אהל אברהם טו

שהוא מחוייב בדבר מוציא אע"ג שעתה אינו מחוייב וא"צ לאכול כזית רק מטעם הירושלמי ואכלת אבל קטן דאינו בר חיוב וכלל ג' הוא בידינו מי שאינו מחוייב בדבר א"א לו להוציא אחרים רק מי שג"כ מחוייב מדרבנן כגון קטן שאכל כדי שביעה דמחוייב מדרבנן מוציא לגדול שאכל כזית דהוי הקטן בר חיוב כמותו אבל אם הקטן אכל רק כזית דהוי תרי דרבנן לא מיקרי בר חיוב נגד הגדול שאכל כזית דהוי חד דרבנן א"א לו להוציא. ומה שרצה המחבר לומר כיון שאפשר לו לאכול כדי שביעה הוא בר חיובא מדרבנן וכוי כחד דרבנן כמו הגדול דמיקרי בר חיובא דאורייתא משום שאפשר לו לאכול וחיובא אקרקפתא דגברא. ליתח משום דאי אזלינן בתר קרקפתא דגברא הקטן לגבי גדול לא מיקרי בר חיוב דעל הקטן חיוב דרבנן אם יאכל כד"ש ועל הגדול חיוב דאורייתא ובין אם נלך בתר חיובא דהשתא בין בתר חיוב קרקפתא דגברא לא דמי חיובא דקטן לחיובא דגדול ומיקרי הקטן אין מחוייב בדבר נגד הגדול ודעת המחבר שנלך בקטן בתר חיובא דקרקפתא שעליו מוטל לברך אם יאכל כדי שביעה ובגדול בתר חיובא דהשתא שאין מחוייב רק מדרבנן שלא אכל רק כזית ומאין הרגלים וראי' כן דלעול' עיקר לילך בתר קרקפתא דגברא ומשום הכי מוציא הגדול אע"ג דלא אכל כלום מדינא דבתר קרקפתא דגברי אזלינן לקולא ומיקרי בר חיובא ורק הקילו בקטן שאכל כדי שביעה אע"ג דליכא קרקפתא דגבר' מדאורייתא רק מדרבנן מ"מ כיון שהחיוב של הגדול רק דרבנן עכשיו שלא אכל רק כזית להכי מוציא אותו דשוין הן לשעתן כיון שהקטן אכל כדי שביעה ומחוייב מדרבנן אע"ג דגדול אם אכל כדי שביעה הוא מחוייב מדאורייתא מ"מ כיון שהשתא לא אכל לשובע ומחוייב מדרבנן יכול הקטן להוציא שמחוייב השתא ג"כ מדרבנן אבל אם הקטן אכל רק כזית דאי אזלינן בתר חיובא דהשתא הוי תרתי דרבנן ואין יכול להוציא הגדול מה מהני מה שיש עליו אקרקפתא חיובא דרבנן אם יאכל לשובע. וזה ברור באופן שדברי תוס' קיימין שקטן שאכל כזית אין מוציא לגדול שאכל כזית וכן קטן שהתפלל אין מוציא לגדול שהתפלל חיוב קידוש דרבנן וברור לדינא

ודאתינן עלה מה שהשיג שם המחבר על הגאון בס' דנול מרבבה שיצא לדון בדבר חדש מדברי הרא"ש דנשים אינן בכלל ערבות ואיש שהתפלל אינו מוציא אשה בקדוש הנה ת"ל כבר בימי חורפי כתבתי על הגליון כזה והוא דבר ברור דכונת הרא"ש רק לחלק במצוה דלא שייך בה האשה לא שייך בה ערבות וכמש"ש. אך מה שהביא ראי' שם דא"כ חרש המדבר ואינו שומע דאין מוציא אחרים משום שאינו מחוי' ובזה יקשה מ"ש הא דיצא מוציא הנה נראה בעליל דדעת הגאון שם דהא דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים הוא מטעם שאין עליו ערבות במצוה זו והיא בעיני כתורה חדשה לעשו ת הסיבה למסבב: ולא כן הדבר רק עיקר ההלכה כך דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ותקיע' מאשה ועבד כמנבח נבח והא דאם יצא מוציא אע"ג שאין מחויב עכשיו מ"מ בר חיוב הוא במצוה זו ומטעם טרבות נחשב כאלו עדיין הוא בר חיוב הן אמת שיש ראי' לדברי המחבר דעיקר הדבר תלוי אם יש עליו ערבות או לא דהא דאין מחייב אין מוציא שאין עליו דין ערבות דלפמ"ש דיש עליו דין ערבות מ"מ כיון שאינו מחוייב בדבר ואין חיוב אקרקפתא דגברא לעשות מצוה זו א"א לו להוציא אותו א"כ למ"ל לרא"ש שם ברכות לחדש דנשים אינן בכלל ערבות תיפוק ליה דכיון לפי הצד דנשים פטורות בבהמ"ז ולכן א"א להם להוציא אחרים גם שיש עליהן ערבות מטעם שאינן מחוייב ונראה בעליל דס"ל להרא"ש דעיקר תלוי בערבות והא דאין מחויב אינו מוציא שאינה בכלל ערבות ולכן צריך לחדש דאשה אינה בכלל ערבות. ואם כי דברי הרא"ש מוכיחין כן ומקבל אני אותן באימה. נפלאת היא בעיני ולא זכיתי לירד לעומקן כי לפי פשטות דברי הש"ס נראה כמ"ש דעיקר תלוי אם הוא מחויב מוציא וממילא אם אשה פטורה מברכת המזון אינה מוציאה ואין אנו צריכים לחדש אם יש ערבות באשה אם לא וצ"ע

ועיין רמב"ן מלחמות ברכות שם משמע מדבריו דפשיטא דאיש שאכל כזית דגן א"א לו להוציא למי שאכל לשובע דהוה אין מחויב בדבר. ומעודי ישתומם לבי א"כ איך נתרץ הא דיצא מוציא הרי אין מחויב עכשיו וע"כ צ"ל כיון דמחויב באותו מצוה אע"ג דכבר יצא ואינו מחויב לשעתו כיון שיש חוב אקרקפתא דגברא מצוה זו אע"ג דלשעתו אין חיוב מיקרי בר חיוב ומוציא אם שכך הלכה דמיקרי בר חייב או מטעם ערבות כמ"ש הרא"ש א"כ בברכת המזון נמי. ומתוך הדחק צריך לחלק דס"ל דדוקא מצית שהם חובת הגוף לעשות וא"א לו לפרוק עול המצוה מגופו כשופר וכדומה מוציא אע"ג דאין מחו' לשעתו שכבר יצא אבל בהמ"ז שאין חובת הגוף עליו דאם ירצה לא יאכל לא מיקרי מחויב בדבר אע"ג שאם יאכל מחויב בברכות המזון ודו"ק

סי' ג'

שוכ"ט לתלמידי החביב הרב המופלג האברך כבוד מו"ה משה אלחנן וועכסלער נ"י

אותיותיו הנעימים הגעני זה פעמים ואשר לא השבתי על הראשונה כבר נודע לו הטעם מפי ידידי הרבני מה"ו מאיר וואלף נ"י ולא מראש בסתר דברתי ואשר שאל כעת בדבר הלכה במה שיצא דבר הלכה בנב"י ח"א יו"ד תשו' ע"ה ליישב ד' הש"ע סי' ל"ב ולהצילו מקו' הט"ז שם ס"ק י"ד וגם הסכימו עמו גדולי אחרונים וכן מטין ד' הגאון בפ"מ בסי' ל"ב במשבצות ס"ק ל"ט יעי"ש ומעלתו הרחיב בדברים הראויים לאמרם דולה ומשקה מבארות מים חיים מד' הראשונים ומדברי הב"י כי לא זה הדרך אשר, דרכו בו ומאריך בסברות ישרות בנויים על אדני אמת וישר ואני לא באתי למדה זו להכריע בהלכה. אך לתרץ ד' הש"ע לענ"ד יש ליישב באופן אחר

והוא דכבר כתב הרשב"א בתשו' דאם נכתב בכשרות ואח"כ נגע כיון דאפשר להפריד אין מעכב וכשר מטעם כל הראוי' לבילה וכו'. ומעתה אני אומר וודאי במאריך בנון פשוטה וכדומה ולאחר שכתב מתחלה שיעורה האריכה עד סוף הגליון או ליגע באות אחר כשר מטעם שכתב הרשב"א. וכן אם ניקב אח"כ ונשתייר בה כדי גרירה במקצת ולאחר הגרירה יהי' עדיין שיעור אות מותר מטעם הנ"ל דהרי כבר נכתב מתחלה בכשרות והיקף גויל. רק שהאריכה אח"כ. [אב"ה ותינוק דלא חכים מהני שיש בוודאי מלבד שיעור אות הקטן גם כדי גרירה שהוא משהו]. אבל בניקב תוך האות ולא נשתייר בתוכו היקף גויל. גם שנכתב מתחלה בכשרות בהיקף גויל. וגם עכשיו אפשר לגרור מעובי האות וישאר האות מוקף גויל ע"י הגרירה מעובי הקו של ירך האות. הן מתחלה שהי' מוקף גויל הי' מתוך האות. ועכשיו יהי' היקף הגויל ע"י הגרירה מירך האות. וזה פנים חדשות שלא הי' מתחלה היקף גויל זה ופסול מטעם חק תוכות. משא"כ בנון פשוטה הנ"ל. דע"י גרירה יהי' מוקף גויל כאשר הי' מתחלה כשכתב שיעור האות טרם האריכה. וראי' לזה דוגמתה לומר פנים חדשות בשבת קי"ב ע"ב ועירובין כ"ד ובזה יבואו ד' הש"ע ע"פ הירושלמי על נכון

ואם כנים הדברים האלו אם ניקב תוכו של האות אפילו נקב קטן סמיך לקצת ירכו בגונא שאין בו מוקף גויל אין ראיה להכשיר. ועכ"ז מי שסומך על ד' הגדולים הנ"ל לא הפסיד ובהיות כי מעשי ידיו כתיבה דקה מן הדק כמעט בנס הם עומדים המיעוט מחזיק רב הכמות עד כמעט לא שלטה בהם עין א"א לי לעיין בהם כראוי ואסתגר בזה ד' אוהבו הדש"ת

ס' ד'

רב ברכות וכ"ט לראש צדיק ידיד נפשי הרב הגאון