אהל אברהם קמג

בית אהרן רש"י בד' ר' יוחנן משום מע"ה ובמתני' פי' משום זבח רשעים עיי"ש דהאריך. והשתא ניחא דגבי מי שאכל חלב דשייך סברא שלא יהי' חוטא נשכר לא יוכל לפרש משום זבח רשעים לכן פי' משום מעם הארץ. אבל במתני' דעיר הנדחת דלא שייך האי סברא דשלא יהיה חוטא כהנ"ל שפיר פירש"י משום זבח רשעים ולק"מ. [נ"ב ועיין במאי דפירש"י גם במתני' אי אמרינין משום דיחוי הוא כדאמרינין בחולין ונסתר תי' זה וצ"ל כתי' המ"ל שם ודוק]

ועוד נראה ליישב הא דפסק הרמב"ם לפי האמת דתשובה מהני עפ"י מה דכ' המ"ל פ"ג מהל' שגגות דלכן נקט הרמב"ם גבי מומר לאותו דבר והורגל בה דהיינו דבעינין שיעשה ג' פעמי' כן. וגבי מומר לע"א ולחלל שבתות לא התנה כן משום דהרמב"ם סובר דמומר לא חשיב עד שיעשה כן ג"פ אבל זבח רשעים איכא אפי' בפ"א לכן גבי ע"א אף דלא הורגל בה אין מקבלין משום זבח רשעים משא"כ בשאר עבירות ע"ש באריכות. הרי חזינין להדיא דהרמב"ם סובר דדוקא לע"א ולחלל שבת איכא משום זבח רשעים אבל בשאר עבירו' לא וא"כ לק"מ קו' תוס' גבי חטאת דהא בשאר עבירות לא הוי בכלל זבח רשעים אבל לעולם דתשובה מהני ופסק הרמב"ם שפיר ולק"מ. ואף דאכתי קשי' מקרא דמכם דכתיב גבי עולה דמיירי במומר לכה"ת ל"ל ת"ל מזר"ת. אבל זה גם לתי' המ"ל קשיא דהא קרא מיירי בעולת נדבה דודאי תשובה מהני כמ"ש המ"ל גופיה. ועיין במהר"ם לובלין דכ' לדעת תוס' ה"ה דל"ק מקרא דמכם דמיירי בעשה תשובה ע"ש אבל באמת צ"ע דהא בעולת נדבה יפה דיבר המ"ל דתשובה מהני ודאי. ואם נפשך לומר דתוספת סובר כרשב"א דהקשה לעיל אמאי לא מוקי הש"ס ברייתא דמכם במומר לא"ד דמוכח דסובר דעולה נמי בא על חטא והיינו לאו הניתק לעשה כמ"ש הפ"י. מ"מ ליתא דהא הש"ס קאמר ואי אשמעינין עולה משום דדורון הוא דמוכח דמיירי בעולת נדבה דאיהי דורון ולא בעולת חובה והדרא קו' לדוכתי' ורשב"א רק הקשה מה פריך הש"ס הא גופא קשיא דלמא מיירי בעולה דבא על חטא ובמומר לאותו דבר. אבל לפי האמת ודאי דמיירי בעולת נדבה ויפה הקשה המ"ל ועיין ועוד נוכל ליישב לכאורה קושית המ"ל דקרא דמכם אצטריך למומר לכה"ת לתיאבון דלא הוי בכלל זבח רשעים ובזה מיושב מה דקשי' לכאורה אשיטת הפוסקים דסברי דלהכעיס אפילו לדבר אחד דינו כגוי א"כ מה פריך הש"ס הא גופא קשי' דלמא סיפא מיירי בלהכעיס דהוי כלכה"ת ושייך נמי מכאן אמרו דזה הוי ס' חיצונה דלהכעיס דינו כגוי וכן הקשה המג"א ריש סי' ל"ט ע"ש [דלמאי דסובר הר"ן דלהכעיס הוי רק מדרבנן לק"מ] והשתא ניחא דאי מיירי בלהכעיס הדרא קושיא לדוכתא ת"ל מזבח רשעים. וצ"ל דסובר המ"ל דלענין מומר לכה"ת אין חילוק בין לתיאבון או להכעיס וכבר הארכתי בזה לעיל. [נ"ב ועיין בחיבורי האחר בסוגיא זו באריכות]

והנה רש"י פירש בסוגי' דף ד' ע"ב דמומר לערלות היינו מבעט במצוה זו והקשה בכ"מ פ"ד מהל' שחיט' דא"כ היינו אפיקורוס עיי"ש, ולכאורה לק"מ דהנה הרשב"א בחי' [הקשה] אמאי לא מוקי סיפא דאפי' ישראל מומר מיירי בעע"ג ותי' דא"כ הוי כ"ש מכותי והקשה עוד דלמא מיירי בלהכעיס ועע"ג דכשר עיי"ש מה שתירץ [דלכתחלה מיהא אסור]. א"כ נוכל לומר דרש"י סובר כפי' הרשב"א דבעומד ע"ג כשר אפי' בלהכעיס והכא מיירי בעע"ג. ואפי' לכתחלה סובר רש נמי דכשר בעע"ג דהא הרשב"א הוכיח דאסור מכח קושייתו דלמא סיפא דאפי' ישראל מומר מיירי בלהכעיס ובעע"ג. אבל לשי' רש"י דסובר דאפי' ערל היינו להכעיס א"כ בלאו הכי לק"מ קו' הרשב"א דלא מצינו לאוקמי סיפא בלהכעיס ובעע"ג דהיינו רישא אפי' ערל. דלענין להכעיס אין חילוק לשיטת רשב"א בין שאר עבירות או לא"ד [רק להרא"ש דסובר דלא חשיב בר זביחה] וא"כ לעולם נוכל לומר דשרי לכתחלה בעע"ג אפי' בלהכעיס וקו' הכ"מ לק"מ על רש"י די"ל דרישא אפי' ערל מיירי בלהכעיס ועע"ב וסיפא מיירי בלתיאבון ואינו עע"ג רק לפי זה צ"ט קו' הש"ס אי לדבר א' היינו ערל והא רישא מיירי בעע"ג וסיפא קמ"ל באינו עע"ג. והנה מה דדחק רש"י לפרש כן ולא פי'

בית יהודה דעל חטאתו וזהו ס' עמוקה ולא סתרי השני דינים של הרמב"ם דהיינו הדין של גרירה דקצירה עם הדין של אכל כזית' וכזית חלב דפ"ו הלכה ט' והא דמדמה הגמ' שבת לחלב כבר ביארנו דקושית המקשן הוא ממה נפשך וכנ"ל והתרצן משני דהכא לא שייך גרירה כלל ורבא אליבי' דאמת לא סבר אפילו חד גרירה וגרסינין אלא וכנ"ל ודוק היטב

ועל הסתירה שניה שמקשו על הרמב"ם ממה שכתב בהלכה י"א בפ"ו מהלכות שגגות אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני והביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין עכ"פ על הראשון נודע לו קודם שנודע לי על השני ואפ"ה נתכפר השני בקרבן שהביא על הראשון נוכל לתרץ ולומר כן דהנה נדקדק בלשונו הצח דבהלכה ט' דפ"ו מהל' שגגות כ' האוכל כזית חלב וכזית חלב דמשמע שהי אכילות מפורדים זו מזו ובהלכה י"א דאותו הפרק כ' אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת מהן דמשמע דשני הזיתים היו מחוברים יחד בשעת אכילה ואכלום בפעם אחת כלישנא דגמ' במימרא דרבא ואביי משמע דאכילה היתה בבת אחת דהיינו שאכל שני זיתים בבת אחת והנה הרב הגדול מוהר"י בירב ז"ל חילק האי חילוקא דבהלכה ט' מיירי באכילה מופלגת ובהלכה י"א מיירי באכילה סמוכה זו לזו כך הביא הלח"מ ע"ש [אב"ה ובגליון הרמב"ם של אברהם אבינו זצ"ל על הכ"מ שה הל י"א שהביא ג"כ דברי מורי הר"י בירב. נ"ב בכי"ק וז"ל: הנה חילוק הכ"י בירב נכון מסברא גם מלשון הרמב"ם בשני הפסקים. אבל מלשון הרמב"ם בהל' [יו"ד] לא משמע כן ודוק. גם קשה דאמאי לא מוקי קרא דולחטאתו בכה"ג וכן קשה לתי' מהר"ם מטראני שהביא הלח"מ לעיל. עוד ק' על חילוק הר"י ב"ר מדף צ"ד עיי"ש ודוק. (וד' הר"י ב"ר ז"ל מן) [ועיין] תוס' שבת צ' ד"ה המוציא וע"כ להרמב"ם ג"כ צריך לחלק בין מין א' לב' מינים כמו שהוכיחו תוס' שם מדף צ"ד עכ"ל] אבל לא כתב מה טעם וסברא יש בזה הא עיקר טעם הוא דהוי בהעלם אחת ומאי איכפת לנו אם אכילות סמוכות זו לזו או רחוקות זו מזו הא סוף כל סוף הוי העלם אחת אבל כאשר נבאר בע"ה יהי' טעם לשבח דאנו אומרים דבדין ט' מיירי שאכל כל כזית בפני עצמו ואח"כ נודע לו על הראשון א"כ שפיר הוא למימר דהידיעות מחלקות בין אכילה לאכילה וחייב להביא על כל אכילה בפני עצמו קרבן אבל בהלכה י"א מיירי שאכל שני זיתים הראשונים בבת אחת ובא אדם אחר ואמר לו שאכל חלב סתם ולא פירש לו כמה זיתים אכל אלא שאמר לו שזה שאכל לא הי' שומן אלא חלב וזהו דנקט בלשונו הצח ונודע לו על אחת מהן כלומ' דכזית אחד ודאי היה מה שאכל וגם במימרא דרבא ואביי כתוב כן ונודע לו על אחת מהן להורות דלא אמר לו כמה זיתים אכל וגם להורות דאכל בבת אחת השני זיתים והאדם אחר אמר לו דלא היה שומן אלא חלב והוא היה סבור דכזית אחד אכל ונשאר כזית אחד נעלם ממנו ואח"כ אכל עוד כזית השלישי בשוגג בהעלמו של זה שלא ידע ששני זיתים היה מה שאכל בבת אחת בפעם הראשון ובא אותו האיש ואמר לו בפעם אחת שמה שאכל בפעם ראשון היו שני זיתים ומה שאכל בפעם שני היה זית אחד ע"ז שפיר אמר רבא וכרמב"ם פסק כרבא הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין משום דהידיעה שנודע לו שאכל חלב בפעם ראשון היתה על כל האכילה ראשונה רק שלא נודע לו כמה זיתים היה עכ"פ בידיעה זו נודע לו שכל האכיל' היתה חלב ולא שומן וא"כ שפיר אמרינן דנתכפר גם על השני ואם הביא קרבן על השלישי דהיינו על הזית מסויים שאכל לבך בפני עצמו שלישי ושני מתכפרין משום דכשאמר לו על הזית השלישי שאכל בפני עצמו אמר לו ג"כ שאכילה ראשונה הי' שני זיתים והיתה ידיעה אחת לשתיהן דהיינו לכזית השני ולכזית השלישי א"כ ממילא לזה הכזית האמצעי יש לו שייכות לכזית הראשון וגם לכזית השלישי לכזית הראשון מכח הידיעה הראשונה שאמר לו שחלב היה אכילה ראשונה שאכל בפעם הראשון בבת אחת ולכזית השלישי הואיל שאמר לו בפעם אחת לאחר אכילה של כזית השלישי שאכילה ראשונה היה שני זיתים והאכילה שניה היתה כזית אחד חלב ולפיכך אמר רבא ופסק הרמב"ם כמותו דאם הביא קרבן על האמצע דהיינו על מה שאמר לו דאכילה ראשונה היתה שני זיתים שנתכפרו כולן דזו