לא הקצה הכלי לכל השבת ועומד בהכנתו הכלי ומותר לנערה וממילא לצורך מקומו מותר לטלטל דאין הכלי נעשה בסיס ומוקצה לאותו שבת אך כ"ז בדבר שאפשר לנער משם בכל עת אבל בנר שא"א לנער כ"ז שדולק דהוה מכבה א"כ גם שהניחו רק לשעה מ"מ הרי בשעה שדולק א"א לנערו וממילא באותו שעה שדולק הוה בסיס ואסור לטלטלו כגוף המוקצה אפילו לצורך מקומו וממילא כיון באסור בשעה שדולק. כל השבת אסור מטעם מגו דאתקצאי ועיין בטור סי' ש"ט שהביא דעת בעל התרומות דלשעה במניח, הוה כשכח לענין שמותר לנער ואח"כ הביא הדין שאם החביות באופן שא"א לנער מותר ליטול כל החביות בשכח ולא הביא לס' בעל התרומו' מותר אפי' בהניח לשעה. ולמה הפסיק להביא שיטת בעל התרומות באמצע הסי'. היה לו לבאר הדין בשכח ואחר כך להביא שיטת בעל התרומות דהניח לשעה הוה כשכח. אלא ודאי דעת ב"ה דוקא באפשר לנער. הניח לשעה הוה כשכח דלא נעשה בסיס לכל השבת מותר לנער וכיון שמותר לנער לא שייך לו' מגו דאתקצאי דהרי היה אפשר לו לנער. אבל אם הוא באופן שא"א לנער כל זמן שמונח עלי' אסור לטלטלו דהוה בסיס וממילא אסור בע"כ כל השבת וא"כ שפיר נר אסור לכל השבת ודוק היטיב

סי' יא

שוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג חריף ובקי צדיק וישר, כבוד מו"ה מרדכי צבי נ"י שלעזינגער אב"ד ק' נאדפאלי יע"א. נעימות ידו הגיעני בתקופת השנה במועד חג האסיף, ועת לחשות עד כי יפנה המועד כי אין בו הוראת שעה. ועתה אמרתי להשתעשע במאמריו הנעימים דבר דבר על אופניו

ראשונה יצא לידון בדבר חדש, וז"ל אותם שקורין פאלישע טליתים משני חצאים ונתפרים יחדיו להיות טלית אחד. אני אמרתי למו שהחושש לשי' מהר"ם שחוטין אינן בטלין צריך לתפרם דוקא בצמר רחלים כי הוא המעמיד ואין חבירי מודים לי בזה. הנה גם שבמכ"ת דבריו קצת מעורבבים כי מה ענין דעת מהר"ם לכאן וגם היאך שייך ביטול בדבר הניכר ואך עיקר הספק מפאת שחוט התפירה הוא המעמיד וזו היא שאילה שאלת חכם עד כי אשתומם על המראה שלא הרגיש אדם בדבר זה ואני קורא עליו דילדא אימא כוותיה תלד

הנה פשיטא הא דמספקא לן מפאת שחוט התפירה הוא המעמיד אינו מענין שאמרו חז"ל ד' המעמיד לא בטל כי זה מדרבנן ולחומרא שלא נתבטל האיסור אבל לא שנאמר כי כולו נגרר אחר המעמיד להיות כמוהו. אך שרשו ממה שאמרו בש"ס [שבת] ט"ז בכלי זכוכית שנטף בתוכו אבר דהכל הולך אחר המעמיד: וכן שם שבת דף ס' שאמרו חכמי' דר' נחמי' הכל הולך אחר המעמיד יעי"ש. והנה ע"כ יש לחלק דגם חכמים דר"מ דפליגי בכלי זכוכית דאין הולכין אחר המעמיד. אפשר דס"ל כחכמים דר"נ בטבעת וכל המנויים שם בשבת דף ס', דהולכין אחר המעמיד והיינו כמו שכתב רש"י שם דשם המעמיד עיקר וגוף הכלי. משא"כ בכלי זכוכית פליגי רבנן דלא אזלינן בתר המעמיד שסותם הנקב. דאל"כ תקשה למה לא מוקמא מתני' דכלי זכוכית כחכמי' דר' נחמי' וכבר כתבו תוס' שבת דף ט"ז ד"ה ור"מ לחלק בזה. ומעתה כיון דנחתינן לחלק בין מעמיד גמור שגוף הכלי הוא המעמיד למעמד קצת סתימת הנקב. גם בכל אלה אין ראי' לו' שחוט התפירה המחבר להיות אחד יהיה דינו כדבר המעמיד לגרור אחרי' את עיקר הטלית ולהיות דינו כטלית של משי

שבתי וראיתי מה שאמרו רז"ל יבמות ק"ב ע"ב סנדל התפור בפשתן יעיי"ש מבואר שם כיון דהקפידה התורה להיות נעל של תחש דוקא גם התפירה מעכב דאיננו מנעל של עור ובשלטי גבורים שם הביאו הב"ש מבוא' דהטעם דהולכין אחר המעמיד. הן מפורש יוצא דגם חוט התפירה אם אינו ממין הכשר של גוף הדבר הוה מעמיד ונגרע מערכו. וא"כ גם בנדון יש לחוש לכך. ואך עדיין יש מקום לחלק דשם המנעל הנתפר בפשתן דהתפירה היא מעמדת לעשותו כלי להיות מנעל אזלינן בתר מעמיד ופסול לחליצה. לא כן בטליתות