אהל אברהם כה

גם בקושייתם ס' הר"י מקירביל דאע"ג דלא חזי לאדם אי מוכן לאדם מוכן לכלבים, הוי מוכן. ובתוס' ביצה שפיר אסקו תוס' דחזיין חיין לכלבים אך קושי' תוס' כיון דבשבת לא חזי לאדם ממילא לא הוה מוכן ודוק היטיב. והרמב"ן כתב דמכאן הביא הרי"ף ראי' דקיי"ל כס"ד דש"ס בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת. דדוקא בדחי בידים אמרינן מוקצה מחמת איסור ודלא כרב שם. והוא לעצמו הרמב"ן ב לח ות ביצה בסוגיא דספק מוכן כתב, דמוקצה מחמת איסור דלא דחי בידים וניתר מעצמו כגון נבלה גם לר"י לא הוה מוקצה עי"ש והנה ס' הרמב"ן ז"ל כך, דכיון דהאיסור בא מעצמו בע"כ, הרי דעת הבעלים על הדבר ומוכן הוא מפאת הבעלים. ואך אם האיסור בע"כ יהיה על כל השבת כגון השוחט בשבת אע"ג דאפשר לו לעבור ולשחוט מ"מ הרי התורה אסרה עליו לשחטה בשבת וכיון שבע"כ מפאת התורה אסיר עלי' לכל השבת, ממילא בטל ההכנה מן הדבר בע"כ. אבל אם אפשר שיסתלק האיסור כגון שימות הבהמה לאכילת כלבים, לזה לא נסתלק ההכנה ע"י האיסור והוא לא סילק מדעתו ההכנה. אבל בדחי בידים כגון נר שהוא מבטל ההכנה הוה מוקצה אע"ג שיסתלק למחר, ואמרינן מגו דאתקצי. דאם מדעתו עביד איסור החפץ שייך מגו דאתקצי אבל באיסור התורה בע"כ לא אמרינן מגו דאתקצי ורק אם משך האיסור לכל שבת נתבטל ההכנה. ודע דלסברת הרמב"ן קשה לי מה פריך הש"ס לקמן [שבת מ"ו ע"ב] ממותר השמן לבכור דהרי איכא לחלק דמותר השמן האיסור נסתלק מעצמו משא"כ בכור ואע"ג דכאן דחי בידים מנ"ל להש"ס לשקול במאזנים דשווין הם וצ"ע? [אב"ה דהמוקצה הוא בבכור לר"ש משום דאין רואין מומין. וע"י הוראות מומחה יסתלק האיסור ולפי דברי הרמב"ן אם לא יסתלק מעצמו בטל ההכנה]

ג) הרי"ף בחולין פוסק השוחט לחולה בשבת מותר אע"ג דלא היה חולה מבעו"י וכתב הרמב"ן דס"ל כס"ד דדוקא בדחי בידים אמרינן מגו דאתקצי וראיית הרי"ף מהא דהוכיח הש"ס מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבי' ומהא דפריך הש"ס [ריש ביצה] שבת בעלמא תשתרי. ואפשר לומר דזה כוונת הש"ס סוף שבת ומאי ניהו נר שהדליקו דקמדייק הש"ס נר דוקא דדחי בידים ואפשר לומר דהרי"ף לשיטתיה דפסק כר"נ לחלק בין שבת ליו"ט והיינו ע"כ ע"כ דסתם לן תנא בסתמ' דמחתכין כר"ש. והרי מחתכין הוה מוקצה מחמת איסור דהרי ר"ש מתיר אפי' בשבת ואפי' דבר שאין ראוי' חי לכלבים. וא"כ הרי סתם כר"ש אפי' במוקצה מחמת איסור. אלא ודאי דר"ל מחלק דדוקא בדחי בידים קיי"ל מוקצה מחמת איסור. אך הא קשיא הרי בכור דלא דחי בידים ואסור לר"ש דאין רואין מומין הרי מוכח היכא דאין שייך יושב ומצפה אפי' לר"ש אסור אע"ג דלא דחי והיאך נימא דמותר השוחט בשבת וצריך לו' דהיכא דלא דחי בידים אין האיסור מבטל ההכנה היכא דאח"כ נעשה בהיתר כגון שנשחט לחולה. אבל במומין שנעשה באמת באיסור הוה מוקצה עדיין ועיין היטיב

ועם האמור אין מהצורך לומר כמ"ש הרמב"ן שם בחולין דרב דימי ל"ל הא דרב דקא' מה דעתך כר"מ דגם ר"ד מודה דהשוחט לבריא דאסור מטעם מוקצה כיון דבאמת נעשה באיסור כמו בכור ורק בשוחט לחולה מותר אפי' נחלה בשבת כהנ"ל. ונפמש"ל יש להסביר הדבר החילוק שבין השוחט בשבת לבכור, והוא דגם ר"ש מודה דצריך הכנה ודבר שלא היה מיכן כלל אסיר בשבת. רק ר"כ ס"ל דאין מקצה מדעתו דבר המוכן לתשמיש אדם רק חסרון כיס. ובמחתכין כתב הרמב"ן בחי' שם דס"ל מוכן לאדם מוכן לכלבים, ומוקצה מחמת איסור אין מבטל ההכנה דעדיין מוכן הוא אם אפשר שתבוא היתר. אבל דבר שא"א רק ע"י איסור לא. וא"כ בשוחט בשבת כיון שאפשר ע"י מיתה להתיר לכלבים עדיין הוה הכנה דהכנה לכלבים הוה מוכן לאדם, כיון דם ל לר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ולכלבים אין האיסור מקצה דאפשר בהיתר. שוב הוה מוכן (לאדם) [לכלבים] וממילא הוה מוכן לאדם. אבל בבכור דאסור להשליך לכלבים שפיר האיסור מבטל ההכנה ודוק היטיב

ד) הנה הא דר"ש מודה בכוס וקערה דאין יושב ומצפה והנה דעה הרז"ה בביצה בסוגיא דס מוכן. דלר"ש כל מוקצה מחמת איסור שאין יושב ומצפה אע"ג דלא דחי בידים וכן מוכח מבכור וכן מוכח מביצה ל ע"ב. ואמנם הרמב"ן כתב דדוקא בדחי בידים ס"ל לר"ש מוקצה עיי"ש. והנה הא דמותר השמן מותר משמע דשייך יושב ומצפה דשכיח דנשתייר שמן. אבל בכוס וקערה גדולה לא עבד דכבה. ושמן המטפטף דחסיר כ"ז שהנר דולק כיון דשייך בשמן ג"כ יושב ומצפה אמאי אסור. ועיין ברשב"א ור"ן דחקו, דאגב הנר מצפה על השמן ודוקא נאחר שכבה. ולענ"ד י"ל לפמ"ש תוס' ביצה ל"א ע"ב [ד"ה ונפחת] לחלק בין נסתלק המוקצה וח"כ אכ"ל דר"ש ס"נ חילוק זה אפי' במוקצה מחמת חיסור דאורייתא דאם נסתלק המוקצה מותר ביושב ומצפה אבל אם לא נסתלק לא ולהכי מותר השמן לאחר שכבה מותר. אבל שמן המטפטף לא. כיון דלא נסתלק האיסור עדיין. והנה אם נאמר כדברי הרמב"ן דר"ש נ"ל מוקצה מחתת איסור אפי' באין יושב אנא היכא דדחי בידים כשיטת הרי"ף או אם נאמר כסברת הרמב"ן שהבאתי אות ב' דלא שייך מוקצה באיסור הבא ע"כ. א"כ הא דפליגי אי מודה ר"ש בב"ח היינו ע"כ משום מוקצה דהכנה דהרי מוקצה מחמת איסור לא שייך שם. וגם לשיטת תוס' דס"ל דבבהמה שנתנבלה בשבת שייך מוקצה מחמת א סיר מ"מ הרי למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו, היינו אפי ביו"ט כדמוכח ממתניתין דביצה דמתוקמא כר"ש וא"כ ע"כ מטעם הכנה. וכן כתבו תוס' בשבת [מ"ה ע"ב ד"ה הכא] דהטעם דהוה כגרוגרת היינו משום הכנה

והנה לשיטת הרמב"ן, סוכה דעלמא שנפלה אין בה מוקצה מחמת איסור כמו בהמה שמתה וכן לשיטת הרי"ף כיון דלא דחי בידים. והא דלר"י סוכה שנפלה אסורה היינו משום הכנה דהוה כמוקצה לאוצר (או מחמת חסרון כים) והא דפריך הש"ס שם ביצה ל' ע"ב לר"ש דאין יושב ומצפה עכצ"ל דהקו' למ"ד ב"ח שמתו אסירים לדעת הרמב"ן. ולדעת הרי"ף לרב דס"ל דאפי' לא דחי בידים הוה מוקצה וא"כ גם לר"ש כן אבל לפי מה דקיי"ל דדוקא בדחי בידים מוקצה או לפי דעת הרמב"ן למ"ד ב"ח שמתו מותרים דא"צ הכנה ר"ש מתיר אפי' באינה (ראויה) [רעועה] וא"ש דלא הביא הרי"ף שם בסוכה רעועה ודוק

ה) הנה עולא משני בשבת דכיס וקערה אתיין לר"י ומשמע דלר"ש ס"ל דגם כוס וקערה מותר וכבר קיימתי ב"ה מדנפשי ומצאתי בפ"י שכתב כן דעולא ס"ל לר"י של מהכת מותר בנר דל"ל מוקצה מחמת איסור רק כוס וקערה. אך צריך תבלין דא"כ מנ"ל דאתי כר"י ולא כר"ש וגם לר"ש נחלק בין נר לכוס דיושב ומצפה. וצריך לו' דעולא ס"ל דר"ש מתיר במחתכין אפי' בב"ח שמתי דאין יושב ומצפה. וס"ל דהוה מוקצה מחמת איסור ול"ל חילוק בין דחי בידים או לא ושפיר מוכח דר"ש ל"ל מוקצה אפי' באין יושב ומצפה בכה"ג רק בבכור וכחילוק שכתבתי לעיל אות ג'. ואמנם אפשר לו' דכך סברת עולא דודאי במוקצה אין סברא לחלק בין יושב ומצפה אי לא ורק אליבא דר"מ יש לומר דל ל מוקצה מחמת איסור רק בדחי בידים. ואמנם גם באדחי בידים בנר לא הוה דיחוי כיון דודאי יכבה הנר בשבת ויהיה ראויה לטלטל אין כאן דיחוי לכל השבת ואין בו מוקצה. אבל בכוס דאפשר לו שידלק כל השבת הוה דיחוי ואסיר. ואמנם לר"ש דמתיר מותר השוך אע"ג דגם שם אדחי בידים דהרי אפשר שיבער עד תומו. וע"כ אפי' בדחי בידים ל"ל לר"ש מוקצה מחמת [איסור]. וא"כ אפי' קערה מותר דמה שיושב ומצפה לא מהני להתיר מוקצה. רק לר"י בחילוק אם אדחי לכל השבת או נא. ודוק היטיב בזה: ו) הא דאמר ר"ז תחלה. דפמוט לדברי האוסר האוסר מותר. לכאורה צריך טעמא דמנ"ל לר"ז דפליגי ר"י ור"מ מהיפך להיפך דר"מ ס"ל מוקצה מחמת איסור ולא מיאוס ור"י אפכא. הנה י"ל דר"ז מוקי אבל דכוס כר' יהודה וכעולא וא"כ