אהל אברהם קכח

ולהך חילוק אין תיובתא די"ל דדוקא במוכרי כסות דאין מעשה פרטי במלאכת האיסור אפי' באפשר מותר אבל בגרירה דאיכא מעשה פרטי במלאכת איסור אסור באפשר. אלא ודאי ס"ל לש"ס דאין סברא לחלק ואפשר דפשיטא ליה לש"ס דאין סברא דא"כ הא דפליגי תנאי [זבחים צ"א ע"ב] ביין אי מזלפין או לא ומתוקמא בפלוגתא דדבר שא"מ אמאן תרמיי' אלא ודאי דאין סברא לחלק ומ"מ ביומא אלימא לי' לש"ס למפרך מאביי כיון דאין מוכרח מר"י גופא וכן צ"ל לדעת תוס' דתי' אביי דדשא"מ מותר מן התורה [ופריך הש"ס מי אמר דדבר שא"מ אסור רק מדרבנן. עיי"ש יומא ד"ה הנ"מ] הרי ג"כ הוה מצי הש"ס למפרך מהא דס"ל לתנא לשיתין מוכח דהוה דאורייתא אלא ודאי כיון דאין מפורש אלימא [לי'] למפרך מאביי ודוק. ומעתה י"ל דבאמת הא דלר"י דשא"מ אסור אפילו בדרבנן היינו דוקא בגרירה דמעשה האיסור הוא בפ"ע אבל בצירוף מודה ר"י בדרבנן דשא"מ מותר וצירוף עששיות הוה רק דרבנן כמו שמחלקין תוס' ומיושב קושית תוס' על רש"י מגריר' [אב"ה ממתני' דביצה ואינה נגררת ומשבת מ"ו ע"ב. עיין תוס' יומא הנ"ל ובשבת מ"א ע"ב ד"ה מיחה] ודוק ודע דממוכרי כסות אין ראי' גמורה די"ל דעיקר הדבר מעשה האיסור ללבוש או לעלות שעטנז רק שלא אסור עד שיהנה ממנו וכל עיקר ההיתר רק שאין כונתו להנאה ושפיר מותיב הש"ס לרבא ממוכרי כסות. [אב"ה הכונה דבבהרת יש מעשה איסור אבל יש גם מעשה היתר למול, וממילא אין איסור כנ"ל משא"כ בכלאים, בשעת לבישה אין מעשה היתר כלום ורק מכח שלא יכין, ע"ז אנו דנין. ועוד גרע מגרירה, וקושית הש"ס מכח כש"כ והבן] וכן רבא מותיב (לר"י) [לר"ש] לקמן שבת מ"ו ע"ב ועיין. והנה בהך פלוגתא דר' ירמיה רבה ועולא שבת כ"ט ע"ב דמותיב רבה ממוכרי כסות תיובתא דר"י רבה ולכאורה קשה הרי גם דעולא תיובתא מהא דלגנוב המכס [כלאים שם משנה ב'] דא"א ואסור לר"י ולפמ"ש י"ל דודאי כבר כ' מ"כ ההפרש בין דשא"מ בפ"ר ובין מלאכה שאצ"ל דבד' שא"מ אין מכוין לשום מלאכה עיין בכ"מ [פ"א מהלכות שבת הל' ז'] והנה בלבישת כלאים הרי הוא לובש כלאים אך לא אסרה התורה רק אם מתהני ממנה מ"מ גוף המעשה הוא עושה בכונה ואפשר שיהנה ממנו בכה"ג אכ"ל דס"ל לר"י דאסרה התורה אפי' בא"א אבל בגרירה דאין מכוין כלל לעשיית חריץ שהוא מעשה האיסור אפשר דסבירא ליה לר"י בא"א מותר ובזה מתיישב ג"כ דלא תקשי לאביי בלישנא בתרא בפסחים דס"ל לר"י אפי' במתכוין בא"א מותר וקשי' מלא ילבש [אפילו לגנוב] דיש לחלק כהנ"ל דשם בפסחים הוא עושה מעשה היתר להלוך בדרך הרבים ואין עושה שום מעשה איסור משא"כ בלבישת כלאים ודוק. ואוסיף להסביר הדבר והרי לר"י לפי מה דס"ל לאביי שם בפסחי' אזיל בתר מעשה וכיון שהוא עושה המעשה כגון בגורר דעל ידי הגרירה חופר הגומא אע"ג שלא נתכוין כלל על מלאכה כיון שעשה המעשה חייב אבל אם הוא עושה מעשה היתר כגון שהולך לפני ע"ז שיש ריח ע"ז דמעשה הליכה הוה היתר והנאה ממילא אתי' מותר וכמו שהאריך הפני יהושע שם וכן מבואר בחי' תוס' רי"ד שנדפס מחדש דס"ל מעיקרא כן במהדורא קמא דבגרירה לא שייך ד' אביי כיון דהוא עושה מעש' האיסור בידים ולכן בלובש כלאים או קוצץ בהרת שהוא עושה מעשה האיסור [אפשר] שתהיה אסור גם בא"א

ב) הנה שיטת תוס' דצירוף הוה מלאכה דאורייתא ורק הא דס"ל לר"י דשא"מ אסור מדאורייתא היינו דוקא בשאר איסורים אבל במלאכת שבת דבעי מלאכ' מחשבת מודה ר"י דהוה דרבנן ור"ש דס"ל דבכל אסורים שבתורה דשא"מ מותר ולא מטעם מלאכת מחשבת ליכא אפילו איסור דרבנן. וע"כ צ"ל דבפסיק רישא הוה מלאכת מחשבת דהרי גם בשבת פריך הש"ס דמודה בפ"ר. והנה גם בזה יש לחלק דהא דס"ל דהוה רק דרבנן מטעם מלאכת מחשבת היינו אם עוסק במלאכת היתר כגון הא דעששיות ביומא דמעשה שלו להפשיר המים (שהוא) רק שהצירוף ממילא בא ע"ז ס"ל לר' יהודה דמלאכת מחשבת [בעי[ אבל בעושה המלאכה ממש אע"ג שאין מתכוין הוה מלאכת מחשבת ולכן בפ"ר דהוה עושה מלאכה ממש חייב אע"ג שאין מתכוין. ויותר מסתבר לומר כיון שאין עושה מעשה בפ"ע למלאכה רק ע"י שעוסק בהיתר (רק) ע"י שמפשר המים יש צירוף בלא מעשה לא הוה מלאכה רק ע"י מלאכת מחשבת. אבל בגרירה וכדומה דהוה מעשה פרטי בעשיית מלאכה לחפור הגומא או למלאה שפיר הוה מלאכה אפי' בלא מתכוין. ומדוייק ד' הש"ס אבל הכא צירוף דרבנן ולא בכל מלאכת שבת דלדברי תוס' הו"ל לש"ס לומר אבל בשבת דרבנן והנה לפ"ז יש לומר הא דמודה ר"ש בפ"ר אין הסברא דהוה כמתכוין כמ"ש הרא"ש. רק כך הסברא דהרי הא דמתיר ר"ש דשא"מ היינו משום דהוה רק גרמא והוא עוסק במעש' היתר אבל בפ"ר הוה עושה מעשה האיסור בידים וחייב אפי' בלא מתכוין ואע"ג דפוטר ר"ש משאצ"ל שם אין הטעם מפאת הכונה רק דגוף המלאכה אין צריך לו אבל בפ"ר אם הוה מלאכה הצריכה לו חייב גם שאין מתכוין ולא הוה גרמא. וגם דיש לומר כיון דמכוין לדבר אחר שהוא היתר ואין מכוין על האיסור הוה האיסור רק גרמא וכך הי' סברת אביי לכתחלה הדר אביי לגבי רבא דמחמת חסרון כונה לחודא כיון שעושה המעשה לא הוה גרמא אבל זה יש לומר אם האיסור הוה משאצ"ל שאין צריך לה. וצריך לו רק ההיתר. מלאכת האיסור טפל לגבי היתר הצריך לו והוה המלאכה רק גרמא ומותר וכ"ז לר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר בכל התורה דבחסרון כונה אע"ג דעושה המעשה הוה רק גרמא במקום דלא הוה פ"ר. א"כ אכ"ל גם בפ"ר במשאצ"לג לג הוה כגרמא והמלאכה טפלה. אבל לר"י דאפי' דשא"מ במקום דלא הוה פ"ר אסור אם עושה מעשה פרטי במלאכת איסור אע"ג דלא נתכוין כלל לאותו מעשה ולאותה מלאכה א"כ כש"כ בפ"ר דהוה כעושה מעשה האיסור בידים דלא הוה גרמא וחייב. וזה ס' הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר והטעם דהוה האיסור רק גרמא אע"ג דעושה המעשה ומעתה י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן וא"כ אע"ג דפוסק במשאצל"ג דחייב מ"מ כיון דבדשא"מ פוסק כר"ש א"כ במשאצל"ג אע"ג דהוה פיר פטור ולכן כ' דאין חייב רק במכוין לצרף אבל לר"י בכל גונא חייב כיון דהוה פ"ר וא"צ לחלק בין מיחם לגחלת כמ"ש (הכ"מ) [הלח"מ] והא דקאמר הש"ס יומא דצירוף דרבנן ע"כ צריך לתרץ כמ"ש הרמב"ן דבעששיות בפושרין הוה רק דרבנן ודוק

ג) והנה הרמב"ן ז"ל כתב בחי' בתי' דכל צירוף הוה דרבנן וקשה עליו טובא א"כ למ"ל לאביי ביומא לתרץ דשא"מ כיון שאין שבות במקדש כי כן גירסת הרמב"ן ז"ל כמבואר בחי' וכיון דמלאכת צירוף הוה דרבנן אפי' במתכוין מותר וצ"ל דכונת הרמב"ן ז"ל כפי סברת המ"מ והלח"מ אשר נבאר פה. והוא דהנה כ' הרמב"ם [פי"ב מהל' שבת הל' ב'] במכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב ומוכח דבלא מתכוין אפי' הוה פ"ר פטור. וכ' המ"מ דטעמ' כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאפי' לר"י דס"ל דשא"מ אסור. בצירוף כיון שאין מתכוין לא הוה שום תיקון ודמי לקטימת קיסם. וכ' הלח"מ דזה דוקא בצירוף גחלת דבר שאינו כלי אבל במיחם דהוה כלי ודאי הוה תיקון אפי' באין מתכוין ובפ"ר ודאי אסור ובגונא שאינו פ"ר תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ומבואר בחידושי רמב"ן דעששיות לא הוה כלי וכיון שאין מתכוין הוה צירוף עששיות דרבנן ומותר דאין שבות במקדש. דליכא למימר דבדבר שאינו כלי לא שייך כלל צירוף באינו מתכוין והא דקאמר הש"ס יומא אין שבות במקדש מטעם איסור כיבוי דהרי קאמר הש"ס אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות מבואר דהאיסור דרבנן הוה צירוף. כן מבואר ברמב"ן בהדיא דבכלי הוה צירוף אפי' באין מכוין כשאר מלאכה ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש ובגונא דהוה פ"ר גם ר"ש מודה ואם אינו כלי במכוין הוה מלאכה ובאין מכוין הוה רק מלאכה דרבנן ולר"י אסור ולר"ש מותר ככל דשא"מ אי לא הוה פ"ר וא"כ קשה דלפי מה דקיי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר הך דעששיות מותר אפי' בגבולין ולמה הביא הרמב"ם בהל' עבודת יו"כ (פ"ב הלכה ד'] מטעם אין שבות במקדש וכתב הלח"מ שם דבעששיות הוה פ"ר וכיון שאינו כלי הוה מלאכה דרבנן ומותר מטעם שאין שבות במקדש. ואמנם בהל' שבת כתב דעששיות היינו כלי והצירוף הוה מלאכה אפי' באין