אהל אברהם כד

כבר אפשר לומר דטעמייהו משום פרסומא ובכל הנך ג' דקא מייתי הש"ס שם ר"פ ר' ישמעאל יש לומר דטעם המתירין לטרוח (יש לומר) משום דלא אפשר כמבואר שם. ולפמ"ש הרי מוכח מר"א דמכשירים דמותר מלאכה גמורה להרבות אע"ג דאפשר כיון שנתנה לדחות וכתי' הרמב"ן ורשב"א הנ"ל וא"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן דבהנך ג' דפליגי אי אפשר או לא. רק טעמייהו דמתירין משום דס"ל כר"א דמותר לגמרי ריבוי מלאכה אע"ג דאפשר בדבר שניתן שבת לדחות וקם דינא דשני מוהלים מותרים למול בשבת והנח לישראל קדושי' המחזיקי' בבריתו וששים ושמחים לעשות רצונו יתברך להתענג בשבת קדש בשמחה של מצוה ולא ירך לבב ירא ה' מלהיות שליח למצוה זו כנ"ל. הקטן אברהם שאג מפ"ש

סי' ט'

על ציצין שאין מעכבין אי חוזר בחיל ראיתי בתשו' שאגת ארי' סי' נ' הוכיח דע"כ למסקנא ליכא משום היה נאה במצות בציצין שאין מעכבין דא"כ תדחה שבת ואפילו בשבת מותר לחזור משום הידור מצוה אע"ג דהוה ב' פעולות וראי' מכחושה ושמנה הרי משום הידור מצוה מחלל שבת. ולפי מה שבארתי לעיל סי' הקדום מבואר דאין כאן ראי' כלל דבכחושה ושמנה החילול שבת הוא בדבר שדוחה שבת עיקר המצוה שחיטת הקרבן כיון שלא זרק עדיין מכחושה. ואע"ג דאפשר לזרוק מכחושה שפיר אמרינן משום הידור מצוה תדחה שבת בגוף המצוה שדוחה שבת. אבל במילה ולשתיירו ציצין שאין מעכבין דכבר נעשה גוף המצוה שמעכב ובעבורה תדחה שבת וכבר פירש ידו מהמילה ולא נשתייר רק הידור מצוה שאין מעכב ודאי לא תדחה שבת. ואין הנדון דומה כלל לכחושה ושמנה ודברי הטור ורמ"א ברורין דשפיר הוה להתנאות במצוה לחתוך ציצין שאין מעכבין בחול

גם מה שהביא המחבר שם ראי' דאם יש משום התנאה במצות בציצין שאין מעכבין ראוי' להיות מותר אפי' בשבת לדידן דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור. וכיון שכבר תיקן גברא שנמול כמצותו אין כאן תיקון וראוי שמצוה של דבריה להיות נאה במצוה שתדחה שבות דמקלקל. אלא ודאי דאין כאן מצוה להתנאות. לדעתי ג"כ אין ראי' כיון דיש מצוה דרבנן להתנאות ומדרבנן צריך לחתוך הוה תיקון וחייב מדאורייתא. ולא תהיה מצוה דרבנן של נוי מצוה כחובל יצריך לכלבו דהוה תיקון ואיכא תיקון גברא ומלאכה דאורייתא ולא שייך כאן לומר הם אמרו והם אמרו דכיון דאמרו שצריך תיקון הוה מלאכה. וכי תעלה על דעתך אם הוציא לולב בי"ט שני שבת לקיים המצוה דהוה מלאכה שאינה צריכה כיון דמדאוריי' אין כאן מצוה. אלא ודאי אמרינן כיון דצריך לקיים מצוה דרבנן הוה מלאכה היה כאן כיון שצריך להתנאות אע"ג דהוה מדרבנן הוה תיקון גברא וא"כ לדינא ודאי מצוה לחזור בחול על ציצין שאין מעכבין. הכ"ד הנ"ל

סי' יוד

ביאור עניני מוקצה

א) הנה שרשי המוקצה הם ארבעה. א) מוקצה מפאת הכנה שלא היה מוכן לתשמיש האדם כגון תרנגול' העומדת לגדל בצים ובכלל זה ג"כ מוקצה לאוצר ותמרי דעסקא. הב') מוקצה מחמת מיאוס. הג') מוקצה מחמת איסור הד') מוקצה מחמת חסרון כיס

והנה במוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור פלוגתא דר"י ור"ש בנר. דאוסר ר"י נר ישן של חרס ושל מתכת שהדליקו בשבת. מוכח דס"ל הנך ב' מוקצה ור"ש מתיר. אבל מוקצה דהכנה לא מצאנו בהדיא פלוגתא. רק מתניתין דמחתכין דכבר הוכיחו הש"ס משם דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. וע"כ אין הטעם משום מוקצה מחמת איסו' וא"כ האיסור רק משום הכנה. וכן עצמות וקליפין דאסורי' הוה ג"כ רק משום הכנה דלא הוכן מאתמול לכלבים וזה נולד וגם נולד הטעם דלא הוכן מאתמול אך אפי' למאן דל"ל מוקצה דס"ל כיון דהדבר בעילם א"צ הכנה אבל נולד אכ"ל דאסור משום הכנה

והנה בשיטת המאור ר"פ ביצה דגם בנולד מהני דעתיה עלויה דלא הוה. ותרנגולת העומדת לגדל ביצה לאכילה הביצה מותר דעבידא דאתי. ורק שעומדת הביצה לגדל אפרוח [אסור]. והקשה עליו הרמב"ן א"כ היכי תלי הש"ס בתרנגולת. הרי אפי' בתרנגולת העומדת לבצים מותר הביצה. והו"ל לש"ס לומר אי הביצים עומדים לאכילה או לגדל וולדות. והנה גם הרמב"ן בחי' שבת דף קמ"א לפי גיר' רש"י ע"כ מודה דגם בנולד מהני דעתיה עלויה אם אורחא בהכי מהא דצואה. ורק בתרנגולת אסור דהוה כגוף התרנגול' עיי"ש וא"כ גם להרמב"ן קשה מה פריך הש"ס ריש ביצה קס"ד אפי' למאן דשרי מוקצה נולד אסור. מ"מ הרי הביצה אין אסור משים נולד דדעתיה עלה רק משום דהוה כגוף התרנגולת. וא"כ אי התרנגולת מותר אמאי הביצה אסור. וצריך לומר הא דאמרינן דגם בנולד מהני דעתיה עלה אם אורחא בהכי. היינו למסקנא דס"ל דנולד ומוקצה שווין ומאן דשרי מוקצה שרי נולד. אבל לס"ד דנולד חמור ממוקצה ודאי אכ"ל דנולד אסור בכל גווני ולא מהני דעתיה עלויה. וא"כ קאמ' הש"ס שפיר קס"ד. וא"כ גם דברי הרז"ה א"ש. דודאי המקשן שפיר קאמ' אלא בתרנגולת דלהמקשן דס"ד דנולד חמור מביצה ודאי תרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור הביצה אפי' באין עומדת הביצה לאפרוחים. אבל למסקנא דנולד ומוקצה שווין דוקא בעומדת הביצים לגדל אפרוחים ולק"מ על דברי הרז"ה דנקט הש"ס תרנגולת דתחלת שקלא וטרי' דש"ס ודאי תלה הכל בתרנגולת ודוק היטב. ובזה י"ל הא דקא' הש"ס ולפלגו בתרוייהו והוא דלפמ"ש הרמב"ן דגם בנולד אם אורחא בהכי מותר ורק להכי הביצה אסור משום דהוה כגוף התרנגו' וא"כ הא דקא' הש"ס דקמפלגי בביצה להודיעך כח דביש דאפי' נולד מותר אע"ג דבביצה איכא יותר סברא להתיר מחרנגולת דהביצה עומד לאכילה משא"כ התרנגולת. וצריך לומר דמ"מ הוה ביצה יותר רבותא דהוה נולד מהתרנגולת וא"כ שפיר פריך הש"ס לפלגו בתרוייהו דגם שניהם רבותא לב"ש דהרי איכא סברא דהתרנגולת אסיר והביצה מותר והבן

[אבה דלפי פשטות הדברים קו' הש"ס אי כח דהתירא עדיף. אעפ"כ לאשמעינן גם כח דאיסורא דב"ה אסרי אפי' מוקצה. וק' קושי' תוס' ד"ה ונפלוג דלא פריך הכי הש"ס בכל מקום דקאמר כח דהתירא עדיף. ומה שתי' תוס' שלא יאריך משום כך עדיין נשאר לבאר ש"ס ערובין ע"ב ע"ב דלפלגו במחיצות ובמסיפס עיי"ש. ובאמת תוס' שם ד"ה כח דהיתירא אינן מסתפקין בזה, רק תירצו משום דכ"ש במקום ב"ה אינה משנה וקשה להולמו דא"כ לפריך הש"ס מה לנו בכח דהיתירא דב"ש ומוטב להשמיענו כח דאיסורא דב"ה. ומי הציב גבולות דכח דהיתירא דב"ש לא נגרע מכח דאיסורא דב"ה אבל גם לא עדיף לדחות. והרי חזינן דש"ס עירובין פריך וליפלגו במסיפס להודיעך כחו דב"ש כח דאיסורא. וצריך לשנות כח דהיתי' עדיף. וראה זה מצאנו ראינו שם בחי' הריטב"א. מפרש קו' הש"ס ולפלגו במסיפס. לאו למימר' דלשבוק כחן דב"ה משום כחן דב"ש אלא להני' במסופ' נמי. ופרקי' כח דהיתירא עדיף להשמיענו אפי' לב"ש. אבל לא כח דאיסו' ודב"ש דאין הלכה כמותן עי"ש. והגם שדבריו מפורשין משום דהלכה כב"ה צ"ל שכוונתו ג"כ כד' תוס' משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. דאל"כ עדיין תקשה מברכות ס' ע"א. מפרקינן כח דהיתירא דר"מ. והלכה כר"י דצריך לברך ולא מפלגי בתרוייהו. וכן בגיטין מ"א במשחרר חצי עבדו. ושם דף ע"ד וקידושין ס' במהיום ולאחר מיחה עי"ש. וידענו שי"ל שב' תירוצי התו' בביצה ובעירובין מחוברין אבל עפ"י ד' רבינו ז"ל קו' הש"ס דבתרוייהו לאשמעינן כחא דהיתירא ולק"מ. ודפח"ח ושפתים יושק]

ב) והנה הא דהוכיח הש"ס ממתני' דמחתכין דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים עיין תוס' שבת קנ"ו ע"ב וביצה דף ו' ע"ב. ודע דקושי' תוס' בשבת שם דמנ"ל דהטעם דלא הוה מוכן לכלבים דלמא משום דהוה מוקצה מחמת איסור דבה"ש לא היה ראוי' לכלבים דבחייה לא חזי לכלבים. וע"ז תי' תוס' דעופות חיים דחזיין לכלבים. ושם בשבת אסקו תוס'