אהל אברהם יז

אבל בע"ש ודאי מותר ליתן לנכרי ולומר בשל לך

כלל הדברים הנה צדדי ההיתר הם. האחד שאפשר לומר דפסקה לח ותא באשר שבזה האופה מפרנס ביתו הוה כמו מכס ומותר ע"י קבלנות, אע"ג דמיחד מלאכתו לשבת וגם לא חיישינן למראית עין. וא"כ מותר בקבלנות אפי' בביתו של (נכרי) [ישראל]. וגם אם נחמיר לומר דלא דמי למציל מידם הנה היתר שקובע מלאכתו בשבת יש לצדד ולהתיר ע"פ בעל פלטר שמוכר על יד דיש לומר דבכה"ג מודה המרדכי דמותר. אך גם יש חשש איסור מראית עין וא כ צריך להוציא מביתו ולעשות הגיבול בבית הנכרי וליכא מראית העין וגם שיתפרסם הדבר ברבות השבתים ליכא מראית העין מטעם שכתבתי דנודע דנעשה עפ"י הוראת חכם וידונו לכף זכות. וע"צ היותר טוב להכריז בבהכנ"ס או להודיע בדרשה כי האופי' (נעשה) [עושים] ע"פ היתר הוראה ולא בעבריינות, ואע"ג דלא סמכינן אהכרזה דאיכא דשמע, לפמ"ש יש לחלק דדוקא בחלוצה שייך לומר כן דליכא אמתלא לדון לזכות אם ישא הכהן החלוצה, אבל בכה"ג דאיכא צד היתר בקבלנות אע"ג דחיישינן לחשד סמכי' אהכרזה. את אלה כתבתי בחפזי ואם דעת מעלתו מסכים מטונא שיבא מכשורי להתיר ע"פ התנאי' האלה בבית הנכרי. הכ"ד אוהבו לנצח הק' אברהם שאג

סי' ה'

שוכ"ט לידיד ה' הרב החריף ובקי מו"ה שמואל שלעזינגער נ"י. שאלתו שאלת חכם ותשובתו הרמתה להראות כח דהיתרא בנדון ריחיים (דאמפף-מיל) הגיעני. ואם כי לא ידעתי ולא שמעתי מי האיש הלזה ההולך לקראתינו, האותיות יגידון על מפעלם פיהו פתח בחכמה ותורת אמת על לשונו להותיב ולפרק ולמיסק שמעתא לדינא. וראיתי כל דברי' בנויים על אדני האמת ואם כי יש בכמה דברי' פירכא דילדא אימא כוותי' תלד. ואני מה מצא מעלתו בי למשש את כלי ובביתי אין לחם ושמלה רק לחם לפי הטף גמולי מחלב עתיקי שדים. ואם אותו תלמיד הפליג בשבח כלום מעיד וכו'. ועכ"ז לא אשלחנו ריקם וזה החלי. אשר צידד מעלתו היתר המלאכה בשבת בדאמפף-מיל הנ"ל בהיות כי ראשי האומנים הם המאשעניסט ושני מילנער והם שכירי שנה והם שוכרים להם פועלים שכר יום איש איש למלאכתו. וא"כ ראשי האומנים האלו לדעת הרמב"ם הוה קבלנות לזמן ומותר כי לא עליהם המלאכה לגמור רק לפועלים שלהם. לענ"ד אין בו ממש כיון דהמלאכה מדי יום ביומו א"כ בלתי ספק יש מלאכות ידועות אשר לא יעשו רק על ידי הראשי האימנים האלו ולא ע"י הפועלים הדיוטות. א"כ אין כאן היתר קבלנות הזמן גם לשיטת הרמב"ם כמבואר בפוסקים ובאחרונים והדברים בעצמם ברורים כשמש. ואמנם מה שמקבלים חלק מהריוח אחד פרעצענט ואדעתא דנפשי' קעביד גם שנהנה הישראל ג"כ מותר מדינא כמבואר בר"ן ופוסקים זה היתר ברור לראשי האומנים מפאת הדין

[אב"ה יש לנו בזה הרהורי דברים אמרנו נשיתה וירוח לנו. הרי ע"כ לא הוי כמקפיד לעשות גם בשבת דאל"כ אף בקצץ נמי אסור עיין שו"ע סי' רנ"ב סעיף ב' וא"כ מאי מזיק אם גם הראשי אומנים בעצמן יעשו במלאכה דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין קצץ לשנה ובין קצץ עמו על הבגד עיין רמב"ם פ"ו מהל' שבת הל' י"ב מביאו הטור והש"ע סי' רמ"ד סעיף ה'. ועלה בדעתינו לומר עפ"י מה שביאר המ"א ס"ק י"ד דעת הרמב"ם כמנהג השרים דאם איני צריך לכתוב יושב בטל ואין הישראל מרויח עי"ש ובטו"ז ס"ק ה' וא"כ ברחיים שעומד לעשות מלאכתו בכל יום אסור. ולפ"ז כשאין להאומנים בעצמן לעשות מלאכה תמיד ורק להשגיח על הפועלים אפשר מותרים אפילו האומנים לעשות מלאכה בשבת ועיין מ"א סי' רמ"ג ס"ק ב'. אך עדיין לא הועלנו לפרנס ד' החתם סופר או"ח תשו' סמ"ך ד"ה הנה. כתב ג"כ דידוע שהאומן בעצמו אינו פועל בידיו שום פעולה וכו' עי"ש ושם איירי בקבלנות בנין. הן אמת דלא איירי בקבלנות ממש שקצץ עמו עבור כל הבנין (דאל"כ לית מאן דפליג דהותר מצד הדין ורק מפני מ ע אסור זולת שיטת הר"מ) ורק איירי שקצץ עמו רק בשביל אומנתו עי"ש. אך עכ"ז לא הועלנו כלום ומי יתן ונדעה פשר דבר דלמה אינו רשאי האומן לעשו' במלאכה אם דרך הקבלנות כך הוא שהאומן התקבל יש איזהו מלאכות אשר עליו לבדו לעשות הרי קצץ עמו ע"ז. ולומר שכוונתו שאם האומן מלבד מה שמוטל עליו מכח קבלנותו יעשה גם כאחד הפועלים ויטול חוץ מאשר קצץ עבור האומנות גם עבור שכיר יום כשיבא לחשבון הוצאות. וזה אסור מטעם דזה ודאי אדעתא דישראל קעביד זה דרך עקש. ומלבד זה אפשר אין חילוק בינו לבין שאר הפועלים. ורצינו לעשות עצות בנפשינו שיש טעות הדפוס שמ"ש שהאומן אינו פועל בידיו א"צ רק למ"ש אח"כ וגדולה מזה שמתיר מלאכת הפועלים מטעם אמירה דאמירה ולא רצה לסמוך אהיתר קציצה כזה. והוא דבור אחד עם שלאחריו אך גם ז"א להמעיין הישר הולך. ולחומר הענין צ"ל דעובדא הכי הוי דהאומני' התנו בפירוש לעשות ג"כ בשבת ואם לא לא יוכלו לקבל לגמור עד ימות הגשמים וכן משמע במרוצת דבריו וא"כ אי האומנים בעצמן המה העושים במלאכה ג"כ הוי כקובע מלאכתו לשבת דאסור ואף דישראל ודאי דעתו לנוח ביום השביעי ויעביד ביום חגו והאומן לדעת עצמו מחליף קדש לחול (ובד"ה ועוד שלאח"ז מצרף סברה זו להיתר) אך ידוע שהאומן אינו מסכים ומתנה בפירוש והוי כקובע מלאכתו. אשר ע"כ צ"ל דהאומן בעצמו אין עליו לעשו' במלאכה

ואפשר להמליץ בזה על החת"ס ז"ל מה שהקשה עלי' המחבר ז"ל על מה שצידד להתיר מטעם אמירה דאמירה דהרי אפילו בעושה מעצמו אסור עיין בדבור של אח"ז. דלפי דברינו נשאר עדיין להסביר. דכיון שאוסר אם האומן בעצמו עושה במלאכה מפני שדומה למיחד מלאכתו א"כ עדיין היאך נתיר הפועלים כיון שאין היתר קבלנות להאומן והוי כאלו ייחד מלאכת הפועלים ע"י אחר וממ"נ. וע"ז צידד לומר דהרי באמת עשה האומן קבלנות ורק האיסור משום שייחד מלאכתו. אך כיון שאינו מייחד מלאכת עצמו כ"א מלאכת הפועלים שלו והרי הישראל באמת רוצה במנוחת יום קדשו שיעבוד ביום חול ורק אדוניהם האומן גוזר עליהם להחליף קדש בחול ולעשות מלאכתם בשבת זה מותר מטעם אמירה דאמירה בגוונא דלא שייך איסור דמחזי כשלוחו מה שא"כ מה שרוצה השואל למצוא כל היתר הפועלים ע"י אמירה דאמירה וכן משמע מד' החת"ס ז"ל כנים ד' המחבר ז"ל. (ועי' רמב"ן בפי' התורה שמות י"ב י"ז וק' כ' יו"ד וצ"ע קצת)

ועדיין עלינו להבין דעת קדושים דברי החת"ס והמחבר ז"ל דהפועלים אע"פ שהם שכירי יום והמלאכה של ישראל אעפ"כ אמרינן דאדעת אדוניהם עבדי ולפי דברינו אפילו במיחד מלאכתו לשבת וכי אם קצץ עם נכרי שאינו אומן על הבגד וייחד מלאכתו לשבת והנכרי יתן לאומן או בבני והוא הנכרי ישכור פועלים ואומנים שכירי יום ע"ח הישראל הכי נוכל להתיר בשביל שהמה אדעתא דנכרי עבדי. אך אחרי העיון קצת נכונים מאד דבריהם הקדושים. דנשובה ונחקורה הטעם למה ראו חז"ל לאסור שכיר יום ולהתיר קבלנות גם הקבלנות עושה בשביל הישראל הבגד או הבנין והשכיר יום עושה ג"כ אדעתי' דנפשי' לקבל שכרו. עיין רמב"ם הלכות שבת פ"ו הל' א' משום דשכיר יום מחזי כשלוחו גזרו חז"ל כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבאו לעשות בעצמן עי"ש. משא"כ בקבלנות אעפ"י שהישראל שכרו כיון דהנכרי קיבל על עצמו לגמור המלאכה לא מחזי כשלוחו. וממילא היינו דוקא כשיש להקבלן איזהו מלאכת אומנות בזה הגם שישכור גם פועלים שכירי יום אשר על הישראל להזהיר לו בעת יוגמר הבנין ויבאו חשבונה אעפ"כ לא מתחלפי בשלוחו של ישראל משום דהאומן קבל ע"ט לגמור מלאכתו מלאכת הבנין ולשכור גם פועלים הצריכים לזה. משא"כ כשלא עשה קבלנות רק