אהל אברהם קכ

על אותו גוף שנח ברה"ר אבל כאן דנייח באותו גוף אע"ג שנשתנה מאויר רה"ר לרה"י מספקא לי' אי חייב או לא. וא"כ אין מקום לד' תוס' דה"ה דמספקא בהנחה דהיינו אם הגביה מקרקע והלך לרה"ר. בכה"ג ודאי חייב כיון דמוכח ממתניתין דהוי הנחה ביד ב"ה ונשתנה ממקום ליד ה"ה בכה"ג חייב וגם לפמ"ש לעיל הספק אין מקום לד' תוס' וע"כ צ"ל דהספק הוא אם צריך דוקא מעשה בגוף החפץ בשעת עקירה וכן בהנחה אבל העקירה ע"י גופו או הנחה ע"י גופו אין חייב. והא דפשיט' להו לתוס' דגם בכה"ג מספקא ליה ולא קמפרשי דבהנחה פשיטא ליה דחייב. א"כ מפאת הנחה צריך לחלק בין ידו לגופו דאל"כ בפשט ידו לפנים לחייב אע"ג שנטל בע"ה דכבר נח ומד' כש"ס משמע דדוק' למה דפשט לי' צריך לחלק ודוק היטב

ע"ב ידו ש"א מהו שתעשה כרמלית. עיין חידושי הרשב"א מבואר בדבריו דדוקא ברה"ר דשייך כרמלית. אבל ברה"י ודאי מותר להחזירה דלא שייך כרמלית. ומדברי רש"י ד"ה למעלה מי' שכתב דלאו איסורא עביד לא משמע כן דלד' רשב"א דברי הש"ס פשוט דלמעלה מי' דאין מקום כרמלית מותר להחזירה

סי' עט

סוגי' דקלוטה שנת דף ד'

גמ' והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום דע"ד. הסוגי' לכאורה תמוה כיון דס"ל לש"ס לסברא פשוטה דצריך מקום ד' א"כ מה יפה כח של ר"ע דס"ל קלוטה וא"צ מקום ד'. מ"מ קשה על ר"ט אמאי חייב וכי קלוטה הלכה. וכבר קיהה בזה הפנ"י עיי"ש. ולולא דברי הראשונים ז"ל אמינא הא דס"ל לש"ס לס' פשוטה דבעי מקום ד' היינו משום דבעי העקירה והנחה ממקום עיקר רשות וכיון שאין רשות דאוריי' רק מקום ד' וגם שקנה ברה"י אפילו משהו הוי רה"י. הוא משום שעומד ברה"י ובטל לגבי הרשות אבל אם עיקר המקום אינו ד' אינו רשות לחיוב וצריך עקירה והנחה על הרשות עצמו. וע"ז משני הש"ס הא מני ר"ע דס"ל קלוטה וא"כ אוירה כממשה והאויר כעיקר רשות והוי העקירה והנחה ממקום ד' דדוקא אם אין כאויר כממשה ואין החיוב רק דהוה כמנח בארעא יש סברא לומר כהנ"ל ודוק היטב. ובזה מיושב דע"כ רבנן דר"ע דל"ל קלוטה ע"כ ס"ל דצריך ד' דליכ"ל דגם הם ס"ל קלוטה רק דקלוטה הוה הנחת משהו וס"ל דצריך ד' דאם אוירה כממשה אין סברא דצריך הנחה ד'. [אב"ה ממ"נ אם לא ס"ל קלוטה דלמא ל"ב הנחה ד' ורק משום דלא הוי אפי' הנחת משהו ואי דבעי הנחה ד' דלמא ס"ל קלוטה ורק משום דהוי רק הנחת משהו ולדבריו א"ש. והא דאמר הש"ס הא מני ר"ע דאמר ל"ב מקום דע"ד היינו דל"ב שנח לפנינו דגם זה מקרי כאלו נח ע"ג דע"ד]

הנה לכאורה י"ל דהא דפליגי ר"ע ורבנן בקלוטה כ"ע מודו דצריך הנחת משהו באויר שעומד החפץ באויר כגון אחזתו הרוח. ורק פליגי אי הנחת אויר הוה הנחה או לא. אך מד' התוס' לקמן דף ק' ע"א ד"ה אחזתו מוכח דס"ל לפשיט' דלר"ע א"צ הנחת רוח. וכן מוכח מדברי תוס' ה' ע"ב ד"ה בשלמא וגם מד' רבא דקאמר תוך ג' לרבנן צריך הנחת משהו משמע דלר"ע אין צריך ואי לא פליגי רק בהנחת אויר אי הוה הנחה א"כ גם לר"ע צריך הנחה לדעת תוס' ורש"י דהא דבעי' הנחת משהו היינו הנחת אויר ואין צריך ע"ג משהו אבל לשיטת הרשב"א לקמן דף ק' דלרבנן צריך דוקא ע"ג משהו אין ראיה מרבא מ"מ גם מכל ד' הראשונים מוכח דלר"ע א"צ הנחת אויר כלל עיין לקמן דף ק' וצריך לומר דכן מוכח מדברי ר"ע דנקט הזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר משמע דרק דרך העברה עבר דרך רה"ר ולא לח כלל דאל"כ לנקוט הזורק מרה"י לרה"ר ועבר לרה"י אחר. והנה לפ"ז י"ל דסברת ר"ע כעין ס' הראב"ד (לקחן) שהביא הרמב"ן לקמן ח' ע"ב דחייב בהוצאה מרשות לרשות בלא עקורה והנחה ועוד טפי דסברת הראב"ד דמ"מ צריך להיות מתחלה הנחה ברה"י ואח"כ הנחה ברה"ר ואע"ג דלא נעשה עקירה כמתגלגל. ובזה מיושב דלא תקשי קושית הרמב"ן שם על הראב"ד [אב"ה שא"כ אף המפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך והוציאן למה פטור. דשאני התם דלא הוי הנחה מעיקרא והא דנח קודם שהתחיל לפנות הוי כאלו עקר מע"ש. ורק קושית הרמב"ן דלאחר שפינה עכ"פ לחייב משום שיצא מרשות לרשות אע"פ שלא נח] אבל לר"ע צ"ל דאין צריך אפי' הנחה כיון שהוציא מרשות לרשות חייב ודוקא בארבע אמות ברה"ר צריך עקירה והנחה. וא"כ ממילא שפיר ילפינין זורק ממושיט למעלה מי' דהרי ליכא הנחה לר"ע באויר רק דא"צ הנחה. וא"כ שפיר אכ"ל דהא דמחייב ר"ע מטעם קלוטה דא"צ הנחה אבל עקירה בעי אבל אם נימא דרק בקלוטה פליגי דהוה כהנחה ממילא ג"כ הוה עקיר' ולא אסיק אדעתיה לחלק דהנחה משהו סגי ועקירה דוקא מע"ג מקום דע"ד. ומעתה מיושב קו' תוס' [תחלת ד"ה דאמרינין] דקו' הש"ס למימרא דפשיטא לרבה דס' ר"ע דקלוטה הוה כהנחת משהו הרי מספקא ליה אי יילפינין זורק ממושיט וע"כ ס' ר"ע דא"צ הנחה וממילא י"ל דעקירה בעי ומשני דבתר דבעי פשטי' ופריך הש"ס אעפ"כ דלענין משהו ג"כ יש לחלק בין הנחה לעקירה ודוק היטב

או דיש ליישב הסוגי' כך דאם נימא דבאמת לר"ע צריך הנחה באויר ולא כדמוכח מתוס' הנ"ל וברייתא דלקמן שפיר כרבא ולר"ע כיון דאויר כממשה הוה מקום ד' וגם ידו של ב"ה או העני דיד לא מגרע גרע דהאויר מקיפו והוה הנחה על האויר ד' וא"כ מיושב ג"כ הסוגי' היטב דודאי פשיטא דצריך מקום ד' אך כיון דר"ע ס"ל אויר כממשה הוה בכ"מ מקום ד'. ואך א"כ א"א למילף זורק ממושיט כיין דאיירי בנח דהוה הנחה ממש ושפיר פריך הש"ס והא מבעי ליה לרבה אי יליף זורק ממושיט וא"כ ע"כ לא איירי בנח אפי' באויר דא"כ ל"ל ממושיט דשם לא נח ועיין לקמן צ"ט ע"ב תוס' ד"ה או ואיכ כיון דאיירי בלא נח וא"צ הנחה ושפיר פריך הש"ס וע"ז משני דהדר פשטה דא"צ הנחה ופריך דלמא עקירה בעי כיון דהטעם בקלוטה דא"צ הנחה ודוק היטב

עיין [תוס'] עירובין צ"ח ד"ה [והא] לא נא דה"מ לאוקמי כר"ע. הנה לפי מה דמסיק הש"ס הכא דדוקא הנחה לא בעי לר"ע אבל עקירה בעי לא הקשו תוס' דאכתי ק' הרי לא נח וליכא עקירה מע"ג מקום ד' וגם מה שהקשו שם דר"י אדר"י דס"ל קלוטה [שם ע"ב בד"ה אלא] ל"ק כהנ"ל דמ"מ עקירה ליכא מע"ג מקום ד' ואולי תוס' ס"ל כתי' א' דתוס' כאן ד"ה ודלמא דהסברא לחלק בין עקירה להנחה דכך היה במשכן דנתנו ליד. וא"כ למסקנא דיד חשוב כד' אין סברא לחלק בין עקירה להנחה אבל לתי' ב' לק"מ וכן לפמ"ש לעיל לפרש דא"צ הנחה כלל אבל עקירה בעי קם סברא זו ולק"מ ב' קושיות תוס' הנ"ל ודוק

עיין לקמן דף צ"ז ע"ב ובתוס' ד"ה הרי. והנה לכאורה ק' טובא כיון דאמרינין קלוטה הוה כשם משמעון דהרי כמה דלא זרק ד' לא מזרק שמונה וע"כ נח ע"י קלוטה. ואמנם לק"מ דהרי כתבו תוס' לקמן דף ק' ע"א ד"ה אחזתו ומבואר יותר בעירובין צ"ח ע"ב ד"ה אלא דר"י לא ס"ל קליטה רק בניחא ליה וא"כ לא הוי כשם משמעון וקו' תוס' שם למאי דס"ד לר"י ומקשה הש"ס שפיר אי הכי קבעי ליה אבל לר"ע דודאי ס"ל קלוטה אפי' באין רוצה שינוח מדנקט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע משמע דרוצה רק שתנוח ברה"י שפיר חייב דדמי לשם משמעון דע"כ תנוח סוף ד' ע"י קלוטה ומדוייק מה דקאמר הש"ס ולמה דס"ד דר"י מחייב ב' דלרבי לא קשה מידי דהוה כשם משמעון ודוק היטב

מהדורא בתרא

הנה הא דמספקא ליה לרבה אי פליגי בלמטה מי' בקלוטה או למעלה מי' אי ילפינין ממושיט ולמטה לכ"ע קלוט'. י"ל לפי שיטת תוס' דאי אמרינין קלוטה ודאי ל"ל זורק ממושיט לחייב למעלה מי' דהוה כמונח במקום פטור. ומעתה י"ל הא דמספקא ליה לרבה לצדד דפליגי בקלוטה אע"ג דלפ"ז לא אתי שפיר הא דנקט במתני' כיצד דאין זה ענין לפלוגתיי' [אב"ה עיין ר"פ הזורק בתוס' ד"ה הזורק] היינו משום דבפלוגתא דקלוט' כבר פליגי תנאי ר"י ורבנן לקמן ולהכי מהדר רבה לומר דפליגי