אהל אברהם קלה

דשפיר שייך חילוק מלאכות דהשגגה בכל מלאכה בפ"ע ודוק: ובזה י"ל קושית תוס' [ד"ה דידע] דלר"ל נימא דידע בעשה. והוא דודאי לר"י דידע בנאו ושגג בכריתות וא"כ לאו דמחמר דהוה ג"כ מלאכת גופו כמו חורש ועיין רמב"ן בחי' לקמן ר"פ מי שהחשיך ואפ"ה אין כרת ומיתה רק לאו. א"כ שפיר יש לומר דשגגת כרת הוה שגגות טובא בכל מלאכה בפ"ע דהרי יש מלאכה שאין בה כרת. אבל לר"ל דצריך שישגוג בלאו ואם לא ידע רק בעשה א"כ שגגת לאו הוה חד שגגה דלא ידע דבכל מלאכת שבת יש לאו. וכיון דלענין לאו הוי חדא שגגה אין לחייב בחילוק מלאכות דלא נמצא מלאכה שאין בה לאו [אב"ה הכונה אע"ג דצריך ג"כ שגגת כרת ובזה כל מלאכה שגגה בפ"ע. אבל כיון דשגגת כרת לחוד לא מקרי שגגה וצריך שישגוג בלאו ג"כ. ממילא צריך דוקא שיהיה השגגה בשניהם הן בכרת הן בלאו בכל מלאכה בפ"ע וק"ל] דאע"ג דשביתת בהמתו הוה עשה ולא לאו מ"מ במלאכות גופו יש בכל מלאכות לא תעשה וא"כ הוה רק חדא שגגה דלא ידע דמלאכות גופו בל"ת. וע"ז מתרץ הש"ס דידע לתחומין דאיכא לאו וא"כ אינך מלאכות כ"א שגגה בפ"ע דלא ידע בלאו וכרת ודוק

ויותר נכון ליישב כן לפמ"ש לעיל דהא דאיסי ליכא כרת והוה רק שגגת מלאכות משום דשגג באינך מלאכות דליכא כרת ובהך דאיסי באמת שגגת קרבן שמה שגגה ודלא כאביי דלקמן ואך כ"ז לר"י אבל לר"ל ליכא למימר [הכי] דלכאורה צריך לבאר הא דקאמר הש"ס דשבועת ביטוי דחידוש הוא מודו רבנן דשגגת קרבן מחייב דהרי סברת רבנן דצריך שיהיה שוגג בגוף עברה מצד סברא ולהכי שגגת קרבן לא שמה שגגה [אב"ה עיין רש"י ס"ט ע"א ד"ה לא שמה שגגה] וא"כ מה מהני חידוש דשבועת ביטוי אכן לאחר העיון יבוא על נכון (דלר"י) דצריך להיות שוגג בגוף עברה וסברת ר"י דא"צ להיות שוגג בגוף עברה רק בחומר שמביא לידי קרבן והרי החומר שמביא לקרבן [הוא[ הכרת ולכן א"צ להיות שוגג רק בכרת וקרבן. אבל שגגת קרבן לא מהני דאין זה חומר עברה דמפאת הכרת חייב בשוגג קרבן ולהכי צריך להיות השוגג בכרת דזה הוה שוגג בגוף חומר עברה שמחויב קרבן והנה בחייבי לאוין דליכא קרבן רק שבועת ביטוי יצא בפרט לחייב קרבן. א"כ זה חומר העברה של ביטוי שחייב בשוגג עליו קרבן א"כ שפיר שגגת קרבן שמה שגגה דזה חומר העברה דבשאר חייבי לאוין ליכא קרבן ודוק היטב: ומעתה לר"י כמו דבשבועת ביטוי שגגת קרבן שמה שגגה ה"ה בהך דאיסי שפיר שגגת קרבן שמה שגגה משכחת שפיר דחייב [על] ל"ט מלאכות דידע הכל בלאו וחייב על כולם מפאת שגגת כרת וקרבן והא דאיסי משגגת (כרת) [קרבן] אבל לר"ל דיליף מאשר לא תעשנה דצריך שישגוג בלאו א"כ גם בהא דאיסי ע"כ צריך שישגוג בלאו, ואע"ג דע"כ הא דלקמן בשבועת ביטוי דפשיט הש"ס דלא כאביי וע"כ גם לר"ל חייב בשגגת קרבן לרבנן דאל"כ קשיא לר"ל מברייתא הנה בשבועת ביטוי שפיר י"ל דלר"ל שגגת קרבן שמה שגגה כמו לר"י דהרי מפאת השגגה לרבנן א"צ שישגוג בלאו רק בחומר העברה כמו לר"י ורק ר"ל ס"ל דגלי קרא דאשר ל"ת דצריך שישגוג בלאו. וזה בחטאת קבוע אבל בשבועת ביטוי דלא גלי קרא מהני שגגת קרבן כמו לר' יוחנן אבל בהא דאיסי ודאי צריך לר"ל שגגת לאו וא"כ כולו חד שגגה וליכא חילוק מלאכות ולק"מ קושית תוס' ודוק

ובזה יתיישב דגם לר"י קשה כיון דלרבי צריך שישגוג בלאו כמ"ש תוס' ד"ה כגון וא"כ וכי מתני' סתמא דלא כרבי ולהנ"ל לק"מ דלרבי הא דצריך שישגוג בלאו היינו מקרא דעליה א"כ בהנך שרק חיוב חטאת בחייבי כריתות דילפי' מג"ש דעליה צריך שישגוג בלאו אבל בהא דאיסי דיצאה מכלל הג"ש אין צריך שישגוג בלאו ודוק היטב: וממילא מיושב ג"כ דליכא לתרץ דמתני' כמונבז ובשגגת קרבן דא"כ אכתי ליכא רק חד שגגה. ומיושב הרמב"ם דמשמע דמשכחת דחייב בכל ל"ט אפילו לא ידע בלאו [עיין פ"ז מהלכות שגגות הלכה ג' ובכסף ולח"מ]. והוא דידע בעשה ושפיר חייב בכל מלאכה דהרי עיקר השגגה שגגת כרת וקרבן דשגגת לאו אין צריך וזה שוגג בכל מלאכה בפני עצמו ודוקא לר"ל דצריך שישגוג בלאו שגגת לאו הוה שגג' אחת כיון דליכא מלאכה שאין בה לאו כהנ"ל ודוק היטב

עיין משנה למלך פ"ג מהל' שגגות האריך בהא דשב מידיעתו והנה מדברי הראשונים המה חידושי רמב"ן ורשב"א נראה בעליל דס"ל דלא פליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דת"ק וריש אלא דגם ר"ל ס"ל דקרא דאשר ל"ת אתי' לשב מידיעתו ואפ"ה פשטא דקרא משמע דצריך להיות שוגג בשגגת לאו לרמב"ן אומר מותר דאשר לית משמע דשגג דלא אסרה התורה וזה פשטות דקרא לר"ל. ופליגי ר"י ור"ל בפירוש הקרא ולכ"ע נדרש ממנו דצריך להיות שב מידיעתו. וכן נראה סתמא דש"ס דפריך מהא דשב מידיעתו לר' אלעזר ביומא [דף פ' ע"א] דגם רבנן מודו לדרשא דשב מידיעתו ורק ת"ק ס"ל דמעם הארץ ממעט מומר אפילו בגונא דשב מידיעתו כגון מומר לתיאבון. והא דאצטריך תרי קראי לת"ק היינו בגונא דלא נתמעט ממומר כהאי דיומא דסבר דכזית חצי שיעור ונתחלף חלב בשומן וכה"ג היוצא מזה דכ"ע דרשי אשר ל"ת לענין דצריך שב מידיעתו ות"ק ור"ש לא פליגי רק אי נתמעט מומר מעם הארץ ור"י ור"ל פליגי אם נתמעט מאשר ל"ת דצריך שישגוג בלאו דפשטות דקרא הכי משמע והנה מבואר מחי' הרשב"א דאם צריך שישגוג בלאו צריך להיות שב מידיעתו גם אלאו וקשיא ליה לרשב"א דמה שב מידיעתו איכא מעשה על לאו הרי גם אי הוה ידע מל"ת כיון דלא לקי [לא הוי שב מידיעתו] וצריך לדחוק דמ"מ חמיר איסור לאו מעשה והוה שב מידיעתו. והנה אדרב' לפי דעת זה דכ"ע ס"ל דאשר ל"ת אתי לשב מידיעתו ורק ר"ל ס"ל דפשטות דקרא משמע דשגג בעיקר האיסור דסבר דמותר לגמרי. וממילא כיון דלרבנן ליכא קרא אין חייב קרבן רק שוגג דקרא דאומר מותר אבל מונבז מרבי מהיקשא או מבנין אב אפילו בשגגת קרבן חייב דומיא דמזיד ולק"מ קושית תוס' על ר"ל ועיין חי' רמב"ן כ' על ר"ל דאסמיך לקרא משמע דלא דריש ר"ל מקרא כן רק דס"ל דשוגג פירושו כן שאומר מותר לגמרי [אב"ה מכי"ק נראה שרצה המחבר זצ"ל לכתוב עוד בזה ומחמת איזה סיבה הפסיק באמצע ואנחנו כפי אשר מצאנו העתקנוה ואין כאן המקום למה שהרחיב הדיבור בזה הענין במ"א. ואם נזכה ע"מ יבוא בשלום]

שם היה מהלך במדבר וכו' עיין בהלכות גדולות הל' שבת פ"ו כתב ודלמא אתמול שבת הואי וכתיב והכינו [חול מכין לשבת ואין שבת מכין לחול אלא וכו'] והוא פלא דלמ"ל מכח הכנה ולא מטעם מלאכה [כיון דהוי ס' שבת אסור שאנן בו פקוח נפש עיין רש"י ד"ה ודלמא] ואולי אפשר לומר כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כש"כ בדבר הרשות וא"כ כיון שראו חכמים לאסור מלאכה ולשבות כיום השביעי א"כ מותר ביום הששי לעשות שתי פרנסות מכח פ"נ דיודע הוא דלא יעשה מלאכה למחר. [אב"ה אין לומר הכונה דס"ל לבה"ג, כיון דיש כח ביד חכמים להעמיד דבריה' בשוא"ת אפי' במקום פקוח נפש כהאי דסנהדרין ע"ה ע"א. א"כ אע"ג דע"י תקנתם יבוא לידי מלאכה בספק שבת ביום הששי, לא הוה כקום ועשה דלא ליעבד לא היום ולא מחר ואך מאתמול ממילא מותר. דזה אינו דודאי לא החמירו יותר מבשבת דאורייתא. דאם לא הכין ודאי לא אסרו לעשות פרנסתו ביום הז'. ואך צ"ל כונת רבינו זצ"ל דהרי גזירת חכמים היתה סתם לשבות ביום השביעי וכדי שלא תשתכח העמידו דבריהם ועשאוהו כשבת ודאי. ואם אין לו פרנסה ודאי מוטב לעשות משום פ"נ בס' שבת מלעשותו בשבת ודאי ולא הוה כקום ועשה עיין ש"ס יבמות פ"ט ע"ב בתוס' ד"ה כיון. ומבואר יותר בתוס' נזיר מ"ג ע"ב ד"ה והאי. דבמקום שיש פנים וטעם בדבר יש כח ביד חכמים לעקור אפי' בקום ועשה כש"כ בנדון דידן] ואך אם למחר אסיר מטע' הכנה הרי ע"כ יעשה מלאכה דס"ל לבה"ג כהנך דישחוט ולא יאכל נבלה עיין טור סי' שכ"ח [אב"ה עפ"י מה שכ' הרא"ש שם ביומ' פרק בתרא סי' י"ד. דשחוטה המאכל מותר משא"כ נבלה דארי' רביע עלה ועיין הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סי' הי] ודוק היטב

דף ע"א ע"ב גמ' איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד וכו' עיין לקמן ק צ"ד ע"א תוס' ד"ה ובפלוגתא. הקשו על רש"י דכפרה לכ"ע מחלקת. ונראה ליישב דכבר דחקו תוס' דף צ' ע"א ד"ה המוציא ליישב [הא דהמוציא קופת הרוכלין] דשם ע"כ מתני' אשמעינן דבכה"ג אין ידיעות מחלקות. ודחק ר"ת לחלק בין מין אחד לב' מינים עיי"ש. ורש"י אפש' דמיישב קושית תוס' [שם] כך דודאי הפרשות דאתי מקרא לר' יוחנן דמחלקות. אין מחלקות אם נעשה רק מלאכה אחת כגון