אהל אברהם קלג

חולין דבאמת המעשה שנתכוין לא היה מעשה חטא פטור מבה שצריך לכוין למעשה שהוא החטא באמת. ואם נימא דלאביי בשחיטת חוץ כה"ג חייב לק"מ קושית מהרש"א סנהדרין דקו' תוס' דלוקמא שאר מצות בשחיטת חוץ ובאמת כאביי דחייב בשחיטת חוץ ובשבת פטור מטעם מלאכת מחשבת ודוק. וכן אם נימא דכונת תוס' שם שבת ע"ג ד"ה אלא דלתוקמא בבהמה אחת וכן בנתכוין לחתוך ג"כ שחתך מה שהיה מתכוין רק דאיירי באין צריך רק לתלוש ולא לזה שהיה מחובר ופטור מטעם מלאכת מחשבת וכן משמעות דברי תוס' א"כ לק"מ קושית מהרש"א דשפיר חייב בשחיטת חוץ לאביי וא"כ לא מוכח משם מידי דס"ל לתוס' דלר' יהושע לא ממעטינין מבה מתעסק מהיתר לאיסור. ומה שכתבו תוס' בד"ה נתכוין דאביי ורבא פליגי בקרא דבה לר"א נ"ל כונה אחרת בד' תוס'. והוא דדוקא לר"א דלא ס"ל דבה נדרש אפרטית המעשה דא"כ נתמעט נמי בידיעה עד שידע אי קצר או טחן אלא ודאי ס"ל דבה לא משמע פרטית מעשה ס"ל לאביי דלא נתמעט מבה רק בלא נתכוין למעשה חטא כלל דהיינו להגביה דבה רק משמע כונת מעשה החטא. אבל לר"י דממעט מבה אפי' תאנים וענבים או לכה"פ קצירה וטחינה דבה משמע דצריך לידע פרטית המעשה א"כ גם בכונת החטא דממעט בה דצריך כונת מעשה חטא ודאי מודה אביי דנתמעט לחתוך תלוש וחתך מחובר דאין זה מעשה החטא שהרי לא כיון כלל ליתלוש ואם צריך לכוין דוקא למין שחתך כש"כ שצריך לכוין לתלישה ולא מהני מעשה החטא אם קסבר שאין בה אותו פעולה שעשה. ולכך כתבו תוס' דלא פליגי רק לר"א דלר"י אביי ג"כ מודה דפטור בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר כהנ"ל

אך לכאורה ק' ע"ז א"כ מה מייתי רבא ראי' מבריי' דלמא ברייתא אתי כר"י דמודה אביי דפטור. אמנם לק"מ והט אזנך דהא דמייתי רבא ראי' דאיירי בנתכוין לחתוך היינו דאם איירי בנתכוין להגביה אינו דומיא דאכילת חלב דמתכוין לאכילה ואין חומר דחלב משום דנהנה רק דבכה"ג לא הוה מתעסק. והרי גם לרבא אין דומה חלב ללחתוך את התלוש דהרי בחתיכת חלוש לא' נתכוין לאותו פעולה שעשה ליתלוש ממחובר אבל באכילה הרי נתכוין לכל המעשה אכילה. ואמנם הרי רבא אין פוטר בנתכוין לחתוך מטעם זה דהרי אפילו בנתכוין לזרוק ברה"י והיה רה"ר פטור לרבא וכמ"ש לעיל וא"כ שפיר הוה חומר בכה"ג אם נתכוין לזרוק ד' וקסבר רה"י ונמצא רה"ר דהוה דומיא דחלב ופטור אבל לאביי אליבא דר"י אין פטור רק בנתכוין לחתוך [תלוש] דלא נתכוין להפעולה והוה כש"כ מתאנים לענבים מטעם דלא נתכוין לפעולה זו א"כ לא דמיא לחלב ולא שייך חומר ושפיר מייתי רבא ראי' דפטור מטעם דלא נתכוין למעשה חטא ודוק היטב

והנה עיין תוס' שבועות י"ט [ע"א ד"ה פרט] הקשו דלמ"ל בה למעט מתעסק תיפוק לי' ממלאכת מחשבת והיא קושית רש"י כאן [כריתות ד"ה מבעי ליה] ולפמ"ש ק' טובא הרי צריך בה לאבד מלקט מלבו או בלהקדים דאיכא מלאכת מחשבת ופטור מטעם בה. וכן מה שהקשו תוס' בסנהדרין [ס"ב ע"ב ד"ה להגביה] אפכא דלמ"ל מלאכת מחשבת יש ליישב בזה כיון דלענין מלאכת מחשבת אזלינין בתר מחשבתו ראשונה ולענין בה אזלינין בתר כונה בשעת מעשה א"כ אם גמר בלבו ללקט ענבים ואבד מלבו וקסבר שצריך לתאנים ומתכוין ללקוט תאנים ולקט באמת תאנים הרי נעשית כונתו וליכא למפטר מטעם בה רק מטעם מלאכת מחשבת וודאי הי' תוס' צריך, דמסוגי' דש"ס בכריתות משמע דהנך אוקימתא אבד מלקט מלבו לא צריך רק לתרוצי מתניתין אבל מימרא דשמואל איש בל"ז. אבל לשון תוס' משמע דקושי' על מימרא דשמואל אפי' לפי האמת לק"מ. והנה תי' תוס' שם דאצטריך בה היכא דנעשה מחשבתו במתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר אותו חתיכה וכן מלאכת מחשבת דאצטריך במתכוין לחתוך מחובר אחר דלא נתמעט מבה הוא תי' נכון וברור ואפי' לר' יהודה אליבא דר"י דס"ל דאפי' שחורות ולבנות נתמעט מבה אבל מתאנה לתאנה ודאי לא ושפיר אצטריך מלאכת מחשבת. אבל מה שתירצו עוד (בשבועות) [בסנהדרין] דאצטריך מלאכת מחשבת דגם בשבת שייך שכן נהנה לכאורה צריך ביאור. דא"כ באבד מלקט מלבו דהוה מלאכת מחשבת למה יהיה פטור בשבת דליכא למילף מבה כיון שנהנה כמו בחלבים ונראה דכונת תוס' כך דודאי ס' דכן נהנה היא ס' אלימתא דנאמר מפאת [הסברא] דמיעוט דבה לא קאי אחלבים ועריות וכן בשבת לולא קרא דמלאכת מחשבת ודאי הוה אמינא דלא קאי בה לענין שבת כיון שנהנה אבל כיון דחזינין דמלאכת מחשבת דוקא אסרה תורה ואם לא חישב אפי' נהנה פטור ממילא מוקמינין בה אפי' לענין שבת בגונא דלא מפטר מלאכ' מחשב' כיון דחזינא בשבת לא אלים ס' דנהנה להתחייב בכל גוונא ומה אולמא קרא דמלאכת מחשבת מקרא דבה והבן היטב היוצא משיטת תוס' דס"ל דפלוגתא דאביי ורבא אפי' בחתיכה אחת דפטור מטעם בה וא"א לפטור מטעם מלאכת מחשבת וגם ר"א דריש מלאכת מחשבת

ואמנם שיטת רש"י צריך ביאור. והנה מה שהקש' רש"י דלמ"ל בה לר"א תיפוק לי' ממלאכת מחשבת קשה ג"כ קושי' הנ"ל שהקשתי הרי אצטריך לאבד מלקט מלבו. וגם מה שתי' דר"א ל"ל דרשא דמלאכת מחשבת א"כ קשה דמנ"ל לר"נ דר"י ס"ל מלאכת מחשבת. ותו ק' קו' [תוי"ט] דרש"י פי' במשנה דלר"י בה אתרתי קאי. ונראה לבאר הכל בעזה"י דהנה רש"י ס"ל דממלאכת מחשבת תרתי שמעינין האחד דוקא בנעשה רצונו אבל בחפץ בתאנה זו ולקט תאנה אחרת פטור מטעם שאין נעשית רצונו ויהיה נדרש זה ממלאכת מחשבת שחשוב הדבר אצלו וזה רק תלוי במחשבתו ראשונה ולכן באבד מלקט מלבו לא נתמעט ממלאכת מחשבת ותו נתמעט ממלאכ' מחשבת שצריך לעשות מלאכה זו במחשבה דהיינו בכונה ועל זה ודאי משמע דכונת המלאכה צריך להיות בשעת מלאכה ואם כן לא מהני אבד מלקט מלבו. וא"כ תי' הש"ס לקמן דמשני באבד מלקט אם תאנים או ענבים אבל זכר שרצה ללקט ועדיין מכוין למלאכה שפיר הוה מלאכת מחשבת ואצטריך בה דפטור אפי' כה"ג. אבל לר"א דלא ממעט מבה רק במתעסק שלא היה כונת מלאכה זה פטור ממלאכת מחשבת דצריך דוקא כונת מלאכה בשעת החטא. ובודאי אפשר לומר דלר"א בה פרט למתעסק בשאר אסורים כגון שחיטת חוץ אבל קושית רש"י על הש"ס דמשמע דמוקי ר"א בשבת וע"ז מתרץ דר"א ודאי ל"ל מלאכת מחשבת אבל לר"י דמוקי בה עד שידע במה חטא דהיינו אפי' מתאנים לענבים שפיר דריש מלאכת מחשבת וממילא אצטריך בה גם למתעסק והיינו באבד מלקט מלבו ומיושב רש"י במתני' דלא פי' דבה גם למתעסק רק לר"ש וריש שזורי שאמרו דנחלקו בב' שמות היינו תאנים וענבים דלת"ק דלא נקט רק קצירה וטחינה א"צ בה דנתמעט ממלאכ' מחשבת והא דהוכיח ר"נ דר"י ס"ל מלאכת מחשבת א"א לומר דאי לא דריש מלאכת מחשבת מנ"ל לדרוש בה אידיעה דלמא רק אחטא זה אינו לפמ"ש דהרי גם דס"ל מלאכת מחשבת אצטריך בה למתעסק באבד מלקט מלבו מתאנים לענבים. וגם א"א [לומר[ דלא מסתבר בה למדרש ממנו פרטות המין וא"כ אי לית לי' מלאכת מחשבת הוה [ליה] לאוקמא בה רק לפרטות החטא אבל כיון שידעינין ממלאכת מחשבת פרטות החטא אפי' באבד מלקט כמ"ש ע"כ אתי' בה לפרטות המין דניהו דאפשר לאוקמא בה אידיעה אפרטות החטא אבל מסתמא בה קאי אחטא ג"כ זה ג"כ א"א לומר דהרי אצטריך בה לשאר מתעסק כגון שחיטת חוץ ולעולם בפרטות החטא וע"כ צ"ל הגירסא בבריי' לקמן להדליק זו והדליק זו פטור והיינו ע"כ מטעם מלאכת מחשבת דבמין א' ודאי לא נתמעט מבה ומוכח דאתי' כר"י מטעם מלאכת מחשבת ודוק. ואביי ורבא ע"כ לא פליגי אלא אליבא דר"א דל"ל דרשה דבה. והא דכתב רש"י לקחן ד"ה אפילו, דאביי ורבא לא פטרי משום דל"ל מלאכת מחשבת אבל ר"נ דנקט הש"ס למלתא מלאכת מחשבת משמע שיתכוין בו (היינו) ומתחלה [בד"ה אבל] כ' רש"י דמשמע בסתם, כונת רש"י דאע"ג דלר"א נקט הש"ס ג"כ סתמא פרט למתעסק והיינו דוקא מהיתר לאיסור משום דמתעסק משכחת בתרי ענינים אם