אהל אברהם יח

למלאכת פועלים כגון במרחץ להתחמם המרחץ אע"פ שהוא לא יעשה מלאכה או אפי' למלאכת אומנות והוא אינו האומן רק קבל לשכיר אומנים ופועלים שכירי יום עד שיוגמר הבנין ועל הישראל להחזיר לו מה שיוציא כשיוגמר הבנין חוץ מהקבלנות שעשה בשביל טרחתו לבד. זה ודאי אסור דמחליף בשלוחו ומה לי שלוחו או שלוחו דשלוחו. והשתא דאתינן להכי מה מאד צדקו דבריהם ז"ל דכשיש איזהו מלאכה גם על האומן והוא אינו נהנה במלאכת שבת או דהו' כאלו מיחד מלאכתו אסור מדינא דמחזי כשלוחו. משא"כ כשאין מוטל עלי' לעשות מלאכה בשבת ונוטל שכרו רק בשביל אומנתו והשגחתו וע"ז עשה עמהם קבלנות גמור בהיתר אשר ע"כ מותרים המה לשכור פועלים דאדעתי' דאומן עבדי ולא מחזי כשלוחו של ישראל ואם שגינו אתנו תלין משוגתינו כי הגאונים האל לרוחב בינתם קצרו במקום שראוי להאריך לדלי השכל כמונו ומי שדעתו רחבה מדעתינו לבאר דבריהם הק'. דברינו אלו כלא היו]: (ע"כ הג"ה מב"ה

) ואמנם היתר הפועלים אשר המה שכירי יום מה שרצה מעלתו לצדד היתר מטעם אמירה דאמירה גם שדברים האלה משלחן גבוה קזכי. כי הדברים יצאו מפה קדוש של מורי זצוק"ל בחתם סופר לא זכיתי להבינם כי מלאכת נכרי בשל ישראל בשבת אין האיסור מטעם אמירה דהרי אפי' בעושה מעצמו אסור משום דמחזי כשלוחו. אך בגוונא דשייך לומר אדעתא דנפשו קעביד לא מחזי כשלוחו. ובתשוב' חו"י ועבודת הגרשוני דפלפלו בענין אמירה דאמירה לנכרי. היינו בגוונא דלא שייך איסור דמחזי כשלוחו והיינו לצוות לנכרי בשבת שיעשה מלאכה לאחר שבת עי"ש וזה לענ"ד ברור. וא"כ אין בשאר פועלים שכירי יום מפאת זה היתר כלל. רק כיון דראשי האומנים הם שוכרים להם הפועלים. ואדעת' דאומן אדוניהם הם עובדים לא אדעת בעל הבית שפיר מותר מצד הדין וכמ"ש מורי זצ"ל בתשו' ח ס הנ"ל

ומה טוב אם העבדים האלה יהיו נשכרים לחדש או שבוע באופן הזה שיקבלו עליהם לעשות מלאכתם בבית זה חדש ושכרו בכל יום שיעשה מלאכה כך וכך דהוה ג"כ קבלנו' אם אין הבעלים מקפידים לעשות מלאכה בשבת. ושייך אדעתא דנפשי' קעביד כמבואר בר"ן

והנה בכל אלה הטרחנו להעמיד ההיתר מצד הדין דהוה קבלנות. ואמנם להתיר האיסור מראית העין הדבר קשה מאד אם מפאת ההפסד הגדול אין בנו כח להתיר ולדמו' מלתא למלתא ובפרט בדור הפרוץ הזה. ואם לסמוך על הדבר שדרך רחיים כאלה לתת בקבלנות. אם אמת הדבר שכן רחיים כאלה לא יותנו רק בקבלנות שדרכן לקבל פרצענטע מריוח יש לנו יתד וצד היתר. זולת לדעת הר"מ שהביא תו"ס. ואפי' לדעת הרמב"ם שאוסר בשדה היינו משום דאין דרכו בקבלנות רק באריסות. ולכן אוסר בשדה קבלנות כיון שידעו שאינו באריסות יתלו בשכר יום ולא בקבלנות, אבל מה שדרכו בקבלנות גם לרמב"ם מותר. וא"כ מותר לסמוך ע"ז עם קבלת אחריות האומנים הנכתב בערכאות

ומה שמפלפל מעלתו לחלק אם המלאכה בבית ישראל או בבית נכרי ומביא דברי תוד"ש וד' תשובת מים רבים אין ספרים האלה בידי. ודבר פשוט לענ"ד אם ההיתר קבלנות מפורסם אין חילוק כלל בין בית ישראל לנכרי. וגם ד' תשו' מים רבים שהביא מעלתו אינם רק בדבר תלוש בבית ישראל אפש' שגזרו אפי' בחדרי חדרי'. אבל דבר שמותר בפרהסי' ואין בו מראית העין משום שדרכו בקבלנות אין חילוק ומותר אפי' בבית ישראל ועיין תוס' שבת ס"ב ד"ה והתני'. כללו של דבר אם יאמנו הדברי' שדרכן של רחיים כאלו ליתן בקבלנו' הנ"ל שהאומני' מקבלי' הפארצענטע ועליה' לשכור פועלים והוא דבר מפורסם וגם שיעלו זה בערכאות עם קבלת אחריו' על הנ"ל. במקום הפסד גדול כזה מי שמתיר אין עליו לתפסו. ובפרט בדור הזה אשר קלקלתו תקנתו טוב לחפש היתר באיסור מראית עין כזה. וע"צ היותר טיב לפרסם בהכרזה בבהכנ"ס ההיתר כהנ"ל. ואל א' יודע כי זה יותר משלשים שנה בימי חרפי הי' בקהלתי צד היתר לבנות בקבלנו' ועשיתי הכרזה בזה ות"ל כוונתי לדעת מורי הקדוש זצ"ל כמבו' בספרו. את אלה אמרתי להשיב וחלילה לסמוך עלי אם לא תצא הוראה להתיר מגדול הדור אז מטונא לבוא עלי שיבא מכשורא. ד' החותם באמת ותמים הק' אברהם שאג

סי' ו'

ענין לפתוח הפערסאל אשר נעשה למחסה ממטר ולצל. וכבר דברו בו גאוני עולם זצ"ל. וערבים וחביבים עלי דברי מורי הקדוש הגאון בחת"ס חלק או"ח תשו' ע"ב. ושורש דברי' בנויים על דברי ירושלמי פ' כלל גדול עיי"ש. והנה היתר הראשון דה"ל בנין לשעה. והוכיח מורי ז"ל דש"ס דילן ס"ל דע"פ ד' יחנו הוה כבנין עולם כמאמר הש"ס פ' במה מדליקין ל"א ע"ב וצריך לומר כוונתו דאע"ג דלא קי"ל כר"ש בהא ולא כר' יוסי דצריך להיות סותר ע"מ לבנות במקומו. והרי הרמב"ם פוסק דכחס על השמן חייב. ע"כ ראייתו דמסתמא לא פליגי בסברא זו וגם ת"ק מודה דע"פ ה' יחנו הוה כבנין עולם רק דס"ל דא"צ סותר ע"מ לבנות במקומו

אך עדיין לא זכיתי לירד לסוף דעת מורי הקדוש ז"ל בראי' א' דהרי בירושלמי מבואר דצריך להיות דוקא בנין עולם. וע"כ כוונת הירושלמי דכיון דכתיב ע"פ ה' יחנו הוה כבנין עולם אולי רצון הבורא ב"ה להיות משכן כבודו שם וע"ז פריך הירושלמי כבר הבטיחן להביאן לארץ וודאי הוה רק בנין לשעה. וש"ס דידן ע"כ אין כוונתם על זה כמו שעלה על דעת ירושלמי דהוה בנין עולם. דא"כ בשעת סתירה הרי נודע הדבר מסע העם ולא הוה סתירה ע"מ לבנות במקומו. אלא ודאי כוונת הש"ס כיון דהחני' בכל מקום ע"פ ה' הוה הכל כמקום אחד והוה סתירה ע"מ לבנות במקומו אבל בנין עולמית א"א לומר. וע"כ צ"ל דכוונת מורי ז"ל דסברת הש"ס כך. כיון דע"פ ה' יחנו ולא ניתן רשות לנסיע רק ע"פ ה' הוה כבנין עולם. א"כ עדיין לא יתיישב דהיאך הוה סתירה ע"מ לבנות במקומו. וע"כ צ"ל דכיון דקביעת מקום שחונים ע"פ ד' הוה הכל כמקום אחד. א"כ מנ"ל דס"ל להש"ס דידן גם סברא זו שהביא הירושלמי דזה הוה כבנין עולם. וכבר פריך הש"ס [ירושלמי] ממה שהבטיחן להביאן לארץ דלא הוה כבנין עולם. אשר גם ש"ס דידן ס"ל כן רק דהוה כמקום אחד מפאת שהוא ע"פ ה'. ומה שאמרו בערובין דדגלי מדבר לא הוה כיושבי צריפין מע"פ ה' יחנו אין ענין לד' ירושלמי רק דהוה קביעות אבל לא דהוה בנין עולם. וא"כ לכאורה מסקנת הש"ס דילן אין מכריח נגד מסקנת הירושלמי דגם בנין שעה הוה בנין: [אב"ה יעוי' שבת ע"ד ע"ב דפריך הש"ס קושרין ביתדות אהלים הוה קושר ע"מ להתיר. עכ"פ נראה בעליל דמסקנת הש"ס דידן לא הוי דמכח עפ"י ה' יחנו הוי כבנין עולם. וע"כ מוכרח פירש רבינו המחבר ז"ל דהוי רק כסותר ע"מ לבנות במקומו. והבן]

היתר ב' שכתב מורי ז"ל שם דלא מצינו כיוצא בזה במקדש אהל עובר ממקום למקום ג"כ לא זכיתי להבין דהרי הרמב"ם ז"ל פ"י כתב דאהל קבע הוה תולדה דבונה ואב היא בונה. והרי המגבן או תוקע עץ בעץ חייב משום בונה דכל מחבר ב' דברים להיות כאחד אפי' בדבר המטלטל הוה תולדת בונה ואין התולדה צריך להיות דומיא דמשכן דוקא במחובר לקרקע וכן בנין גופא. דהרי המנפח בכלי זכוכית חייב משום בונה ומעתה כיון דאהל הוה רק תולדה דבונה אין מוכרח דצריך להיות דוקא דומיא דמשכן. [אב"ה יעויין תוס' ריש פרקין ד"ה פשוט]. ועיקר דברי ירושלמי צריכין לי רב להבינני דשואל מה בנין הוה במשכן. וע"כ דהשאלה דעל כל העמדת המשכן אין לומר דזה הוה הבנין דא"כ ראוי' להיות אהל מאבות המלאכות. או דנאמר דבאמת זה תי' הירוש' דעמידת קרשים היה הבנין שהעמיד הקרשים למשכן. ובין כך ובין כך צריך להבין דהדר קשאיל הדא אמרה אפי' נתון ע"ג דבר אחר ע"ג