אהל אברהם יט

כלים הוי בנין ומדוע לא אמרינן דהאדנים שנתן ע"ג הארץ הוא הבנין. ואם שלא חברן בקרקע ולהכי ליכא בנין וכמבו' בש"ס דילן שתתאי בעי צדודי ועפרא ובלא עפרא נוכח בנין אבל הקרשים עם האדנים שנתחברו ע"י ידות וכן הקרשי' עצמם שנתחברו ע"י בריחים שפיר הוה בנין. ואפי' עץ בעץ התוקע הוה בנין א"כ מאן פתר לן הא דקמדחה הירוש' אדנים בקרקע הרי באמת חייב תוקע עץ בעץ. סוף דבר לי העני אין דעת להבין ללמוד מדברי ירושלמי דמשום דלא מצינו כיוצא בו במשכן אהל עובר ממקום למקום. דהרי בבנין משמע דבונה ע"ג כלים פטור ודוקא בונה ע"ג קרקע ואפ"ה הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה. וא"כ גם באהל אע"ג דגוף המשכן הוה אהל ע"ג קרקע. אהל שדרכו לטלטל אפשר לומר דהוה אהל דעומד לכך. ומורי ז"ל לרוחב בינתו קיצר במקום שראוי להאריך

ומפאת זה יש לדון ג"כ על היתר הג' מחמת שאין הדפנות עד לארץ. וגם בנודע ביהודא צידד להתיר מפאת זה. ונפלאות היא בעיני גם שתוס' חילקו בזה היינו באהל ארעי ממש דכתבו התוס' דלא אסרו רק מחיצות עם הגג אבל עשיית הגג לחוד בלא מחיצות לא. אבל באהל קבע פשיטא אפי' גג בלא מחיצות הוה דאורייתא. והראשונים נחלקו גם באהל ארעי לומר דגם בלא מחיצות אסור עשיית גג מטעם אהל ארעי. סוף דבר שאין דעת פעוט כמוני יכול להבין את אלו

אכן באמת פשטו' הדבר דהרי"ף לא החליט דגג טפח הוה קבע רק הכלל להיפך שאם אין גג טפח אפי' אהל קבע שעוש' לקביעות שפועי אהלים לא הוה אהל ואין שם אהל עלי' ואין חייב רק הוה כאהל ארעי ואסור רק מדרבנן. וטלית כפולה באמת הי' קבע ולכן אין פטור רק משום דאין בגגה טפח ולולא דמסתפינא הוה אמינא דגם טלית כפולה רק אהל ארעי אך הרי"ף בא ליישב דהרי בכיפא דארבי צריך דוקא טפח. ואמאי שרי בטלית כפולה בחוט או משיחה ולזה קאמר דהוה שפועי אהלים שאין בגגו טפח. ואפי' הי' אהל קבוע אין בזה רק דין דאהל ארעי ולהכי הקילו ע"י חוט או משיחה. אבל בכיפא דארבי דיש בגגה טפח רק משום דלא קבועי אין בו איסור אהל דאורייתא. החמירו דצריך טפח דוקא דהוה רק תוס' אהל ארעי ודו"ק

אך דברי ר"ן בפסקי' משמעות דברי'. דס"ל לדעת הרי"ף דכל שיש בגגו טפח הוה אהל קבוע וחייב ולא משכחת כילה דפטור רק באין בגגו טפח. ועכ"ז ההיתר מכסא טרסקל הוא היתר ברור ואין כאן איסור אהל כאשר הסכים מורי זצ"ל וגם בפ"מ ולהם משפט הבחירה להבין ולהורות ועיין בספר ברכי יוסף [או"ח סי' שט"ו ס"ק ב' בפנים ובשיורי ברכה שם יעו"ש]

סי' ז'

ביאור שיטת גרופה וקטומה

נראה ליישב שיטת הרי"ף שפוסק כרבנן וגם הביא הא דרב כדי שיצולו כמאב"ד וע"כ צריך לחלק בין צלי לבישול כד' הראשונים. והוכיח כן מדברי רב גופא דפוסק מצטמק ויפה אסור כרבנן. ואך קשה ליישב הסוגיא דאמר רבא תרוייהו תנינא דמשמע דליכא ס' לחלק. ודע דאם ליישב קו' דרב אדרב נקל ליישב כחילוק הרמב"ן והראשונים דבצלי ל"ש שמא יחתה משום דמחרך ורק בחררה ע"ג גחלים כיון שהניח ממש ע"ג גחלים ולא אכפת לי' אם יחרך או לא ע"כ כחנני'. אך א"כ יותר קשי' על שיטת הרי"ף דאין מוכח מרב כלום. ובל"ז רב לא אתי רק לפרש מתני' דע"כ כחנני' מסיפ' דחררה וגם כיון שהרי"ף הביא סתם מתני' דפת וחררה משמע דכן הלכה וזה אין מיושב בתי' הרא"ש. ונראה דהנה שיטת תוס' דחזרה מבע"י אסור ועיקר חזרה דמתני' חזרה מבע"י ודעת תוס' דאם אין שעות שירתיח התבשיל מבע"י נקרא חזרה

ואמנם הרא"ש העמיק בדברים מתוקים כדבש. ותוכן דבריו ראיתי לבארם יען כי ראיתי דבב"י וב"ח גם פנ"י לענ"ד הקלושה לא עיינו בד' הרא"ש במכ"ת אשר אינני כדאי נכנוס במחיצתם עאכ"ו לחלוק על דבריהם. אך תורה היא. והוא דמדבריהם משמע דבלא בשול כ"צ לא שייך חזרה לדעת הרא"ש ולא כן אנכי עמדי דמלבד דקשיא הרי תי מתני כחנני' לשהות מותר כמאב"ד א"כ משמע דחזרה מבע"י דרישא ג"כ כהאי גוונא וכמו שהקשה הפ"י. אך בל"ז הרי דברי ר"ש אמר ר"י עיקר המימרא בלא בשול כ"צ ועקר לא יחזיר עד שיגרוף כלשון המתני' דהיינו חזרה מבע"י

אכן כוונת הרא"ש כך דגזרו חזרה מבע"י אטו חזרה בשבת וחזרה לא נקרא רק אם כבר התבשיל על הכירה בתורת שהי' לכבוד שבת אם נטל אח"כ מכירה הוי חזרה ולזה ודאי הוי חזרה גם בלא בשל כ"צ אם נתן מתחלה על הכירה בתורת שהי' לכבוד שבת לא להתבשל. אבל אם התבשיל שם על הכירה להתבשל ועמד שם אם נעל והחזירה אין זה חזרה כיון שעמד שם עד הנה בתורת בישול. א"כ מה שנותן עכשיו לכבוד שבת הוא תחלת שהי' אבל אם כבר נתבשל שם כל צרכו ונשתהא שם לכבוד שבת גם שלא נתן בתורת שהי' רק הניח אותו שם הוה כתחלת שהי' כיון שכבר נתבשל ואם נטל והחזירה הוה חזרה וגזרינן חזרה מבע"י אטו חזרה דשבת והסברא דתחלת שהי' מותר ואין לגזור שיתן בשבת מתחלה דהוה כמבשל ממש אבל בתורת חזרה שפיר יש לגזור דיחזיר בשבת ואפשר דלדעת הרא"ש אין חילוק דאפי' יש שהות הרבה להרתיח כיון שכבר נתן בתורת שהי' יש עלי' דין חזרה אך בטור מבואר נגד זה וצריך לומר שביש שהות הרבה אין עלי' דין שהי'). והנה לפי סברת הרא"ש דאם מוכח דמה שהניח ע"ג כירה הוא לשהות לכבוד שבת הוה חזרה לב"ש דאסור לשהות עד שיגרוף. וכן אי לשהות תנן דאסור שהיה עד שיגרוף כ"ז שלא גרף אין עלי' דין שהי' ואם גרף וקטם הרי ניכר מתוך מעשיו דנתן שם בתורת שהי' דגרף וקטם א"כ ודאי הסברא דאסור להחזיר אפי' מבע"י אטו חזרה דשבת כיון דגרף וקטם לשהות עלי'. אך אי מתני' כחנני' דמותר לשהות בלא גרף וא"כ ש"ד דמבע"י אין עלי' דין חזרה דלא מוכח מתוך מעשיו דהתבשיל עומד שם בתורת שהי'. ומיושב מה שהעירו בת ס' ישנים דאי לשהות תנן אין מבואר במתני' דין חזרה מבע"י ולהנ"ל אתי שפיר וק"ל

והנה דין זה מבואר במימרא דר"ש אמר ר"י דאמר משהין דהיינו שנותן בתורת שהי' ואח"כ אמר עקר לא יחזיר שאם כבר נתן בתורת שהיה ומיושב ג"כ במתני' אי להחזיר תנן דהתנא נקט דין השהי' באמצע חזרה דמרישא יש מקום לטעות דלא מקרי חזרה מבע"י רק אם כבר נתבשל כ"צ אבל אם לא בשל כ"צ עדיין בישול מקרי ואין עלי' דין חזרה לזה קמפרש אבל לשהות משהין וכל מה שמותר לשהות אסור להחזיר אם נטל אחר ששהה שם. וא"כ קתני מתני' אפילו מבע"י שני מיני חזרה דרישא דלא יתן משמע אפי' נתינה ראשונה אסור דהוה חזרה והיינו בבישול כ"צ. ובדסיפא דאם נתן בתורת שהי' בכה"ג מקרי חזרה אפי' לא בשל כ"צ. ואך כ"ז אי חסורא מחסרא דאיירי מצעתא משהי דהיינו אפי' לא בישל כל צרכו ודוק היטב

והנה לולא דמסתפינא הוה אמינא דבר חדש ובזה יתיישב קו' הרשב"א החמורה דמה פריך הש"ס מתני' מני אי ר"י קשי' גרופה הרי כבר בתחלת הבעי' מפרש הש"ס דאי להחזיר תנן מתני' חנני'. וגם יש לדקדק דאי לשהות תנן לא קמפרש הש"ס דמתני' רבנן דוקא. ולכן נראה לי דהנה בדברי חנני' בברייתא אין מבואר דמותר ליתן בידים על הכירה אפי' בתורת שהי' אם נותן שם להשהותו לשבת דיש לומר דאפילו בנותן בתורת שהי' יש לגזור ע"ש אטו שבת דאע"ג דבשאר דברים לא גזרו ב"ה ע"ש אטו שבת אבל הכא דאינו מלאכה רק בשבת אסיר משום חיתוי או משום דמיחזי כמבשל שפיר גזרינן ולא התיר חנני' רק להשהותו שם להניח אם (הכירה) [הקדרה] עומד שם ממה שבשלו מותר להניחו שם וזה מדוייק