אהל אברהם קמ

בית אהרן זה לסברא חיצונה דמומר נע"א הוי מומר לכה"ת ממיל' בשחיט' נמי פסול מומר לע"א כמו במומר לכה"ת וקו' המ"ל לק"מ ועיין

אמנם לפי תי' הנ"ל מוכרחין לומר כתי' קמא דתוס' בד"ה מעם הארץ. דהא דקאמר רב המנונא מומר לאכול חלבים היינו לכה"ת. דאי כתי' בתרא דהיינו מומר לא"ד קשי' מה הקשה הש"ס דלמא קרא דמעם הארץ אצטריך על מומר לא"ד דמקר' דמכם ממעטי' רק לכה"ת ואף די"ל דקו' הש"ס היא להיפך ל"ל קרא דמכם וכמ"ש מהרש"א בודוחק לומר שכ' תוס' עיי"ש. אבל ז"א דא"כ בתי' הש"ס דעולה לא ילפינין מחטאת לחודא סגי ולא אצטריך הצריכותא להיפך דחטאת לא ילפינין מעולה דהא אקרא דמעם הארץ לק"מ דאצטריך על מומר לא"ד כהנ"ל וע"כ צ"ל כתי' קמא ועיין בת"ש סי' ב' ס"ק כ"ג דהוכיח דהרמב"ם סובר כתי' קמא דתוס' עיי"ש. ולפמ"ש הרמב"ם לשיטתי' מוכח בש"ס כתי' קמא דתוס' דאל"כ לא הקשה הש"ס מידי כהנ"ל אבל לשיטת הרשב"א הנ"ל נוכל לומר כתי' בתרא דתוס' ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר כיון דלענין קרבן דמי מומר לא"ד למומר לכה"ת וא"ש ואכתי ק' לתי' הנ"ל דמוכח דלענין קרבן נמי לא דמי לא"ד לכה"ת אמאי לא קאמר רב המנונא דא"ב להיפך. דלת"ק דדריש מעם הארץ פרט למומר מוקמינין לקרא במסתבר דהיינו לכה"ת דוקא אבל לא לא"ד ולר"ש דדריש דבעי' שב מידיעתו לא"ד נמי אינו מביא קרבן ודאי לשי' הרשב"א הנ"ל ניחא דלת"ק נמי ע"כ לא"ד אינו מביא קרבן דדמי לכה"ת אבל לתי' זה קשי'. וצ"ל דר"ה סובר דודאי דרשא דר"ש דבעי שב מידיעתו בזה ליכא מאן דפליג וראי' דבכולא הש"ס נקיט סתמא דבעי' שב מידיעתו משמע דהוא אליבא דכ"ע. וא"כ ממילא לא"ד אף לת"ק אינו מביא קרבן לכן קאמר ר"ה דא"ב במומר לחלב ולא לדם דהוי שב מידיעתו לדם ואפ"ה ממועט מקרא דע"ה. וכן לתי' רבא בהוריות דף י"א נמי הוא בענין זה דלתיאבון הוי שב מידיעתו ות"ק סובר דאינו מביא קרבן מקרא דע"ה ומיושב קו' הנ"ל: ובזה ניחא הא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' שגגו' דלא"ד אינו מביא חטאת ולכאור' לפ"מ דנתבאר דהרמב"ם סובר דאיכא חילוק לענין קרבן בין מומר לכה"ת למומר לא"ד א"כ קשי' מנ"ל באמת דלא"ד אינו מביא חטאת דלמא קרא דמע"ה אתי' למומר לכה"ת דוקא כמו קרא דמכם וחדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי. והשתא ניחא דהא דלא"ד אינו מביא חטאת משום דבעינין שב מידיעתו וקרא דמע"ה אצטריך על מומר לתיאבון. וא' קשי' אכתי מנ"ל במומר לא"ד לתיאבון דאינו מביא קרבן דהא בלתיאבון הוי שב מידיעתו. ונהי דמוכח מדאצטריך קרא דע"ה דאפי' לתיאבון הוי מומר דלמא היינו דוקא בלכה"ת. י"ל דאי בלכה"ת אין חילוק בין לתיאבון או להכעיס. וא"כ במומר לכה"ת אף בלתיאבון לא בעינן קרא וע"כ דאתיא למומר לא"ד וראי' לסברא זו מדברי המ"ל פ"ג מהל' שגגות דהקשה ל"ל קרא דמכם ח"ל מזבח רשעי' תועבה ונדחק ליישב ולכאורה מה קושי' הא איהו גופי' יישב אקרא דמע"ה דאצטריך דמזבח רשעי' תועבה מוכח רק להכעיס וא"כ ה"נ י"ל דמכם אצטריך על מומר לכה"ת לתיאבון אלא מוכח דסובר דלענין מומר לכה"ת אין חילוק מצד סברא חיצונה בין לתיאבון או להכעיס ואף דיש לדחות דהמ"ל הקשה כן לשי' תוס' אליבא דר"ה דמומר לתיאבון אליבא דכ"ע לא הוי מומר לכן הקשה שפיר ל"ל קרא דמכם ונסתר תי' הנ"ל. מ"מ ז"א דנהי דמוכח דתוס' סברי אליבא דכ"ע לרב המנונא לתיאבון לא הוי מומר מדהקשו לר"ה ת"ל מזבח רשעים ולא תי' דאצטריך על לתיאבון כמ"ש המ"ל דלמא דוקא בלא"ד סובר ר"ה כן אבל בלכה"ת גם ר"ה מודה דלתיאבון הוי מומר אלא מוכח כהנ"ל ואף דיש לדחות מ"מ הדעת נותנת כן וגם קצת מוכח כן מדהוכיח הש"ס דלא כרב ענן מבריית' דמכם דלמא התם מיירי שלא לתיאבון ואף דכ' הב"י בי"ד סי' רס"ח דבע"א לא שייך לתיאבון כבר השיג עליו הב"ח שם עיי"ש. אלא מוכח דבמומר לכה"ת או לע"א מצד סברא חיצונה אין חילוק בין לתיאבון או לא וא"כ שפיר מוכח לפי האמת דבמומר לא"ד לתיאבון אינו מביא קרבן וא"ש דברי הרמב"ם כהנ"ל

ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם פ"ג מהלכו' מעשה קרבנות לפי

בית יהודה הקצירה ראשונה הו"א סברת תוס' שאינו יכול לכפר על הקציר' אא"כ תתכפר הטחינה עמה שהן תלויות בקרבן אחד ואין כפרה לזו בלא זו אבל לטחינה שכנגדה שפיר צריך להיו' גרירה הואיל דלא שייכת בקרבן אחד עם הקצירה שלה דהיינו של שגגת מלאכות וכ"ש דלא שייכת לטחינה ראשונה של שגגת שבת דהיא גופא לא נתכפרה אלא מכח שהן תלויות בקרבן א' ולא נתכפר' הטחינה שני' אלא ע"י גרירה דטחינה ראשונה ובזה מחולק אביי ורבא דרבא סבר דאפי' גרירה אחת לא אמרינין ולפיכך אמר דטחינה שכנגדה במקומה עומדת ואביי סבר דאמרינין גרירה כמו בחלב דסבר גרירה ואמר אפי' הביא קרבן על א' מהן נתכפרו כולן ואין להקשות א"כ לפ"ז מאי מקשה הגמ' ברישא ומי אית ליה לרבא גרירה והא איתמר אכל ב' זיתי חלב וכו' קשה דלמא לא סבר רבא שום גרירה וכנ"ל דלא שייך כאן גרירה משום דאמרינין סברת רש"י וסברת תוס'. רק ע"ז י"ל ולומר דקושית הגמ' ומי אית ליה לרבא גרירה הוא ממ"נ אי טעמא דרבא הוא משום גרירה דאמרינין חד סבר או סברת רש"י לחודא או סברת תוס' לחודא א"כ ק' ממימרא דרבא דאכל שני זיתי חלב דהתם לא סבר רבא גרירה ואי טעמא דרבא הוא משום דלא שייך כאן גרירה דאמרינין שני סברות יחד סברת תוס' וסברת רש"י קשה א"כ לוקמי הגמרא פלוגתייהו דאביי ורבא בג' קצירות דהיינו בקצר כגרוגר' בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר בשגגת מלאכו' וזדון שבת בהעלם א' ונודע לו על הראשונה ולא על השני' וחזר וקצר בשגגת שבת בהעלמו של השני' לרבא לא נתכפר על השלישי משום דל"ל גרירה ולאביי נתכפר משום דא"ל גרירה ונרויח בהא דלא נצריך לדחוק כדברי תוס' דלעיל ד"ה נודע לו על הקצירה דמיירי בהפריש כבר קרבן ולבסוף צריך לדחוק הא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת וזהו דוחק. יותר טוב לאוקמי פלוגתייהו בשלש קצירות וכלישנא דרבא במימרא דאכל שני זיתי חלב הביא קרבן על קצירה ראשונה נתכפרה השני' אבל השלישי לא נתכפרה משום דל"ל גרירה וכנ"ל, וזו הקושיא הוא יותר טוב מקו' התוס' שמביא בשם הרשב"א דאדרבא על הקושי' הרשב"א שמביא תוס' י"ל דלפי האמת לשיטת ר"י בעל תוס' דלכך אמר הגמרא ומוקי פלוגתיי' בקצירה וטחינה כדי דנדע דרבא סבר גרירה דאי הוי אמר ונקט פלוגתייהו בג' קצירות הוי טעינין לומר כדברינו הנ"ל דקצירה דזדון שבת ושגגת מלאכות וקצירה דזדון מלאכות ושגגת שבת לא חשיב גרירה רק דטעמו דרבא הוא הואיל והקצירה השלישית הוא בהעלמו של שניה ולא בשל ראשונה ול"ל לרבא שום גרירה וכנ"ל ולכך אמר לישנא דקצירה גוררת קציר' וטחינ' שעמה דמשמע מטעם גרירה הואיל דאמר לישנא דגורר' אצל קצירה ולא אצל טחינה שעמה וכדדייק לישנא הר"י בעל תוס' א"כ לק"מ קושית הרשב"א שמביא תוס' על הר"י בעל תוס' לפי האמת שלו כאשר הר"י בעל תוס' למד שיטת הגמרא אבל כאשר אנו מבארין שיטת הרמב"ם דהוא סובר דהמקשן לא מדייק כלל לישנא דגוררת וסבר דיכול להיות דרבא סבר סברת תוס' וסברת רש"י שניהם יחד א"כ שפיר מקשה לעיל ומי אית ליה לרבא וכו' ממ"נ אי טעמא דרבא הוא משום גרירה קשה הא במימרא דאכל שני זיתי חלב משמע דל"ל לרבא גריר' ואי טעמא דרבא דלא שייך כאן גרירה ק' מפני מה לא אמר רבא דינו באמת בג' קצירות ויהיה דומה ממש לפלוגתא דשני זיתי חלב אבל זו הקושיא דטחינה לטחינה נמי תגרר לא רצה להקשו' כנ"ל משום דדלמא טעמא דרבא הוא דלא שייך כאן שום גריר' וכנ"ל ולכך מקשה ומי אית ליה לרבא וכו' וממ"נ וכנ"ל כלומר דע"כ צ"ל דל"ל לרבא גרירה מכח האי מימרא דאכל שני זיתי חלב וא"כ צ"ל דטעמא דרבא הוא כאן דלא שייך גרירה וכנ"ל א"כ שפיר קשה ליפלגו בג' קצירות דומיא דשני זיתי חלב כדי דנדע דלית ליה גרירה אפי' בשבת לענין מלאכות ואין חילוק בין העלמות של שבת להעלמות של חלב כמו דרוצים לחלק הנושאי כלים של הרמב"ם בין העלמות של שבת להעלמות של חלב עיי"ש היטב

וע"ז משני הגמרא בתר דשמעה מאביי סברה ומשמע דסבר