אהל אברהם קכג

ושני לחיין אע"ג דלחי משום מחיצה הוה רה"ר. והנה ר' יוחנן דקאמר דירושלים אלמלא דלתותיה נעולות חייבים מוכח דס"ל דרבים מבטלין אפי' בשם ד' מחיצות דהרי ירושלים הי' מוקף מחיצות ושם ד' מחיצות שם וגם (אכ"ל) [צ"ל] דדלת שם מחיצה והוכיח הש"ס דע"כ ר"י ס"ל כר' יהודה דאל"כ אמאי חייב דל גרע ירושלים מפסין. ורש"י ס"ל דהא דקאמר ר"י דלתותיה נעולות היינו שניהם נעולות דאי חד דלת הוה פתוח הוה חייבין עליו דאפילו דלת נעולה בלילה לא הוה מחיצה גמורה ונתבטל ולא הוי כג' מחיצות גמורות וממילא אפי' אחת נעולה ואחת אינה נעולה לא מהני דאע"ג דאיכא שם ד' מחיצות כרבנן ודוק' נעולה בלילה חשובה בד' דלא נתבטל מפאת הינוך הרבים. ואמנם תוס' שם דף ו' [ד"ה והאמר] ס"ל דדלתותיה נעולות לאו דוקא דצריך שניהם נעולות דאם רק אחת נעולה הוה כמחיצה גמורה ואיכא ג' מחיצות והוה רה"י ולא שייך לומר רבים מבטלין כיון דאיכא מחיצות גמורות דדלת נעולה מונע הילוך הרבים ורק קושית הש"ס דר"י סבר דצריך דלת נעולה וברייתא ס"ל דמהני צורת הפתח לדופן ג'

והנה תוס' כ"ב [ד"ה חייבין] הקשו דר' יוחנן ע"כ ס"ל כר' יודא דרבים מבטלין ור"י ס"ל ב' מחיצות ואמאי חייבין ודחקו ליישב וכן בהרז"ה ותמה המלחמות דהנך פלוגתא לא שייכין זה בזה. ור' יוחנן ס"ל חדא כר"י דרבים מבטלין מחיצה אפי' באיכא שם ד' מחיצות וחדא כרבנן דב' מחיצות לא מהני ולכן צריך דלתות נעולות. ונראה לפרש דברי תוס' דודאי תוס' ס"ל כיון דאמר ר"י דלתותיה נעולות משמע דצריך שניהם להיות נעולות ותוס' הרי ס"ל דדלת נעולה הוה מחיצ' גמורה וא"כ הרי לרבנן סגי' ג' מחיצות וכקושית תוס' לעיל ו' והא דכתבו תוס' לעיל דקו' הש"ס רק מנעולה אבל א"צ להיות מחיצה רביעית נעולה ומהני אפי' לחי היינו לפמ"ש תוס' כאן בתי' דירושלים מפולש מד' רוחות ושפיר קאמר ר"י דלתותי' נעולות לשון רבים דצריך ג' נעולות אבל אי ירושלים רק מבוי מפולש בב' דלתות משמע מר"י דתרוייהו צריך נעולות וקשיא מאי הרי בחד נעולה סגי דהוה מחיצה גמורה ומוכרח כתי' תוס' והא דמסיימו תוס' בקושייתם דר"י א"ל ב' מחיצות דאורייתא היינו דאל"כ אכ"ל דרבנן ס"ל ד' מחיצות אבל כיון דמוכח לר"י ב' סגי ודאי לרבנן בג' סגי ולא מפשינין פלוגתא ואין לומר דגם ר"י ס"ל ג' מחיצות ורק ס"ל דכיון דאיכא ב' מחיצות מעליא אין רבים מבטלין וכמ"ש תוס' שם ד"ה קשיא דא"כ בב' מחיצות וב' שם מחיצות לכ"ע רה"י ור"י דלא כמאן וע"כ צ"ל כתי' תוס' ודוק

סי' פא בעניני כרמלית

דף ז' אמר רבה בר שילא לבינה זקופה וכו' הנה הא דקאמר דטח בפני' חייב לר"י מוכח כן ממתני כמ"ש רש"י. ואך ע"ז אפשר ליישב דהרי אפשר לאוקמא מתני' בחורי רה"ר וכקו' רבא לקמן ע"ב אך בל"ז יש לדקדק דאין ענין זה לכאן ולא מישך שייך הנך ב' דינים להדדי דאמר רבה דבפני' חייב ואדרבה הרי סתם לבינה רק ג' כמ"ש רש"י וא"כ ע"כ נח למטה מג' והנה הרי אפי' למעלה מג' חייב כדמוכח ממתני' דהזורק דלמטה מי' כזורק בארץ. ואפשר ליישב דממתני' דהזורק לא מוכח רק בכותל גבוה עשרה דהוי הכותל רה"י ועשרה חולק רשות בפני עצמה דהרי ברה"ר תופס רק עד י' ואין מן הדין שיגרר פני הכותל בתר גבה כיון דגבה למעלה מי' ולכן הוה פני הכותל כאויר רה"ר. אבל בלבינה נמוך מעשרה וע"ג הוה מקום פטור ס"ד דנגרר פניה בתר גבה ולא בתר אויר רה"ר ואשמעינן ר"ח דאפי' בכה"ג פניה חייב ושפיר מישך שייכים הנך ב' דינים בהדדי ודוק

רש"י ד"ה וטח כגון דבילה או טיט. הנה לפי פי' תוס' לקמן צ"ט ע"ב ד"ה ואמאי. בטיט הרי מבטל והוה מקום פטור ואך הרי סתם לבינה רק ג' ולמטה מג' הוה רה"ר וא"כ אכ"ל דנקט ר"ח סתם וטח אפי' דבר שמבטל וממיל' מוכח ד' אביי ורבא דדוקא בג' הוה מקום פטור ודוק

תוס' ד"ה וטח. וריב"א פי' דגם למעלה מג' וכו' הנה יש להסביר ד' ריב"א דס"ל דפניה אין מקום הנחה ואפי' רחב הרבה הוה רק כהנחת משהו. דהרי הא דצריך הנחה ד' כתבו תוס' דף ד' מסברא עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל דברואה פני הקרקע א"צ הנחה ד' ואמנם א"כ לכאורה ק' מה פריך הש"ס לקמן ע"ב דאין רה"ר למעלה מי' מתני' היא למעלה מי' כזורק באויר הרי אכ"ל דהטעם [במתני'] דלא הוה הנחה ד' דלמעלה מי' דחולק רשות בפני עצמו לא מהני שרואה פני הקרקע ולעולם דלמעלה מי' הוה ג"כ רה"ר. זה אינו דאי ס"ד דאויר רה"ר גם למעלה מי' א"כ הרי אין הפרש דין בין למעלה מי' או למטה ואין חילקת רשות ותרוייהו שוין. ומה שהקשו תוס' על ד' ריב"א ממתני' יש ליישב דדוקא בלבינה וכותל דהוא ממש נח בקרקע מהני בה דרואה פני הקרקע דאצל הנחה ד' אבל אדם שאין סופו לנוח שם והרי מפאת זה אין אדם עושה רשות בפני עצמו לא מהני רואה פני קרקע כה"ג כתב הרמב"ן לקמן לחלק בין אדם לנעץ קנה לענין הנחה ד' ברה"י עיי"ש ודוק

גמ' אביי ורבא והוא דגבוה ג' ק' הרי מוכח כן מדברי ר"ח מדנקט זקף לבינה אבל לא במונחת והיינו משום דאינה גבוה ג'. ואפשר לומר דס"ד דבמונחת לא הוה כרמלית בפחות מג'] דנוח לדרוס עליה כיון דמונחת על רחבה אבל בזקופה דעשויה להפוך על פניה אפי' למטה מג' הוה כרמלית ופשוט. [אב"ה ושגם במונחת בגבוה ג' הוה כרמלית לא צריך לאשמעינן דבגבוה ג' אין חילוק] עוד יש ליישב דס"ד דלהכי נקט ר"ח זקופה דסתם לבינה רחבה ג' וא"כ ע"כ הטיח למטה מג' ולהכי חייב על פניה אבל אם נחה דאין שיעור לעוביה ואם הוא למעלה מג' פטור אם אין בה ד' לשיטת תוס' ולהכי נקט זקופה אבל לעולם על גבה בכל גונא הוה מקום פטור ודוק

גמ' אין כרמלית פחותה מד'. לכאורה מה נ"מ בזה הרי אם אין בה ד' אין בה הנחה ועקירה וצריך לומר לענין איסור דרבנן דמותר לכתחלה אבל בכרמלית אסור אפי' בלא עקירה וכן מוכח מד' רש"י בד"ה עד י' עיי"ש. ועוד י"ל נ"ש לענין אויר הכותל נגד אותו המקום והכותל יש בו ד' וק"ל: רש"י ד"ה דעד י' בקרפף וכו' ועיין תוס' הקשו על ד' רש"י ולענ"ד י"ל דהכי פירוש דס"ד דש"ס דקרפף דיש לו דין כרמלית מפני שלא הוקף לדירה דוקא ע"י מחיצות גבוהות י' אבל אם אין מחיצות י' דהוה מן התורה מקום פטור לא גזרו עליו דין כרמלית כיון דיש היכר מחיצה שלא יוציאו לחוץ ואין דומה לרה"ר. דוקא בגבוהות י' דאם יוציא לרה"ר הוה איסור דאורייתא גזרו בקרפף הואיל דהמחיצו' רחוקות ולא הוקף לדירה יוציאו לרה"ר אבל בבקעה דאין היכר מחיצה ודאי גזרו עליו דין כרמלית ולק"מ קושית תוס' [מים ובקעה] ודוק

והנה מה שדחקו הש"ס ולא רצו מיד לפרש דלמעלה מי' אין כרמלית כדמסיק עיין פנ"י כתב דזה פשיטא דכי גרע כרמלית מרה"ר גופא ולענ"ד אין זה מוכח דהרי בכרמלית חמיר דאסור לטלטל תוך ד' מתוכו לרה"ר וא"כ נגד רה"ר יש לו חומרא דרה"י לענין איסור טלטול תוך ד' וכן יש לומר ג"כ לענין למעלה מי' והא דקאמר הש"ס דהקילו קולי רה"ר וקולי רה"י היינו לענין המקום דלא נתנה שם כרמלית רק [על[ מקום שהוא ברה"ר חשוב וכן ברה"י אבל לענין הדין נתנו עליו חומרא תרוייהו [אב"ה עיין פנ"י לקמן בד"ה בפרש"י עד יו"ד] ואם כן אפכא נ"ל דס"ד דש"ס דהאויר למעלה מי' הוה רק דין אם בטל לגבי הקרקע או לא וברה"ר אין תופס למעלה וברה"י תופס וא"כ כיון דכרמלית חומרא תרוייהו ודאי תופס למעלה מי' ולכן מיאנו בפירוש זה ומסקנת הש"ס דלא כן רק למעלה מי' הוה כמקום שלא גזרו עליו ודוק היטב כי לע"ד נכון הוא

גמ' אילימא דאין רה"י האמור ר"ח. ק' לי לפמ"ש הרמב"ן לקמן בחי' דהא דרה"י עולה היינו דוקא באויר מחיצות ולא בעמוד ותל. עיין לקמן צ"ט ע"ב. דלמא שמואל בכה"ג ויש ליישב. [אב"ה עיין רש"י בד"ה עד לרקיע]

ע"ב תוס' ד"ה ואם חקק. הנה תוס' בקו' סבירא להו דהא