אהל אברהם קמז

בית אהרן באופן אחר דהנה הרמב"ם בהל' מע"ק ובהל' שחיטה השמיט הך דינא דמומר לכה"ת ופי' בת"ש סי' ב' ס"ק כ"ג הטעם או דהרמב"ם סובר כד' הפר"ח הנ"ל דמומר לכה"ת היינו גם לע"א ושבת וא"כ א"צ להרמב"ם להביאו כיון דהעתיק במומר לע"ז לחוד אין מקבלין. או דגם הרמב"ם סובר דמומר לכה"ת היינו לרוב עבירות אך דסובר כמ"ש תוס' דמומר לאכול חלב דנקט רב המנונא היינו לרוב עבירות דחשיב מומר לכה"ת וא"כ לרבא בהוריות דף י"א דסובר דכ"ע מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם ע"כ דסובר דלא פסקינין כרישא דבריית' דמכם רק דמומר לכה"ת חוץ מע"ז מקבלין מהן והרמב"ם דפוסק כרבא כמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מע"ק לכן השמיט דין מומר לכה"ת. אבל בע"ז ומחלל שבת בפרהסי' דלא מצינו מאן דפליג פסקינין כברייתא דמכם אבל אינך פוסקים סברי כאוקמתא דרב המנונא להכי ס"ל דמומר לכה"ת דינו כעע"ז עיי"ש ולפ"ז מיושב קו' השיך הנ"ל אף אם נאמר כדבריו דשחיטה דמי לקרבן מ"מ הא בקרבן גופ' קיי"ל כאוקמת' דרבא לדעת הרמב"ם דמומר לכה"ת חוץ מע"ז מקבלין מהן וה"ה בשחיטה ולק"מ קו' הש"ך. ולפ"ז צ"ל ג"כ הא דפוסק הרמב"ם במחלל שבת דפסול לשחיטה ולקרבן היינו דחילול שבת דמי לע"ז כפירש"י הנ"ל ולא סגי' אי מחלל שבת הוי כמומר לכה"ת חוץ מע"ז דאז מקבלין מהן כמבואר. והנה פי' ת"ש בד' הרמב"ם דחוק מאוד בעיני דנימא דרמב"ם פוסק כרבא דכ"ע סברי דמומר לכה"ת לא חשיב מומר וא"כ ברייתא דמכם הוי דלא כמאן

לכן נראה ליישב דהרמב"ם פוסק כאוקמתא דרב המנונא וכר"ש דסובר מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם כמ"ש הלח"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' עיי"ש והשתא שפיר י"ל דהרמב"ם פי' כמ"ש תוס' דמומר לאכול חלב היינו לכל התורה וברייתא דמכם אתי' כת"ק דסובר דהוי מומר. אבל הרמב"ם דפוסק כר"ש משום דר' יוחנן בשבת סביר כוותי' לכן השמיט דין מומר לכה"ת משום דלדידן לא חשיב מומר ומ"מ י"ל קו' הש"ך בדרך הנ"ל כיון דעכ"פ לדידן דקיי"ל כר"ש מומר לכה"ת חוץ מע"ז מקבצין מהן כשר בשחיטה וא"ש ולק"מ: ועדיין קשי' כיון דמברייתא דמכם מוכח דמומר לכה"ת הוי מומר מאי דוחקיה דרבא דכ"ע סברי דמביא קרבן על הדם דע"כ ברייתא דמכם אתיא דלא כמאן טפי הו"ל לומר כתי' רב המנונא וא"כ ברייתא דמכם מצי אתי' כת"ק. וע"כ צ"ל דרבא סובר כפי' הפר"ח דהא דנקט התנא דמכם מומר לכה"ת היינו עם ע"ז ושבת ולא ברוב עבירות מכ"ש לכן סובר רבא דמומר לרוב עבירות מביא קרבן על הדם ולק"מ. ולרב המנונא באמת נוכל לומר כפי' רבינו ירוחם דלכה"ת דנקט התנא דמכם היינו חוץ מע"ז ואתי' כת"ק דר"ש ולפ"ז י"ל דהרמב"ם דהשמיט דין מומר לכה"ת היינו משום דפוסק כאוקמתא דרבא דלדידיה מוכח כפי' הפר"ח הנ"ל. וגם קו' הש"ך מיושב כמ"ש הפר"ח רק דהשתא מוכח כן מאוקמתא דרבא כהנ"ל: והנה כבר נתבאר אם נאמר כד' הפר"ח דמומר לכה"ת היינו עם ע"ז דוקא צ"ל כפירש"י דחילול שבת חשיב כעע"ז ממש אזי (לא) מוכח דפרהסי' דקתני גם אעע"ז קאי. ולפ"ז ע"כ פרהסי' היינו שמגל' דעתו להפקיר עצמו ולא בעי בפני עשרה וא"כ במתני' דהשוחט בשבת דקתני לשון מתחייב בנפשו ע"כ היינו פרהסי' ומיירי בשוגג דוקא כתי' הפלתי בסי' י"א על הרמב"ם פי' המשניות. אבל אם נאמר כאוקמתא דרב המנונא דאז ברייתא דמכם מצי אתיא כת"ק ולעולם דמומר לכה"ת חוץ מע"ז הוי מומר י"ל דמחלל שבת לא הוי כעע"ז ממש רק הטעם דמחלל שבת חשיב כמומר לכה"ת חוץ מע"ז דאין מקבלין מהן. ובפרהסי' דקתני בבריי' דמכם היינו בפני עשרה דוקא וקאי אמחלל שבת לחוד אבל בע"ז אפי' בצנעה חשיב מומר וא"כ מתני' דהשוחט בשבת מצי איירי שלא בפני עשרה לכן לא הוי מומר ולעולם דאיירי אפי' במזיד ולפ"ז מיושב הקו' מהך דשוחט תנא קמיה דרב ומשתיק ליה שהביא המרדכי הנ"ל. והשתא י"ל דרב באמת ס"ל [אוקמתא דרב] המנונא ולדידיה חשיב צנעה כיון דליכא עשרה אנשים כהנ"ל: ולפ"ז מיושב קו' הפלתי והאחרונים על ד' הרמב"ם בפירוש המשנה דהשוחט בשבת דכתב דמתני' איירי בשוגג דוק' דבמזיד

בית יהודה לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר גם זה לא נתקיימ' מחשבתו ופטור דאין ה מלאכת מחשבת והדר אמר תוס' וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ובאמת הוא יודע שמחובר אסור לחתוך וגם יודע שהוא שבת רק כונתו הי' על תלוש משום איסורא דמחובר ע"ז שפיר משני הא ליכא למימ' דכה"ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה כלומר משום דמתעסק בחתיכת היתר פטור נמי לענין חוץ כלומר דגם שם שפיר חשיב מתעסק בהיתר אם כונתו היה על בהמת חולין ונמצא שזו היתה של קדשים. ולפ"ז שפיר מדוקדק הלשון של תוס' שכתבו אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה וכו' דהא ביארנו דקושי' ראשונה של תוס' הי' בין לר"א ובין לר"י וכנ"ל וע"ז אמר וליכא לאוקמי נמי כנ"ל וע"ז שפיר שייך לתרץ אם פטור כלומר דממנ"פ לא מצי לאוקמי בכה"ג דלר' יהושע לית ליה דרשא דמאשר חטא בה וא"כ גם בשבת יש לחייב ולר"א דדריש מאשר חטא בה פרט למתעסק א"כ גם בשחוטי חוץ פטור וזהו יותר טוב ממה שדחק המהרש"א עיין שם ומדויק היטב למעמיקים בדברי תוס'

ולפי דברינו אלה שביארנו מתורץ עוד דקדוק גדול על תוס' דהנה תוס' במס' סנהדרין הקשו קו' ראשונה של תוס' דהכא אבל קושי' שני' הא דאיכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו לא מקשו התם. ולכאורה הוא משונה אבל לפי דברינו הנ"ל שביארנו לק"מ דהנה התם כך הלשון של תוס' בקושייתם ושגג בלא מתכוין כגון שהי' צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוין לשוחטה ונמצאת אחרת והיא של קדשים וכנגדו בשבת שהיה צריך לחתוך תלוש ונתכוין לחתוך אותו ונמצא שהוא מחובר אחר פטור דמלאכת מחשבת אמרה תורה ולא אמרו התם בסנהדרין הלשון ולא היה צריך אלא לתלוש ע"כ נראה לי לומר דהתם כונתם בקושייתם דצריך ג"כ למחובר כלומר דלא איכפת ליה אם הירק הוא מחובר או תלוש רק דמשום זה הי' כונתו לתלוש משום דהיה יודע דשבת היום וגם היה יודע דמחובר אסור ומשום מניעת האיסור היה כונתו לתלוש וכמו שהבינו המהרש"א ומהר"ם וזה הוי שפיר מתעסק בחתיכת היתר וא"כ שפיר ק' בסוגי' דהתם קושי' מהרש"א ומהר"ם דמאי מקשו תוס' התם הא לר' אליעזר יש לפטור גס בשחוטי חוץ מכח דרשא דמאשר חטא בה א"ו צ"ל דקושי' תוס' דהתם באמת לא אזיל אלא לר"י דלוקמא כולי' בשאר מצות וכר"י וכתי' דמהרש"א ומהר"ם משום דר"י לא דריש מאשר חטא בה פרט למתעסק וע"ז משני שפיר דלא מצי לפרושי הכי ע"ש ותו לא צריך תוס' התם למימ' האי דוליכא לאוקמי נמי וכו' משום דכבר אסקו דלר"א יש לפטור גם בשחוטי חוץ מכח דרשא דמאשר חטא בה פרט למתעסק ועיקר קושייתם לא היה אלא לר"י. ובשלמא הכא במס' שבת דביארנו דקושי' ראשונה היה בין לר"א ובין לר"י וכנ"ל ולכך צריך תוס' אח"כ לומר הא דוליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כלומר דגם האי אוקימתא כשנעשה מחשבתו ליכא לכ"ע ובלשון אם דלר"י דלא דריש בה גם בשבת מחייב ולר"א דדריש בה פרט למתעסק גם בשחוטי חוץ פטור וכנ"ל אבל התם בסנהדרין כל הקושי' אינו אלא לר"י דלא דריש בה פרט למתעסק אבל לר"א בודאי יש לפטור אפי' בכה"ג בשחוטי חוץ היכא דהיה צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוין לשוחטה ונמצאת אחרת והיא של קדשים משום דמתעסק בהיתר הוא וכבר אסקו בסברא זו לר"א ודוק היטב. רק ע"ז יש להקשות הכל טעמא מאי דמקשו הכא מתחלה בין לר"א ובין לר' יהושע ובכה"ג דביארנו דלא ידע דמחובר אסור והמניעה לא היתה מצד איסור דמחובר אלא מצד דהיה צריך דוקא לתלוש והתם מקשו רק לר"י לחודא ובכה"ג דידע דמחובר אסור ומשום הכי היה כונתו דוקא לתלוש

אך ורק דגם זה יש לתרץ דהתם במס' סנהדרין דמייתי הגמ' תני קמיה דר' יוחנן חומר בשבת משאר מצות וכו' וא"ל ר' יוחנן פוק תני לברא וע"ז אמר הגמ' מאי קו' דלמא לעולם אימא לך רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות וכו' ע"ש וע"ז משני הגמ' ר"י לטעמיה דלא מוקי רישא בחד טעמא ש וסיפא בחד