אהל אברהם קכה

מפסיקין. וא"כ אכ"ל הא דמוכח מריב"ל דמפסיקין היינו מדקאמר אסור לטעום משמע אפי' כבר שרא המייני' אבל אם באמת התחיל ממש לאכול אפילו לריב"ל אין מפסיקין ובזה יש ליישב קו' פנ"י שהקשה לשיטת תוס' ורא"ש שכתבו אע"ג דלא קיי"ל כריב"ל היינו לענין טעימת פירות אבל לענין מפסיקין קיי"ל כריב"ל והרי בסוכה מפורש בש"ס דדוקא בליכא שהות מפסיקין ולהנ"ל יש לומר דודאי לענין התחיל לאכול ממש כמו בסוכה שם דתני נטלו על שלחנו זה דוקא בדליכא שהות אבל לענין שרא המייניה דאיירי מתני' כמו שהוכחנו לעיל ודאי מפסיקין במנחה קטנה. אכן ברא"ש מוכח דאפי' התחיל לאכול ממש מפסיקין במנחה קטנה וגם שא"א ליישב דברי הרא"ש כן מ"מ דברי תוס' וסוגית הש"ס יש ליישב כן ודוק

סי' פג

י"ח דבר

דף י"ג ע"ב האוכל אוכל ראשון וכו' עיין פני יהושע הק' לשיטת ר"ת דטומאת גויה גזיר' ישינה א"כ לאחר גזירת י"ח דבר דטמא אפילו כביצה טומאת גויה בכדי נשנה במתני'. ונ"ל דכבר הביא רש"י דטומאת האוכל אוכל ראשון א"צ הערב שמש וזה שפיר לטעם דקאמר הש"ס דלמא שדי משקין תרומה א"כ כיון שמצריכין טבילה אין כאן חשש אבל לענין טומאת גויה לפי פי' ר"ת לא מהני טבילה דאכתי איכא חששא זו דיאמרו דנוגע תרומה באוכלין שבמעיו וגם דחשש טומאת גויה אפילו בהערב שמש יש לחוש אם אוכל קודם שתחשך וטובל דעדיין לא נתעכל מ"מ א"א להו למגזר יותר כמו בטומאה דאוריי' אבל ודאי צריך הערב שמש בטומא' גויה משא"כ בטומאת ביצה ולק"מ קושית פנ"י ודוק [נ"ב עיין ר"ש פ"א דטהרות משנה ג' מוכח דאפילו טומאת גויה א"צ הערב שמש ומוכיח כן ממתני'] עוד י"ל דהנה טומאת אוכל כביצה לפי גזירות הש"ס דשדי. לענ"ד יש לומר דלא נצטרף אכילת הביצה בכא"פ דזיל בתר טעמא דליכא חששא רק אם אוכל כביצה כאחת אבל חשש דטומאת גויה מצטרף בכא"פ ולק"מ קו' פנ"י וק"ל

דף י"ד תוס' ד"ה תנא וא"ת הא כל הפוסל תרומה וכו' נראה לענ"ד ליישב קו' דהא דגזרו כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים היינו בתר דגזרו לסתם ידים דלהוי שניות בהיסח הדעת א"כ אם נוגע בדבר שפוסל התרומ' הוה כהיסח הדעת וסתם ידים ולא מהני מחשבתו לתרומה כיון שנוגע בדבר הפוסל והרי ידים מחמת ספר גזרו קודם שגזרו על סתם ידים ולק"מ קו' תוס' וממילא י"ל קו' תוס' לקמן ע"ב ד"ה כיון. דקושית הש"ס כך דכיון דגזרו על סתם ידים למ"ל לגזור על ידים מחמת ספר דהרי כל הפוסל תרומה פוסל ידים וקו' הש"ס היא קו' תוס' כאן ודוק היטב. ועיין פי' המשניות להרמב"ם במס' ידים [פ"ג משנה ג'] כ' הא דספר פוסל ידים לחזק הגזירה (דתרומה) [דספר פוסל התרומה] והוא תמוה דהרי מבואר דהיינו משום דר' פרנך

דף ט"ז ע"ב גמ' א"ב דרצפינהו מרצף עיין רש"י ב' פירושים נראה דלפמ"ש רש"י גזירה שיאמרו טבילה ב"י עולה דהרואה אינו יודע שנשברו זה לא שייך ברצפינהו דפנים חדשות בא לכאן וע"כ צריך לפרש כפי' ב'. אמנם לפי פי' הרמב"ם בפי' המשניות [כלים פי"א משנ' א'] דהחשש שמא יאמרו שיטעו בדין לאמור כמו דמהני שבירה בלא הערב שמש כן טבילה ג"כ שפיר י"ל כפי' א'

סי' פד

ענין ריחים, ועלוקה בשבת

דף י"ז ע"ב מתני' בש"א אין שורין דיו וכו'. הנה שיטת תוס' [בד"ה ולימא] דלרבה טעמא דב"ש משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת. ונראה דטעם הגזירה כיון דיראה דמותר בשבת שיוגמר המלאכה ממילא כיון דהוא לא עביד מעש'. יטעה שגם בשבת כיון שבשעת שהוא עושה הד' עדיין אין כאן מלאכה. כגון שריית דיו אם יקחנו משם טרם שנשרה. ונגמר הדבר אח"כ ממילא. יאמר שמותר גם בשבת אבל דבר שבידים נעשה המלאכה מיד ודאי אין מקום לגזור ע"ש אטו שבת. ובזה מיושב קושית המהרש"א [אב"ה ברש"י בד"ה לא קעביד דלמ"ל למימר דלב"ש אפי' גפרית ומוגמר כאלו עביד מעשה. דלס"ד דאתי כב"ה ברייתא דריחים. טעמא דב"ש בגפרית ומוגמר משום גזירה] וגם מיושב ד' המג"א שהביא ראיה מתוס' לקמן ד"ה ולימא. דבריחים [בשבת] אין איסור דאורייתא דאל"כ אכתי נוקי (מתני') [הברייתא] כב"ש והטעם משום גזירה ומקשים א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. דלהנ"ל לק"מ דמוגמר וגפרית אין לחוש שיבער בשבת דהרי עושה מלאכה בידים להבעיר בשבת וזה לענ"ד ברור ונכון ודוק [אב"ה עיין במג"א סי' רנ"ב ס"ק כ'. ועיין באבן העוזר בסי' שכ"ח בהך דינא דמג"א להעמיד עלוקה בשבת מסיק דגם בריחים איסור דאורייתא וראיית מג"א הנ"ל ליתא דע"כ אתי' כב"ה כדלעיל. הביאו כל האחרונים. ועיין ביד אפרים להגאון מהר"ז מרגליות מכוונים דברי רבינו זצ"ל. ובהך דינא דעלוקה מ"כ בכי"ק רבינו המחבר ז"ל, וז"ל] עיין בספר אבן העוזר הוכיח דלהעמיד עלוקה חייב מהא דמעמיד בהמתו [ע"ג עשבים בשבת ולענין נזקין חייב בכה"ג משום דבשבת תלוי במלאכת מחשבת וא"כ בעלוקה כל מחשבתו שתעשה חבורה ותוציא דם עיי"ש היטב] ולענ"ד אין מוכרח דלענין נזקין כיון דברי הזיקא חייב גם שהוא אין עושה כלום בגוף הדבר הניזק. אבל מלאכת שבת אין חייב רק בעושה מעשה. וא"כ בזורה ורוח מסייעתו שהוא עושה מלאכה שמניף התבואה גם שהרוח מסייע כן דרך המלאכה והוה מלאכת מחשבת וחייב אע"ג דבנזקין פטור [אם זורה ורוח מוליך המוץ ומזיק חבירו משום דלא ברי הזיקא] אבל בהעמיד עלוקה דהוא אין עושה דבר בגוף האדם שנחבל ליכא מלאכה כלל וכן במעמיד בהמתו לפני עשבים [בשבת] פטור מהאי טעמא [אב"ה ומעמיד ע"ג קמת חבירו חייב משום דברי הזיקא אע"ג דלא עביד מעשה בדבר הניזק] וגם מרמב"ם מצידה לא מוכח דבר כיון שהוא רודף החיה עד שנעשית עיף ונצוד מכלב שפיר חייב [משום צידה] ולא דמי למעמיד בהמתו. והא דמשמע בנמוקי דאם אשו משום חציו ראוי להתחייב אם עושה כן בשבת. שם משום שהאש הולך בטבע לא ע"י בעלי חיים בחירי שעושה הדבר מבחירתו להנאתו. ואך בריחים [לפ"ז] ודאי חייב. ודוק היטב

דף י"ח רש"י ד"ה שטוענין. הנה רש"י פי' דנתרסקו תחלה הענבים וזיתים בריחים ועיין בבעל המאור שפי' דהקורה מרסקם קודם שבת ונראה דלר"י דס"ל טעמא דב"ש משום שביתת כלים שפיר י"ל כדברי בעל המאור דכיון דהקורה מרסק קודם שבת אין כאן שביתת כלים אבל לרבה דהטעם משום גזירה דיעשה בשבת ע"כ צ"ל כפרש"י דנתרסקו תחלה דאל"כ אכתי איכא למגזר שיתן הקורה בשבת וק"ל

סי' פה. בענין קבלנות

דף י"ט ברייתא א כיוצא בו אין משלחין איגרות בד' ובה' מותר. עיין ר"ן דע"כ איירי בלא קצץ ואפילו לא יגיע שם עד שבת ואפ"ה מותר כיון שאין מייחד לו לילך בשבת אדעתא דנפשיה קעביד. ומספקא לי בכונת הר"ן [אב"ה דז"ל הר"ן וכיוצא בו דקתני מיירי בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד מתי ילך. ועיין לעיל בד' רבינו ז"ל סי' ה' ד"ה ומה טוב] אם נימא דאפי' בפועל יום כיון שאין אומר לו שיעשה בשבת רק אומר לו בכל יום שיעשה יקבל שכרו קצוב סלע מותר והוה כקבלנות וא"כ אין הפרש בין שמשלם לו שכר יום ביומו או בקבלנות רק אם צוה שיעשה בשבת אסור וזה לא שמענו. אך נ"ל דכונתו דדוקא אם קבל עליו לגמור מלאכה זו שיבנה לו ביתו וכל משך הזמן שיעשה בדבר זה מקבל בכל יום סלע בכה"ג מותר דהוה ג"כ קבלנות שמקבל ע"ע לעשות מלאכה זו עד גמירא והרי איגרות שמשלחין מסתמא כה"ג ואם יניח האיגרת בחצי הדרך אין לו שכירות ולא משלמת עד לבסוף אבל אם לא קבל עליו המלאכה לגמור