אהל אברהם קכז

רבינו יואל דהרי ביה"ש טומנין צריך לומר דאיירי במקום שאין תוקעין וליכא קבלת שבת וגם דע"כ אסור במלאכה ביה"ש וגם מחויב בתוס' שבת מ"מ חכמים מפאת הדין לא גזרו לערב ולהטמין ביה"ש וגם בשיעור תוס' שבת ואך אם הוא מקבל עליו שבת הוה כעצם היום לאסור הכל מפאת קבלתו שקבל סתם בלא שום שיור ובאמת גם שאין מקבל עליו אם לא עשה מלאכה בשיעור תוס' קיים מצות תוס' שבת. הארכתי בזה כי ראיתי בספר תוספת שבת לא כתב כן עיי"ש. ואם תשאל אחרי שחז"ל לא רצו לאסור בשיעור תוספת וב"ה שבות כזה אמאי תקנו שלאחר תקיעה אסור הכל ליתקנו שמותר. לא כן הדבר כיון שתקנו תקיעה בתרייתא לקבלת שבת שוב אין הדבר תלוי בגדר חז"ל רק בדעת המון וההמון כיון שיודע שהתקיעה לקבלת שבת מקבלים שבת בלי שיור וממילא אסור כל מה שאסור בעצם היום ודוק

סי' פח

סוגי' דצירוף ודשא"מ שבת ד' מ"א וכל המסתעפי'

א) הנה הא דפליגי ר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין. והנה ההפרש בין דבר שאין מתכוין למתעסק אסבר לן רש"י סנהדרין ס"ב [ע"ב ד"ה המתעסק] דמתעסק שאין מתכוין בדבר זה כלל ואמנם תוס' כתובות ה' ע"ב [ד"ה את"ל] כתבו דמתעסק דמתכוין למלאכה עיי"ש ולפום רהיטא דברי תוס' מתנגדים לדברי רש"י. ואמנם שניהם עולים בסגנון אחד דהרי מתעסק הם בשני פנים [הא'] שמתכוין לאיסור כגון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דזה נתמעט ממלאכת מחשבת והשני במתכוין לחתוך התלוש ונמצא שהוא מחובר דנתכוין לזה רק לא נתכוין למלאכה. והנה לחלק בין מתעסק שמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחר ובין דבר שאין מתכוין הוא. דבמתעסק הרי היה כונתו. לעשות מלאכה אך לא בדבר זה. (ואין) [ודבר שאין] מתכוין [היינו] שהוא עושה דבר היתר ואין כונתו על מלאכת איסור [והחילוק שבין דשא"מ] ובין מתעסק לחתוך התלוש ונמצא מחובר [דבמתעסק] הרי כיון לחתיכה זו אך לא כיון לאיסור ובדבר שא"מ לא כיון על המעשה הזה כלל וא"כ אכ"ל אע"ג דמתעסק חייב אבל דשא"מ מותר כיון שאין מתכוין על דבר האיסור שאפשר [להעשות] ע"י דבר היתר שעושה. וכן אכ"ל להיפך אע"ג דמתעסק פטור היינו [משום] דלא נעשה מחשבתו אם שכיון על תאנה זו וחתך דבר אחר או משום שלא כיון על מלאכת איסור אבל בדבר שא"מ הרי הוא יודע שע"י מעשה שהוא עושה אפשר שתיעשה בגללו מלאכה. אסור לעסוק בדבר זה ואם עשה ונעשה המלאכה חייב עליה ובזה פליגי ר"י וריש אם דשא"מ אסור וחייב או לא ומותר לכתחלה

והנה הא דפליגי ר"י ור"ש בדשא"מ אי מותר או לא, הנה לכאורה (אפשר) [אין] לומר דפלוגתא דר"י ור"ש היא אי מותר להכניס עצמו בספק זה או לא דר"י ס"ל כיון דאפשר שתגלגל ע"י זה איסור או מלאכה אסור להכניס לבית ספק ור"ש ס"ל דמותר להכניס עצמו לבית ספק. דאין זה סברא כלל דיכנוס עצמו לכתחלה לבית ספק חיוב חטאת. דאין לומר דכיון דמותר א"כ שוב הוה אונס אם נעשה המלאכה כמו שלא בשעת וסתה בשבועות דף י"ח דכיון דמתחלה ידע שאפשר שתתגלגל המלאכה ע"י זה אין כאן אונס ועל זה אנו דנין אם מותר לעשות או לא ואיך יהיה מותר בדבר שיש עליו חיוב חטאת ולהכניס עצמו לספק זה. אלא ע"כ מחלוקת ר"י ור"ש היא אם אסרה התורה אם נעשה האיסור שלא בכונה או לא דר"י סובר דגם שנעשה שלא בכונה הוה איסור וממילא אסור להכניס עצמו לספק זה וחייב חטאת אם נעשה ור"ש ס"ל דלא אסר' התור' כיון שלא נתכוין לעשותו כלל וכלל והדבר נעשה מעצמו ע"י מעשה היתר שעושה והוה רק כעין גרמא דמותר ועיין שבת ק"ך ע"ב דממעטין (מלעשות) [מלא תעשה] גרמא. ובהא אסבר לן דס"ד דאביי דאפי' בפסיק רישא מתיר ר"ש דכיון דעוסק בהיתר. מלאכת האיסור שנעשה הוה רק גרמא. והרי בצרעת באמת ממעטין מלעשות אפי' פסיק רישא עיין שבת קל"ג ועיין. והנה לכאורה עדיין יש לפקפק דא"כ דטעמא דר"ש משום דהוה רק כעין גרמא א"כ אפי' בנתכוין יהיה מותר דהוה רק גרמא כיון שכל מלאכתו מלאכת היתר כגון גורר אע"ג שמתכוין שאם יעשה חריץ מ"מ הרי הוה רק גרם. ע"ז יש להשיב כיון שבאמת הוא עושה המעשה חריץ ע"י הכלי שהוא גורר עושה החריץ בידים למה יחשב לגרם רק אם כונתו רק לגרירה ולא לעשות חריץ. המעשה נקרא על מה שכונתו בה ומה שאין מתכוין עליו נקרא רק גרמא אבל אם מתכוין על שניהם הרי הוא עושה מעשה בידים ואין כאן גרמא רק מעשה

היוצא מדברינו דדבר שאין מתכוין הוא בשני פנים האחד כגון גורר או סורק שעושה מעשה היתר או הולך בעשבים. שרק ע"י מעשה ההיתר נתגורר האיסור וזה הוה כגרם ממש [אב"ה דמי שרוצה לעשות חריץ אינו עושה ע"י גרירת שולרן וכדומה] ושוב משכחת שהמעש' שעוש' הוא עצם פעולת המלאכ' שאין מתכוין בה כגון המלקט עשבים דהוא מלאכת יפוי רק שאין מכוין ליפוי ואפ"ה ס"ד דאביי דמותר וכן בהרת והיינו אע"ג דעושה הפעולה בידים ממש מ"מ כיון שכונתו רק לדבר אחר ולא למלאכה זו הוה דשא"מ ומותר ולבסוף מודה אביי דפ"ר מודה ר"ש דהוה כמתכוין כיון שעושה ממש המלאכה בידים. והנה י"ל הא דמודה ר"ש בפ"ר היינו דוקא כשהוא עושה בידים המלאכה כגון המלקט עשבים ובהרת וכן מסוכרייתא [בדף קי"א] דסוחט בידים אע"ג שהוא עוסק במלאכת היתר פ"ר אסור אבל בגרירה דע"י הגריר' נעשה הגומא גם בפ"ר מתיר ר"ש ואמנם מסוכרייתא דנזייתא לפי מה שפירשו משום סחיטה הוה ממש דומיא דגרירה דהרי הוא עוסק במלאכת היתר להדוק הסתימה וע"י זה נסחט היין וכן בגרירה הוא גורר וע"י זה נעשה הגומא אך לפירוש הערוך שהביא תוס' כתובות דמכוין לבטל אך לא לעשות כלי דעושה הדבר בידים שפיר יש לומר דבאמת בגורר דעוסק במלאכת היתר גם בפ"ר מותר כיון שאין מתכוין. ועם מה שכתבנו יש להסביר קצת דברי הערוך דס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה מותר ואפי' בשאר איסורים כגון במזלפין יין. ואם נימא דפ"ר הוי כמתכוין אמאי מהני מה שלא ניחא לי' דהרי בשאר אסורים לא שייך מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולהנ"ל י"ל דכל ההיתר דדשא"מ דהאיסור הוה רק גרמא כיון שעיקר כונתו ומלאכתו עוסק בהיתר. ורק בפ"ר עיקר מלאכתו גם באיסור ולא הוה גרמא מטעם שאין מתכוין לאיסור אבל אם לא ניחא לי' באיסור רק בהיתר הוה האיסור טפל וגרמא ומותר. ולפי דעת הערוך י"ל הא דקאמר הש"ס בנזיר [דף מ"ב ע"א] דסירק להסיר נימין מכוין אין כונת הש"ס דממש קמכוין לזה רק דניחא לי' והוה פ"ר דניחא ליה ומיושב ד' רש"י דפי' בשבת [נ' ע"ב ופ"א ע"ב ד"ה אבל] דסורק אסור דהוה פ"ר ודוק עיין בריב"ש סי' שצ"ד מובא במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב עיי"ש]

והנה לפמ"ש דטעמא דר"ש דשא"מ מותר דהוה רק גרמא הנה יש לחלק דודאי במלקט עצים ועל ידי זה מיפה הקרקע וכן בהרת דעי"ז שחותך הערלה מטהר הבהרת ואין מעשה האיסור בפ"ע רק דעוסק במלאכת היתר הוה גרמא אבל בגורר גם דגרירה הוה מלאכת היתר מ"מ אם חופר גומא הוא מלאכת איסור ואין לה שייכות במעשה הגרירה כה"ג לא הוה גרמא. וכן בצירוף דאין כאן מעשה איסור ובמה שמפשר המים נעשה הצירוף כה"ג יש לומר דגם ר"י מודה דדשא"מ מותר [אב"ה הכונה דיש לחלק לאידך גיסא דדוקא בגרירה דמלאכת האיסור החפירת גומא. איננה בעצם מלאכת הגרירה כנ"ל ע"כ ס"ל לר"י דאסור גם שא"מ דעכ"פ נעשה מלאכת איסור ג"כ. משא"כ במלקט ובהרת. וכן בצירוף. אם אמנם המלאכת איסור ליפות ולחתוך ולחזק הכלי אך הרי היא בעצם ג"כ מלאכת היתר אם כיון לחתוך הערלה וכדומה וא"כ ממילא לא נעשה מלאכת איסור כלום י"ל דגם ר"י מתיר. והבן] ולהכי יש לומר דפריך הש"ס יומא [ל"ד ע"ב] רק מאביי דמוכח דלית לי' לאביי חילוק זה וגם בכה"ג לר"י דשא"מ אסור דאין ס' לחלק בזה וכן מוכח מהא דמותיב הש"ס [שבת כ"ט ע"ב לר' ירמיה רבה ודף מ"ו ע"ב לר"ש ובפסחים כ"ו ע"ב] לרבא ממוכרי כסות