אהל אברהם יד

מודה דבמצות שהם חובת הגוף כגון קידוש אעפ"י שכבר יצא שפיר מיקרי מחוייב בדבר להוציא אחרים אפי' בלא טעם ערבות ורק בבהמ"ז כהנ"ל שאינו חובת הגוף אין מוציא דלא מיקרי מחוייב בדבר רק מטעם ערבות ולהכי נשים אינן מוציאות שאינן בכלל ערבות ומיושב ד' הרא"ש בפ' מי שמתו סי' י"ג והא דמייתי הרא"ש בפ' שלשה שאכלו סי' כ"א ראי' דמוציא אעפ"י שלא אכל כלל מטעם ערבות מהא דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא והיינו מטעם ערבות אע"ג דשם איירי בברכות שהם מצות הגוף ושפיר מיקרי מחוייב בדבר מ"מ מייתי ראי' מהא דמברך בשבילו אע"ג שהוא אינו מקיים המצוה וע"כ היינו מטעם ערבות וכמ"ש בתחילת דברינו וא"כ מוכח דערבות מטיל עליו הדבר למצוה ושפיר אפילו בבהמ"ז מוציא. כן כונת הרא"ש. וא"כ גם לדעת הרא"ש מצוה שהוא חובת הגוף כגון קידוש אע"ג שכבר יצא מחוייב בדבר מיקרי ומדאורייתא מוציא אחרים בלא ערבות רק שאי אפשר לו לומר הברכה כיון שאין עליו ערבות ושליחות לא שייך במצוה שבגופו אבל אם מחוייב עדיין מדרבנן ואומר הקידוש שפיר מוציא אפי' נשים

ומדברי רש"י ברכות מ"ח מוכח דמדאורי' אפי' מי שאין מחוייב בדבר כלל כגון קטן ולא שייך בו ערבות מוציא אחרים דהרי צריך לדחוק דקטן אינו בר חיוב אפי' מדרבנן ואם שיש לדחוק דדוקא קטן דאתי לכלל חיוב מיקרי מחוייב בדבר ומדאורייתא מוציא אחרים אבל אשה דלא אתי לכלל חיוב אינו מוציא אחרים וכה"ג כתב בפ"י שם לישב הא דלא קשי לי' לרש"י מאשה וכה"ג כ' תוס' גיטין כ"ב ע"ב דקטן מיקרי בר כריתות עי"ש וא"כ אכ"ל דדוקא קטן מוציא אבל אשה לא אבל בטורי אבן ם הוכיח מרש"י כהנ"ל דס"ל דהא דאינו מוציא אחרים הוא רק מדרבנן והקשה א"כ אמאי טומטום אינו מוציא מינו הרי הוה ס' דרבנן ולענ"ד נראה דהא דס"ל לרש"י דמדאורייתא מוציא אפי' מי שאינו מחוייב בדבר הטעם דשומע כעונה והוא המדבר ולא אמרי' כיון דשומ' ממי שאינו מחו' הוה כמנבח נבוחי וכ"ז בבהמ"ז אבל תקיעת שופר דצריך לתקוע וס"ל לרש"י דגם התקיעה חובה לא השמיעה לחוד ובזה לא שמעינן דשומע הוה כתוקע בעצמו וע"כ צריך התוקע להוציאו [אב"ה ואין דבריו אלו סותרים לדברים הנאמרים בתחילת דבריו דשומע כעונה הוה כאלו תקע נמי בעצמו דהתם שומע ממחוייב משא"כ הכי דהמשמיע אינו מחוייב בדבר ורק לענין שמיעה נוכל לומר דהשמיעה נעשה עכ"פ ממנו משא"כ בתקיעה אבל היכא שנוכל לומר דשומע כעונה הוא שלא הקפידה התורה רק על השמיעה ודאי יכול להיות המשמיע אפי' אינו מחוייב] ואע"ג דמצות שבגוף א"א לעשות ע"י שליח הטעם כמ"ש תוס' רי"ד בקדושין דאיך שייך שליחות אם יאמר שחברו יטול לולב עבורו והוא אינו עושה כלום במה נעשה שלוחו ובמה יתקיים שהדבר נעשה בשבילו ואין שייך שלי' רק בגיטין וקדושין ותרומה וכיוצא דעושה שליח ומוסר לו כוחו למסור כזה בשבילו עי"ש [אב"ה דברי המחבר ז"ל בזה בקיצור נמרץ ולא זכינו לירד לעומק דבריו הק' עד שראינו דברי תוס' רי"ד וכוונתו בקצרה דאם נעשה המעשה ע"י עצמו כגון אכילת פסח או דברי אישות ממילא השחיט' והקדושין נעשה ג"כ בשבילו וא"כ ה"נ ע"י שהוא שומע נעשה מעשה התקיעה ג"כ בשבילו ועיין בפנים בתוס' רי"ד מ"ב ע"ב ד"ה שאני ודברי רבינו הק' מפולאים מפז שפתים יושק]. וא"כ בהוא שומע רק (להשמיע) [לתקוע] לו אפשר ע"י שליח וכיון שצריך שליחות הוא דוקא ע"י בר חיוב ומי שאינו בתורת אינו נעשה שליח משא"כ בשומע כעונה דאינו צריך לשליחות למשמיע שפיר מוציא אפילו מי שאינו מחו' בדבר ולא קשי' מיד משופר וגם ממגילה א"א לומר דהשומע כעונה דהא קראה ע"פ לא יצאה וא"כ אי מטעם שומע כעונה לא עדיף מקראה בע"פ שלא יצא וע"כ דהמשמיע והקורא הוא מוציא אותו וצריך להיות בתור' ולהכי טומטם אינו מוציא ועיין יפה בדבר הזה

ממוצאי הדברים הנה יש ג' שיטות: לדעת תוס' י"ל דכל בר חיוב אע"ג שכבר יצא נקרא מחוייב בדבר ומוציא אחרים רק הברכה א"א לו לומר בברכת נהנין רק במצות חובה מטעם ערבות וא"כ מוציא איש אשה או גר בקידוש אפילו אם נימא דאין בהם ערבות כיון שמקדש לעצמו אע"ג דכבר יצא מדאורייתא בתפלה והם לא התפללו שפיר מוציאים רק שאם כבר קידש לעצמו אינו רשאי לברך להם כיון דליכא ערבות אין ראוי לברך להם אפי' ברכת המצוה שהם חובה ותקיעת שופר ג"כ מוציא לגר וכן להיפך אע"ג דליכא ערבות אע"ג שכבר יצא רק הברכה א"א לברך בשבילו כן שיטת התוס'

אבל לשיטת הרא"ש כיון שכבר יצא או שלא אכל מיקרי אין מחוייב ורק מטעם ערבות מיקרי מחוייב ומוציא אעפ"י שכבר יצא וממילא כפשוטן של דברים אם האיש אין מחוייב מדאורייתא שכבר יצא או שלא אכל כשיעור שביעה אין מוציא נשים וגרים אם אינן בכלל ערבות וכן בתקיעת שופר א"א להוציא הגר או גר לישראל אם כבר יצא אכל ישראל לחברו שפיר מוציא אעפ"י שכבר יצא מטעם ערבות

אמנם לשטת הרמב"ן אפילו ישראל לחבירו אין מוציא אם הוא כבר יצא או שלא אכל כשיעור שחייב מדאור' לברך דנקרא אינו מחוייב בדבר ולפי פשוטן של דברים גם בתקיעת שופר מי שכבר יצא א"א להוציא לחברו לדעת הרמב"ן ובע"נ יחוש לעצמו להחמיר כדברי הרמב"ן ז"ל שהיא ג"כ דעת הרי"ף כמבואר במלחמות פ"ג דברכות עיי"ש

ודע דלכאורה מדברי הירושלמי פ"כ דמגילה הלכה ג' שכ' דכן עיר אין מוציא לבן כרך משום שנקרא אינו מחוייב בדבר לכאורה מוכח כדברי הרמב"ן והרא"ש ודלא כמ"ש לדעת תוס' דהרי אע"ג דעל בן עיר ג"כ חיוב מקרא מגילה כיון שכבר יצא בי"ד לא מיקרי מחוייב בדבר. אך ז"א דשם אכ"ל משום דבט"ו אין על בן העיר שום מצוה לכן נקרא אינו מחוייב בדבר אבל מי שמחוייב ג"כ ביום רק שכבר יצא כגון תקיעת שופר שפיר אכ"ל דהוי מחוייב בדבר. אך לכאורה מוכח מד' הירושלמי הנ"ל דלא כדברי הרא"ש דהרי הרא"ש ס"ל מי שכבר יצא לא מיקרי מחוייב בדבר רק להכי מוציא דמטעם ערבות נקרא מחוייב בדבר וא"כ אמאי ב"ע אינו מוציא בן כרך מטעם ערבות שפיר מיקרי מחוייב בדבר אך באמת לא קשי' מידי דודאי מי שאין עליו המצוה לא נקרא מטעם ערבות מחוייב בדבר רק מי שעליו ג"כ החיוב רק שכבר יצא או שלא אכל עכשיו שפיר נקרא מחוייב מטעם ערבות וא"כ בן עיר לא מיקרי מחויי' בדבר בט"ו מטעם ערבות. [אב"ה דבריו הק' המה לשיטתו לקמן בסי' ב' משא"כ לפי דבריו שמוכיח דהרא"ש ס"ל ג"כ דהערבות משוי ליה למחוייב בדבר עיי"ש היטב מוכח שפיר מירושלמי דלא כדברי הרא"ש והבן]

ועיין פר"ח סי' תפ"ט הביא ראי' מירושלמי זה דמי ששכח לספור לילה אחת א"א לו להיות ש"ץ ולהוציא אחרים בספירה דנקרא אינו מחויב בדבר. ולענ"ד אין ראי' כלל דהרי לפי סברת בה"ג דמי ששכח פעם א' א"א לו לספור אח"כ משום תמימות ע"כ ס"ל דכל הספירה מצוה חדא ואין כל יום ויום מצוה בפני עצמה. וא"כ הרי עליו היה החיוב לספור רק ששכח וא"כ לדעת הרא"ש הרי מי שכבר יצא מוציא אחרים מטעם ערבות או לשיטת התוס' משום שהוא בר חיוב למצוה זו אעפ"י שכבר יצא מוציא ה"ה זה אע"ג שנאנס ולא ספר מ"מ בר חיוב מיקרי ולא גרע ממי שכבר יצא ומירושלמי אין ראיה דשם אין שום חיוב על בן כרך בי"ד ובשלמא אם כל יום של ספירה מצוה בפ"ע שפיר אכ"ל דאין שום חיוב עליו כיון ששכח פעם אחת אבל הרי לשיטת הר"מ הדין אעפ"י ששכח חוב עליו לספור כיון שכל א' מצוה בפ"ע ולענ"ד מי שדן שמותר להוציא הרבים נמוקו עמו ודו"ק

סי' ב'

ראה ראיתי להגאון מהו' עקיבא איגר זצ"ל בספרו תשובת סי' ז' העלה להלכה דקטן שהתפלל ויצא ידי קידוש דאורייתא יכול להוציא יא גדול שהתפלל שמחוייב קידוש דרבנן על הכוס ולא הוי תרי דרבנן ואין מוציא חד דרבנן דלא כתוס' שכתבו שקטן שלא אכל כדי שביעה א"א לו להוציא גדול כזה דהקטן תרי דרבנן. וטעמו ונמוקו כמו שגדול שאכל כזית שיכול להוציא למי שאכל כדי שביעה עיי"ש. ובמחכ"ת כי רב הוא לענ"ד לא כן הוא והראי' מגדול אין בה ממש דודאי גדול כיון