אהל אברהם קכו

ודאי הוה כפועל יום ואסור אפילו אין מיחד לו שיעשה בשבת ודוק. והנה לענין קבלנות עיין תוס' ע"ז [סוף פ"ק בד"ה אריסא] שהביא שיטת הר"מ דמשמע דלדעת ר"מ בכל אופן קבלנות אסור דשייך מראית העין כיון שאין מקבל רק מעות ולא דמי לאריסות ואמנם לדעת ר"י דהטעם משום דאין דרך בקבלנות י"ל דבשדה מותר דתלינין באריסות וי"ל דאסור משום כיון דבאמת אין נוטל חלק בפירות וידעו דליכא אריסות וברמב"ם דס"ל דשדה אסור בקבלנות אין מבואר אי ס"ל כשיטת הר"מ הנ"ל או כשיטת הר"י ואפילו הכי אסור קבלנות בשדה כנ"ל וכן משמע בר"ן אבל מכללא דכייל הרמב"ם דלעול' אסור רק דבר שדרכו בשכירות או באריסות משמע אבל אם דרכו בקבלנות לא מהני וע"כ ס"ל כס' הר"מ הנ"ל ודוק

סי' פו בענין תחומין

שם אין מפליגין בספינה. עיין עירובין מ"ג ועיין רמב"ן בלקוטים ותראה פלאות. והנה לשיטת הירושלמי דתחומין י"ב מיל לכ"ע דאורייתא והיינו משום דכ"ע ס"ל דאל יצא ממקומו לתחומין רק פליגי תנאי אי יילפינין מג"ש דתחום אלפיים או דמקומו היינו מחנה ישראל. וא"כ קשיא לי הא דפריך הש"ס [שם] דף נ"ה ע"ב אמימרא דר"ה דיושבי צריפין מויחנו וכו' למ"ל לש"ס להביא הא דרבב"ח הרי בכל אופן ממקומו הוה מחנה ישראל ואיכא איסור תחומין וצריך לדחוק דאולי היה ס"ד לומר דמחנה ישראל לא היה אפילו אלף אמה ואנן ילפינין מקום לקולא דתחום שבת אלפיים כדאיתא שם דף נ"א. או דצ"ל כד' הרמב"ן דגם לתחומין דאורייתא מהני עירוב לילך עוד שיעור תחום וא"כ קושית הש"ס לר"ע [דתחום שבת דאורייתא אלפים] דלולא רבב"ח אפשר לומר דלא היה שיעור ב' תחומין והלכו ע"י עירוב והבן היטב

עיי"ש עירובין הא דקפריך הש"ס ור"ז מ"ט לא אמר כרבה ואח"כ אפכא. והנראה דודאי לס"ד דס"ל דמחיצות ספינה הוה שפיר מחיצות. וא"כ ודאי יותר מסתבר לומר כרבה דא"ש דשמואל ס"ל בדיר (כרבנן) [כר"י ור"ע] ובספינה כר"ג והיינו דמכריע לחלק אם שבת באויר מחיצות או לא. אבל לר"ז לומר דטעמא דספינה משום דעוקרתו הרי ע"כ ר"י ור"ע ל"ל ס' דעוקרתו ומנ"ל דר"ג פליג בזה הרי לר"ג ספינה מותר משום מחיצות [כמו בדיר וסהר] ושפיר פריך ור"ז מ"ט לא אמר כרבה. אבל בתר דמשני דמחיצות להבריח מים וא"כ בספינה ליכא מחיצות כלל וקמפלגי ר"ג ור"י בשני דברי' שאין נוגעין זה בזה כלל דבדיר פליגי אי ע"י מחיצות הוה כד' אמות ובספינה פליגי משום דעוקרתו וא"ש יותר דפסק שמואל בחד כר"ג וחדא כר"י משא"כ לרבה דהוה שמואל כמכריע ודוק היטב

והנה הא דקאמר ר' ינאי סוף פ"ק דעירובין לש אבל עירובי תחומין לוקין וכבר הקשה בה הרי"ף דגם דנימא דש"ס דילן ס"ל כירושלמי דתחומין י"ב מיל דאורייתא לא מתורץ הקו'. והנה הראב"ד ס"ל דכונתו מדקאמר לוקין על עירובי תחומין ולא משכחת מלקות בעירובין וע"ז כבר כתב הרי"ף ף דשפיר איכא מלקות דאם תחומין דאורייתא ע"כ גם עירוב דאורייתא ורק קו' הרי"ף דאכתי ק' דפטור מלערב לאלפים אמה דהוה דרבנן ולענ"ד י"ל לפמ"ש הרמב"ן דאי תחומין דאורייתא י"ב מיל מהני עירוב לילך עוד ג' פרסאות. וא"כ אי במחנה התירו הרבנן איסור תחומין דרבנן ושבקוהו אדין תור אכתי איכא עירוב במחנה לילך עוד ג' פרסאות ולומר דלא התירו רק עד ג' פרסאות בלא עירוב אבל יותר ע"י עירוב לא. היא כהלכתא בלא טעמא וראוי לנקוט במתני' דפטורין מלערב עד ג' פרסאית וכדומה והבן

ודע לפי מה שמבואר בד' הרמב"ן בליקוטים הנה מי שהנהר תוך תחום העיר וגם המקום שהולך שם [הוי ג"כ הנהר] תוך תחום העיר [כגון במדינתינו מוויען לפעסט] אם הולך בספינה בשבת בהיתר ויודע זה מע"ש הרי אפשר לו לערב בפת במקום שהולך שם ואין פקפוק שמותר לילך מספינ' לעיר שהולך שם ויש לו שם תחום שבת דקנה שם שביתה כגון סוחר שתמיד הולך מעיר זה להעיר האחרת ויש לו שם פת מיוחד לעירוב אומר מע"ש שקונה שם שביתה במקום שילך שם כיון שמותר לו לילך שם בספינה שאין תחומין למעלה מי' וזה דבר ברור דוק היטב בד' הרמב"ן

סי' פז

סוגי' דשש תקיעות תוקעין

דף ל"ה ע"ב ושוהה כדי צליית דג קטן עיין חי' הרמב"ן והרשב"א [אב"ה לעי דף כ"ג ע"ב לענין נר חנוכה ונר שבת איזהו מדליק ברישא] שהביאו מכאן ראי' דלא כבה"ג [דס"ל] דהדלקת נר (לא) הוי קבלת שבת מדשרי לצלות ועיין רשב"א הוסיף להביא ראי' מדלקמן שמעתי שאם בא להדליק והנה ד' הרשב"א בראיה זו בלתי מובן והנראה דהרמב"ן מבאר ראיתו דא"א לומר דשוהה לצלות ואח"כ מדליק דאם כן להוי בתריית' להדלקה וכונתו כיון דהדלקה היא קבלת שבת וע"כ לאחר הדלקה א"א לעשות מלאכה והשהי' והפסק שבין ג' לד' הי' למי שצריך עוד למלאכה קלה א"כ תהיה בתרייתא להדלקה והשלישית להשהות ולהטמין. וע"ז יש לדחות דהרי בתרייתא היא לקבלת שבת ושוב אסור בשום מלאכה ורצו חז"ל לתקן שלא וכשל אדם ויהיה זהיר בהדלקה שהיא חובה ואם תהי' בתריית' להדלקה מי שלא יהיה זריז להכין צרכי הדלקה יבטל נר חובה לזאת תקנו ג' להדלקה וגם הבלתי זריז יוכל להדליק עד תקיעה בתרייתא ולכן הביא הרשב"א הרי קאמר התנא שמעתי שאם בא להדליק וא"כ קם הראי' דע"כ הדלקה לא הוה קבלה דא"כ תהיה בתרייתא להדלקה ולקבלת שבת דהרי אם לא יהי' זריז להדליק מיד בשעת תקיעה עדיין יש שעות להדליק. ואמנם גם זה אין ראי' מכרעת דאכ"ל דרצו חז"ל לתקן שיעור שיש בו משך זמן שלא תהיה ביטול לנר שבת שהיא חובה בשום אופן ודוק [אב"ה אם אמנם אכ"ל דהראי' משום דמיעוט נגרר אחר הרוב וכמו שהקשה רבינו ז"ל בדבור שלאח"ז. ותירוצם של הבגדי ישע ושל רבינו ז"ל אין מספיק כאן על הבה"ג. דא"כ עדיין לדלקו ברישא של שבת והדר של חנוכה. אך לא זו הדרך דמתחלה מביא ראיה מהדלקת עצמו ואח"כ מהדלקת אחרים מכח גרירה וק"ל]

והנה עיין במרדכי במעשה דרב שרירא גאון ולפי מה שפי' חי' אנשי שם מוכח דס"ל דהדלקת נר שקיבלו כ"א בפ"ע שבת אם רוב הקהל הדליקו נמשך המיעוט אחר הרוב אם לא היה בטעות. ולע"ד אין ראי' דיש לחלק דדוקא תקיעה שנעשה ע"י חזן ע"פ תקנת חז"ל לקבל שבת וכן ברכו שקבלו הצבור בכנופי' שבת יש לומר דיש להם דין צבור והרוב מכריע המיעוט. אבל הדלקת נר שמדליק כל אחד בפ"ע יש להם דין יחיד ואמנם המרדכי מוכח דס"ל כן דאין סברא לחלק רך א"כ ק' טובא היכי קאמר שמעתי שאם בא להדליק כיון שרוב הדליקו בתקיעה ג' וקבלו שבת ע"כ המיעוט נגרר אחריהם. וצריך לומר דדעת המרדכי הא דקבלת שבת הוה בהדלקת הנר והרוב מכריע היינו אם אין תקנה נגדה אבל כ"ז שהיה ע"פ תקנת חז"ל התקיעות. ולדעת ריב"ח ע"כ התקנה שלא תהי' הקבלת שבת עד לאחר הזמן שחזן מוליך השופר וגם לת"ק ע"כ עד לאחר התקיעה וא"כ אותן שהדליקו ודאי דין יחיד יש להם ולא נגרר המיעוט אחר הרוב שהדליקו ודוק היטב. [אב"ה עיין בבגדי ישע להשל"ה בפי' על המרדכי שה תירץ כעין ד' רבינו ז"ל שגם הצבור יודעין שיש זמן להולכת שופר. ואינם מקבלין שבת עד תשלום השיעור הזה. ולפי דבריו גם המדליק עצמו יוכל להדליק אח"כ. ואין במשמע כן. וגם בטעות למה לא נגרר אחריהם] ואדרבה א"ש דבטעות גם שהיה קבלה לאותן שהדליקו מ"מ אין המיעוט נגרר אחריהם כמו שבזמן התקיע'

עיין במרדכי הביא ראי' דקבלת שבת חמיר מבין השמשות ואפי' הטמנה דמותר ביה"ש אסור לאחר קבלה מתוספת' [אב"ה דמס' סוכה התחיל לתקיע שלישית אפי' מיחם בידו מניחו על הארץ ובספק חשיכה טומנין] והנה לאסור (שבות) [מלאכה] לאחר קבלה ע"ז אין צריך ראיה מתוספתא דמוכח כן מדברי ריב"ח דמותר להדליק משום שנתנו שיעור לחזן ואי (שבות) [מלאכה] מותר לאחר קבלה א"צ שיעור. אך ראית המרדכי מתוספתא דאפי' מה שליכא [אלא] שבות כגון הטמנה אסור לאחר קבלה וראית