אהל אברהם קמה

דאינו משקר מ"מ אינו סברא אלימתא כ"כ לסמוך בדאורייתא אנאמנותו דרק מפלוני מומחה. וכמ"ש לאח"ז ד' הת"ש. ואך בשחיטה אף אם אינו אמת דפלוני המסויים שחטו אם רק הוא לא שחטו אשר ודאי מתיירא טפי דלית לי' לאשתמוטי כשר ממילא משא"כ בנדון שאינו רוב מומחין דנסמוך כ"כ אנאמנותו דדוקא מפלוני מומחה הוא. והדברים ברורים לענ"ד]

עוד תי' הש"ך בסי' קי"ט דהיכא דקנה גרע טפי שמתיירא להפסיד ממונו ע"ש. ג"כ קשיא לכאורה דליכא ראיה מדמאי על שחיטה דהא בדמאי מיירי ג"כ דקנה. וצ"ל [ג"כ] דבשלמא אם נאמר דבלא נאמנותו כשר משום דלא שביק היתרת ליכא חילוק בין קנה או לא. אבל לפי האמת דסמכי' אנאמנותו משום דמרתת שפיר יש לחלק בין קנה או לא כמ"ש הש"ך. ומה דתי' עוד דבשחיטה דהוי רק מומר לתיאבון דלא עבר אלפני עור עדיף טפי ע"ש ג"כ קשי' דליכא ראי' מדמאי דאפי' על של אחרים אינו נאמן ויש ליישב [אב"ה אפש' הכונה דהוכח' הרשב"א אם איתא דבכל מקום מהני לא שביק היתרא שלא לעבור אלפני עור ורק בחשוד לא מהני משום דאינו מחשבהו לאיסור. וע"כ דבמה דמכשילו בדבר שנוהגין בו איסור אינו מקפיד אל"ע כיון שלדעתו אינו אסור א"כ לא תיהני ג"כ פלוני מומחה, דאינו מרתת דישתמט לומר הרי לא האכלתיך איסור. או די"ל להיפך גם בחשוד תיהני הך דל"ש היתרא דהרי עכ"פ מכשילו כהנ"ל א"ו דלא סמכינין אל"ע רק מכח דמרתת ושפיר יש לחלק דלא סמכי' בדאוריי' משום דמרתת היכא דיוכל להשתמט ולומר לא האכלתיך איסור דאינו מתיירא כ"כ] ועיין: מיהו בדברי רשב"א גופ' במשמר' לא משמע כד' הב"י דלא הזכיר כלל מאלו חלוקים. ולענין דינא קצת צ"ע דהא במומר לא שייך סברא דמרתת כמ"ש תוס' [בד"ה בודק סכין] והפוסקים בריש חולין וע"כ צ"ל כמ"ש התבואות שור ס"ק ט"ו דבדרבנן נאמן. והא דנאמן לומר מומחה פלוני שחט לי היינו דאיכא נמי סברא דלא שביק היתרא וא"כ היכי דנחשד על של אחרים בדאורייתא אינו נאמן משום דמרתת לחוד דהא לא שייך במומר. וגם דין דשחיט' קשיא דהא מתוספת הנ"ל מוכח אף היכא דאיכא קצת סברא דלא שביק היתרא לא סמכי' במומר אמרתת וצ"ע לדינא

עיין בש"ך ריש סי' ב' דהק' על פי' הכ"מ הנז"ל מסוגי' דהכא דמומר לכה"ת חוץ מע"ז פסול להקריב ולשחוט' כדברי רבינו ירוחם ע"ש והנה לעיל ישבתי קו' הש"ך ע"ש באריכות ועתה נבוא ליישב בדרכים אחרים דהנה הפר"ח שם תירץ דהרמב"ם פי' הברייתא דרישא מיירי במומר לכה"ת אף לע"ז ושבת וסיפא קמ"ל דלע"ז או שבת לחוד נמי פסול ע"ש. אמנם י"ל דהש"ך הקשה שפיר דהרמב"ם ע"כ אינו סובר כפי' הפר"ח הלז דהנה רש"י פי' כאן האי תנא סובר דשבת חמירא כע"ז דכופר במעשה בראשית וחידוש העולם ולא פי' כפשוטו דשבת דחמירא הוי מומר לכה"ת דאין מקבלין (ול"ל) [וצריך לומר] דאי לאו דשבת חמירא כע"ז לא חשיב מומר לכה"ת יותר מעריות וכדומה דהן בסקילה ולא הוי מומר לכה"ת לכן צ"ל דשבת חמיר כע"ז. אבל באמת ז"א דאם נאמר כפי' רש"י, זה הסברא דכופר במעשה בראשית וחידוש העולם שייך דוקא במומר לחלל שבת אבל במומר לחלל יוה"כ דאינו מורה על חידוש העולם ולא חמור כע"ז לא הוי מומר לכה"ת וכן מצאתי בס' פני ארי' בב"ק דף ע"א להדיא דלשיטת רש"י מומר לחלל יוה"כ לא הוי מומר לכה"ת עיי"ש ובאמת באה"ע סי' קכ"ג הוכיחו הפוסקים מדברי הרמב"ם דמחלל יוה"כ דינו כנכרי עיי"ש הרי חזינין לדידן אף ביוה"כ דלא חמור כע"ז חשיב מומר לכה"ת. אמנם נראה אם נאמר כפי' הפר"ח דמומר לכה"ת חוץ מע"ז מקבלין ממנו ע"כ צ"ל הא דאין מקבלין ממומר לחלל שבת היינו דהוי כמומר לכה"ת עם ע"ז לכן צריך רש"י לפרש דשבת חמירא כע"ז ובאמת במומר לחלל יוה"כ אין הדין כן כיון דביו"כ לא שייך סברת רש"י הנ"ל. והשתא נחזי אנן כיון דהפוסקים באה"ע סי' קכ"ג הוכיחו מד' הרמב"ם דסובר דמומר לחלל יוה"כ דינו כנכרי ע"כ דאינו סובר כפי' רש"י הנ"ל [ודוחק לומר דוקא לענין קרבן ושחיטה דבעינין שיהיה עובד ע"ז צ"ל כפי' רש"י דחילול שבת הוה כעע"ז וזה ל"ש ביוה"כ אבל לענין שאר דברים חשיב יוה"כ כנכרי ומומר לכה"ת כמו שבת. דאכתי קשי' מנ"ל זה ביוה"כ דלמא שאני שבת דחמירא כע"ז משא"כ יוה"כ] וממילא דע"כ אינו סובר הרמב"ם כפי' הפר"ח והקשה הש"ך שפיר. ואמנם נראה דדוקא לפי נוסחת הטור באה"ע ססי' קכ"ג בד' הרמב"ם

בית יהודה אביי ורבא סברי אפי' כר"י בקודם הפרשה אבל על כאי מימרא דקצר וטחן לא מצי רש"י למימר האי נפקותא דאי פלוגת' דר"י ור"ל הוא בלאחר הפרשה, מיירי אביי ורבא בקצר וטחן בקודם הפרשה וככ"ע כלומר דנודע לו גם על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות קודם הפרשה [דהוי] ק' אי איירי קוד' הפרשה היאך אמר הגמרא קצירה גוררת קצירה דמשמע דדוקא צריך להביא על הקצירה ראשונה כדי שיגרור כל המלאכות ולא יצטרך להביא עוד קרבן אחרת ובאמת אינו כן כדמשמע ממימר' דאביי ורבא דחלב והוי צריך לאוקמי דמיירי דאתרמי לי' כך דהפריש על קצירה ראשונה וזהו דוחק גדול יותר טוב לאוקמי כר"ל לחודא ועל הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות נודע לו לאחר הפרשה ואפ"ה לר"ל נתכפרו כולן ושפיר עבד דהפריש על הקצירה ראשונה משום דאכתי לא ידע בשעת הפרשה מקצירה וטחינה אחרונה בשלמא אי איירי פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה, ולאחר הפרשה אפילו ר"ל מודה צריך לדחוק לאוקמי פלוגתא דקצר וטחן בקודם הפרשה דהיינו כר"ל וקוד' הפרשה נודע לו גם על הקצירה וטחינה אחרונ' ובאמת בדוחק גדול דאתרמי ליה כך שהפריש על הקצירה ראשונה כמ"ש תוס' לעיל אבל אי איירי פלוגתא דר"י ור"ל לאחר הפרשה יותר טוב הוא לאוקמי פלוגתא דקצר וטחן כר"ל לחודא ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת שבת לאחר הפרשה ולכך הפריש ברישא על הטחינה וקצירה ראשונה משום דאכתי לא ידע בשעת הפרשה מקציר' וטחינ' של שגגת מלאכות מלאוקמי כר"י ונודע לו מקצירה וטחינה של שגגת מלאכות נמי קוד' הפרשה דהא ר"י סבר דהפרשה מחלקת והוי צריך לאוקמי קוד' הפרשה והוי ק' היאך אמר הגמ' קצירה גוררת קצירה וטחינ' גוררת טחינה הא בו תלי' מלתא כקו' תוס' והוי צריך לדחוק דאתרמי ליה כך וזהו דוחק גדול יותר טוב לאוקמי כר"ל וכנ"ל וא"כ בין כך אי אוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה ובין כך אי אוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל לאחר הפרשה מוקמינין מימרא דאביי ורבא כר"ל לחודא ולכך אמר רש"י דבריו אהאי מימרא דאביי ורבא של פלוגתא דחלב דשפיר יש נפקותא אי פלוגתא דר"י ור"ל הוא לאחר הפרשה מימרא דאביי ורבא אתי' אפילו כר"י ובקודם הפרשה ובאמת תולה בדעתו כדמשמע לישנא דוהביא ודוק היטב למעיין ולק"מ על רש"י ואפשר שזהו כונת המהרש"א בתירוצו כבר דחקו תוס' לעיל לפרש בשם ר"י דאיירי נמי בנודע קודם הפרשה כלומר דזהו דוחק גדול דנימ' דאתרמי ליה דהפריש על הקצירה וטחינה ראשונה ע"כ יותר טוב הוא לאוקמי ההוא דקצר וטחן בנודע לאחר הפרשה וכר"ל לחודא וכנ"ל ומשום כך הפריש ברישא על הקצירה וטחינה של שגגת שבת משום דאכתי לא ידע מקצירה וטחינה של שגגת מלאכות וא"כ בין לההיא אוקימתא ובין לההיא אוקימתא אוקמי' דוקא מימרא דוקצר וטחן כר"ל לחודא ולכך אמר רש"י דיש נפקותא בין האוקימתת על האו מימרא דחלב והתם שפיר יש נפקותא כנ"ל ודוק היטב ולדעתי כיונתי אמיתת גדול בדברי מהרש"א

דף ע"ב ע"ב בסוגי' דמתעסק איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור וכו' עד אתמר נתכוין לזרוק שתים. תוס' בד"ה אלא לאו רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות תימא לר"י לוקמי כוליה בשאר מצות ומאי משא"כ בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצא של קדשים דכוותיה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת בעינין וי"ל דלא מצינין לפרושי הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין דכה"ג אפי' נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהי' צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבר שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה"ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ וכתב המהר"ם לובלין הכא וגם המהרש"א במס' סנהדרין דף ס"ב ע"ב תוס' ד"ה רישא