אהל אברהם קיט

ניהו דהכא בשבת א"א לפרש כן כיון דתני בפנים. דא"א לפרש רק באחד מב' פנים או כפי' רש"י כאן או כפי' רש"י שם. וא"כ ע"כ שהן ד' הם הפטורים. אבל מ"מ בזה שוין ד' התנא דהשתים הן א' דעני וא' דב"ה ואע"ג דשם שתים היינו הוצאות וב' הכנסות משא"כ כאן. בזה אין קפידא כיון שמפורש בפנים דהיינו הכנסות לפי' רש"י שם ולהכי דחק רש"י שם לפרש כן. והנה ד' הש"ס שם דמפרש ב' שהן ד' הוצאות דעני וב"ה וכו' היינו לפי הדעת דהוצאה אב והכנסה תולדה ודאי קתני שם דומיא דמראות נגעים אבות לחוד ותולדות לחוד. אבל אי הכנסו' ג"כ אבות ואין בזה קפיד' דומי' דמראות נגעים ודאי יותר מסתבר לפרש כפי' רש"י כאן דבפנים היינו שעומד בפנים וקתני דעני לחוד ודב"ה לחוד וגם שם פירוש דמתני' כן שתים הוצאה והכנסה דעני שהן ד' דב"ה. וכבר כתב הרמב"ן לקמן ע"ב דלמסקנא דר"א כולן אבות ומיושב דברי רש"י ודוק

ד"ה שהן ד' מדבריהם. עיין פנ"י דמנ"ל לרש"י. דמבעשותה לא נתמעט רק מקרבן. ולענ"ד כיון דקושית הש"ס לקמן רק דיתחייב המניח אבל העוקר ודאי פטור והוה רק דרבנן [אב"ה עיין לקמן ג' ע"א תוס' סוד"ה שניהם] וא"כ כיון דתני שניהם פטורים משמע דשוין ושניהם מדרבנן. וכש"כ לפמ"ש רש"י לקמן דקחשיב העקירות מדקאמר דאתיין לידי חיוב חטאת ואי הנחה דאורייתא איך קאמר הש"ס דשביק הנחה דהוה דאורייתא וקחשיב עקירה דרק מדרבנן. ויותר הו"ל לש"ס לומר דדאורייתא קחשיב אלא ודאי דשניה דרבנן ודוק

ד"ה או שנטל והניח חפץ ברה"ר. עיין פנ"י הק' הרי למסקנא דעקירת והנחת גופו הוה כעקירת והנחת חפץ למה פי' רש"י דהניח ברה"ר. ולענ"ד י"ל דס"ל לרש"י דע"כ בעי דש"ס לקמן [בדף הסמוך] היינו אע"ג דמוכח ממתני' דהוה הנחה ועקירה מידו של ב"ה. זה דוקא שטלטל החפץ ממש ועקר משם או הניח אבל עקירת גופו כיון שלא הגיע גוף החפץ רק ע"י הגוף אי הוי כעקירה והנחה או לא. וגם שמתחל' כשעמד ברה"י איכא הנחה ברה"י ואח"כ כשהלך לרה"ר ועמד שם הוה כמונח ברה"ר מ"מ אין כאן עקירה ודלא כד' הראב"ד שהביא הרמב"ן לקמן ח ע"ב דס"ל דמרה"י לרה"ר א"צ עקיר' והנחה עיי"ש. וע"ז נפשט דעקירת גופו כעקירת חפץ הוה ואם כן אכ"ל דכל זה בגופו דממש עוקר מרשות זה לזה. אבל ידו דבתר גופו גריר וגם מתחלה הוה ידו כאלו היתה שם ברשות שעומד גופו ורק החפץ שהוא בידו ברשות אחר לא הוה עדיין כמונח ברשות שהגוף שם וא"כ בהוציא ידו אין כאן הנחה ממש דלא שייך לומר הנחת ידו כהנחת חפץ כיון דידו גם מעיקרא נח שם ואין כאן הנחה ממש ודוק היטב

עיין תוס' שבועות [דף ה' ע"א ד"ה שתים] הביא ירושלמי וכתב דבעי דירושלמי אי כפי' רש"י או כריב"א. ודבריהם תמוהים דמוכח דבעי היא כפי' אחרון שכתבו שם [אב"ה דזה לשון הירושלמי מהו שתים שהן ארבע שתים לחיוב ושתים לפטור או ארבע לחיוב וארבע לפטור. דב' לחיוב וב' לפטור איכא לפרושי כפירש"י ולא כריב"א אך ארבע לחיוב א"א לא כפירש"י ולא כפי' ריב"א אלא כפי' האחרון] ועיין גליון תוס' כאן. והנראה דס"ל לתוס' דע"כ ש"ס [דידן] ל"ל לס' כאידך פי' דירושלמי שכתבו תוס' שם באחרונה דלהך פירוש הרי מתני' נקט חיובא בפני עצמו ופטורי בפ"ע דבחוץ היינו פטור. וא"כ הש"ס דפריך לקמן הא תמניא תרתי סרי הויין אמאי כייל חיובי ופטורי הרי חיובי שפיר במנינם והו"ל להקשות והא ארבעה תמניא הויין פטורי. אלא ודאי דס"ל לש"ס פי' מתני' או כריב"א או כרש"י דשתים שהן ארבע חיובי ופטורי בהדדי ורק אי שתים הן הוצאות או שתים הן הוצאה והכנסה דקמפרש הירושלמי כעין זה פלוגת' דריב"א ורש"י. [אב"ה הכונה דלפי פי' רש"י שתים הן הוצאה והכנסה דחיוב שהן ד' הוצאה והכנס' דפטורי ולפי' ריב"א שתים הן הוצאו' לחוד חיוב ופטור שהן ד' הכנסו חיוב ופטור ופי' האחרון שבירוש' חלוק בזה על שניהם דס"ל דב' שהן ד' בפנים כולם לחיוב. אך בזה מתאים עם הריב"א דב' הן הוצאו' שהן ד' הן הכנסות והנה זה מוכח מש"ס דילן דלא כירושלמי דודאי חיובי ופטורי בהדדי ואך בזה דשתים הן הוצאה לחוד שהן ארבע הן הכנסה לחוד בזה ס"ל להירושלמי בפי' האחרון כריב"א דלא כרש"י וזה כונת תוס' ועיין ירושלמי ריש שבועות בפני משה ופירושו דחוק מאוד]

ע"ב גמ' ומ"ש התם. עיין תוס' [ד"ה התם דלאו] דחקו בדעת המקשן דהרי א"א למנקט שם רק חיובא. ונרא' ליישב בפשטות דודאי גם דרבנן ראוי למנקט שם רק דלא ישנה סתם דכיון דנקט סתמא ראוי לומר דומיא דמראות [נגעים] דהוי רק חיובי ושפיר מקשה דלתני בהדיא שתים שהן ארבע פטורי ולפי' הירושלמי דבחוץ היינו פטורי ודאי הקשה שפיר וק"ל

גמ' והא יציאות קתני. נראה ליישב דלא פריך הש"ס על מתני' דהכא. לפי פי' רש"י לקמן דלא קחשיב רק עקירות והוא דיש לדקדק על תי' הש"ס דקאמר כל עקירת חפץ הוצאה קרי ניהו דעקירת חפץ יכונה הוצאה הרי על עקירה אין חייב עד שינוח ואם העקירה יכונה הוצאה ההנחה היא הכנסה ברשות זה ואכתי ק' אמאי קרי ליה הוצאה ואדרבה החיוב בשעת הנחה. וע"כ צ"ל כיון דבאמת הוצאה הוי האב מואל יצא וכיון שגם בהכנסה שייך הוצאה על העקירה קרי לי' הוצאה בשם האב. [אך לד' הרמב"ן ז"ל דס"ל דלתי' ר"א הכנסה הוה ג"כ אב אין מיושב] ואמנם לדעת רש"י הנ"ל דפטורי' לא קחשיב רק עקירה. יש לומר דלהכי בחר התנא לומר יציאות להראות דלא קחשיב רק במה שיש בהם עקירות ולא הנחה. ואם כן אכ"ל על מתני' דהכא שפיר אסיק הש"ס דאפשר לומר דנקט יציאות מטעם שגם על הכנסה ראוי לומר הוצאה מפאת העקיר' ובחר בלשון זה לטעם הנ"ל אבל בשבועות דנקט רק חיובא אמאי נקט יציאות הו"ל לשנות לשון הכולל יציאות והכנסות כגון הוצאות או רשויות וכדומה ומשני דמ"מ כיון דשפיר מכנה ההכנסה ג"כ הוצאה מפאת העקירה שפיר נקט יציאה ודוק

גמ' הא תמניא תרתי סרי הויין הנה עיין רז"ה ורמב"ן לקמן הקשו על פי' רש"י דפי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת כגון עקירות] דשם עקירה חד ואיך קחשיב התנא בשתים ומפאת קושיא זו פירשו כד' תוס'. והנה א"כ יפלא מה ס"ד דש"ס דקפריך תרתי סרי הרי אינם רק ד' פטורי עקירה או הנחה אצל העני וכן בבעל הבית ונראה דודאי אין סברא לחשוב עקיר' דעני או דב"ה בשתים וכן ההנחה דשם עקירה חד אם היא באותו רשות או לרשות אחר ואך הש"ס הוכיח ממתני' דקחשיב להו בתרתי דאל"כ סיפא דסיפא בבא רביעי פשט ב"ה הוא מיותר דברישא דסיפא בבבא תליתאי כבר נשנו הד' פטורים ב' עקירות א' לעני וא' לב"ה וכן הנחות אלא ודאי דפריט כל עקירה והנחה לשנים וא"כ תרתי סרי הויין וע"ז משני דלא קחשיב רק דאתיין לידי חיוב לכל פירוש כדא"ל וצריך למתני תרתי בבא ודוק. [ויש להסביר עוד דהרי אכ"ל דנקט התנא בתרתי אע"ג דשם עקירה חד דבשניהם פטור אבל אסור. וא"כ הרבותא אפילו העוקר מרשות לרשות פטור וכן אפכא דגם השני אסור. וכ"ז לס"ד אבל לפי מה דלא קחשיב רק דאתי לידי חיוב חטאת ולא קחשיב הנחה א"א לומר כן [אב"ה נראה הכונה דחזינין דהתנא רק כחא דהתירא בא לאשמעינן דאע"ג שבא לידי חיוב חטאת אעפ"כ פטור] ודוק

דף ג' גמ' בעי עקירת גופו כעקירת חפץ. הנה ממתניתין מוכח דעקירה מידו של ב"ה או העני הוה עקירה וכן הנחה. והא דמספקא ליה בעקירת גופו היינו משום שאין מטלטל החפץ והחפץ מינח נייח על כגוף ורק גופו מטלטל ונייח ומספקא ליה אי כה"ג הוה עקירה (והנחה) אך זה אתי שפיר אי במוציא מרה"י לרה"ר צריך עקירה והנחה אבל לשיטת הראב"ד שהביא הרמב"ן לקמן ח' ע"ב דמתגלגל חייב אע"ג דליכא עקירה והנחה מ"מ כיון שהוציא מרה"ר לרה"י ומתחלה נח ברה"ר ועכשיו נח ברה"י חייב א"כ ליכ"ל דהבעי כך דודאי בעמידת גופו הוה הנחה והספק אם יש בזה עקירה כיון שלא עקר החפץ ממקומו דמה בכך שלא עקר החפץ מ"מ מתחלה נייח ברה"ר ועכשיו ברה"י וזה ליכ"ל דמספקא אי הוי הנחה אם החפץ [על] גופו דהרי מוכח ממתני' דהוה הנחה כהנ"ל וצריך לומר דבעי דרב דאע"ג דחייב אם הביא החפץ מרה"ר לרה"י אע"ג דלא נעשה עקירה כיון דנח היינו אם אין מונח