אהל אברהם קיח

דף פ"ד דת"ג הואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה וכו'. ובספר יקר תפארת להרדב"ז כתב על הרמב"ם סוף פ"ז הל' בכורים וז"ל והנכון מ"ש דלאו דוקא דמאי והכא ספק הורמה חלה מהן או לא עיי"ש. וכן משמע מדבריו סוף פ"ח שם בכורים דלא נחשדו בא"י דדוקא בחו"ל נחשדו הנחתומים עיין בטור סוף סי' ש"ל ובפרישה שם. אך הרדב"ז בס' הנ"ל שם ספ"ח מדייק בד' הרמב"ם דבסוריא דוקא באומר בפירוש ולא בסתם דאם איתא מימר הוה אמר. ומסיים ומסתברא לי שה"ה בלוקח עיסה מנחתום ע"ה בא"י סתם. שכך אמרו חזקה על חבר שא"מ מת"י דבר שא"מ וע"ה אין לו חזקה זו עיי"ש] (ע"כ הג"ה)

יד) כלאים פ"ט משנה ב' פי' הר"ש דאי בסתם מוכס בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא נ"ב צ"ע דהוה הפקעת הלואה ומותר ועיין ר"ן נדרים [כ"ח ע"א ד"ה במוכס] [אב"ה עיין בטור סי' שס"ט ובבד"ה להב"י שם]

טו) תרומות פ"ד משנה ח' עיין בחי' רעק"א אות ל"א הקשה על ד' הרמב"ם ביד החזקה [פי"ד מהל' תרומות הל' י"ב] דדבריו סחרן אהדדי והניח בצ"ע. וקושי' הראשונה דמד' הרמב"ם שכתב בבבא הראשונה הריני אומר קטן נפל משמע שאין עולה במשקל יש לומר דודאי מפאת ביטול אפילו הגדול בטל במשקל רק לכך כתב דתלינין בקטן דא"צ להגביה רק קטן [אב"ה עיין בתוס' חדשים להמשניו']

יו) שם פ"ד משנה י"ב פי' הר"ש הא דתני בתוספתא וכו' הריני אומר לתוך ק' נפלה למנ"מ. קשה לי הרי נ"מ דצריך להעלות מתוך ק' דוקא וצ"ע ומצאתי בתורת הבית בית ד' שער ב' כתב כזה עיי"ש [אב"ה והרשב"א שם אסבריה משום דהיא מותרת גמורה בלא צירוף השניה אני אומר לתוכה נפלה ועיי"ש עוד תירוץ אחר משום דיש מאה אינה נכנס בספק וא"א להצטרף לבעל ולהתיר החמשים אלמלא הטעם שאני אומר עיי"ש]

יז) שם פ"ט משנה א' פי' הר"ש וה"ט משום דנקרא שם תרומה על השדה וכו' נ"ב הנה לפי טעם הירוש' אפילו באומר מותר אם היה יודע שהיא תרומה דינו כמזיד ויקיים. ויתיישב בזה שכ' הירושלמי הפה שאסר ואע"ג דא"א משים עצמו רשע אפילו במקום הפה שאסר. דאיירי בכה"ג שאומר מזיד הייתי בידיעת תרומה רק אומר מיתר ודוק

יח) עיין רמב"ם ביד החזקה פ"י מהל' תרומות הלכה י"א דנזיר ששתה יין אין חייב חומש והדין תוספתא דתרומות [עיין בראב"ד ובכ"מ שם] דלא הוה (אכיל') [שתיה] כיון דאסור עליו. ושם בתוספתא מבואר דהאוכל ביו"כ חייב חומש וכן מבואר בש"ס פסחים [דף ל"ב ע"א] דאוכל תרומת חמץ חייב למ"ד לפי מידה משלם או לריה"ג [דמותר בהנאה] וע"כ צריך לחלק דאם מין זה אין ראויה לו כלל כגון נזיר ביין דלא הוה אצלו יין שתיה. אבל חמץ בפסח דפת הוה אצלו אכיל' אך מפאת שנתחמץ וכן ביו"כ דהיום גורם לעינוי אבל המין אצלו אכילה. ועיין היטב והוא דבר חידוש מאוד

יט) רמב"ם יד החזקה פיו מהל' תרומות הלכה י"ט בת ישראל וכו' כמו שהאכילה אביו. נ"ב עיין יש"ש סוף פ' יש מותרות דייק בלשון הרמב"ם ונראה שבא ליישב דאמאי אוכל' כיון שיש לה בן מישראל כמו ברישא [אב"ה כונתו על הל' י"ז בבת ישראל שנשאת לכהן תחלה ולה ממנו בן ואח"כ נשאת לישראל ולה ממנו בן לא תאכל] ולזה כתב כיון שלבסוף נשאת לכהן מאכילה כמו שמאכיל אביו שהבן במקום אב. וא"כ לכאורה נראה אם ילדה מכהן אנוסה ומפותה בכה"ג שיש לה בן מישראל אין מאכילה ואין במשמע דין חדש כזה. אך נ"ל דסברת הרמב"ם כך כיון דאמרה תו' ילוד מאכיל הוה כח הבן כמו כח הבעל שאם נשאת לכהן כל זמן שאין פסול בגופה אוכלת כן בבן וכן אפכא להוציא

כ) עיין יבמות דף פ"ב ע"א תוס' ד"ה משום הקשו דלרב אשי אמאי תרומה טהורה עולה באחד ומאה. ולענ"ד יש ליישב דכבר כתב הר"ן נדרים [דף נ"א ע"א] ואסבר לן הא דמב"מ בדבר שיש לו מתירין לא בטל מפני שהם דומין בעצם וגם קצת בדין ולפ"ז ודאי ראוי לומר דגם תרומה הוה דשיל"מ כיון שיש היתר לכהן. אבל לטעם רש"י ושאר ראשונים דטעמא דדשיל"מ לא בטל משום אדליכול באיסור ליכול בהיתר ודאי תרומה אין עליו לומר דהוה דשיל"מ וכהן יאכל בתורת תרומה דהוה הפסד לישראל שנתערב לו. ואך ע"ד הר"ן יש לפקפק דהרי דין דמב"מ לא בטל הוה דוקא בלח ולא ביבש וכמ"ש תוס' שם יבמות ד"ה רבי יהודה וא"כ ביבש ביבש דשיל"מ דלא בטל מב"מ ליתא לטעמ' דר"ן וע"כ כס' הראשוני'. ומעתה ז"ל דתרוייהו אתנייהו דבלח בלח הא דדשיל"מ לא בטיל היינו מטעמא דר"ן וביבש ביבש מטעמא דרש"י, וא"כ הא דר"א דס"ל דתרומה הוה דשיל"מ ולא בטל אע"ג דאין היתר לישראל זה דוקא בלח מסברת הר"ן. דשם חתיכה בחתיכה איירי בנימוחה עיי"ש ברש"י. והא דתרומה בטל בא' ומאה היינו ביבש דליתא לטעמא דר"ן וע"כ מטעם רש"י דליכול בהיתר. וגם ר"א מודה דתרומה לא הוה דשיל"מ מטעם זה ודוק כי נכון הוא

ועל דרך הדחק יש ליישב כך דהנה ודאי ראוי לומר דתרומה ביד כהן הוה דשיל"מ דאדליכול באיסור ליכול בהיתר וביד ישראל אם נדמע ראוי לומר דבטל כיון דאין לו היתר ואזלינין בתר בעלים אך השוו חכמים מדתם כיון דדשיל"מ לא בטל רק מדרבנן אכ"ל דלא עשאו דשיל"מ רק בדברים שיש לו היתר ביד כל אדם ולא לחלק בין יד כהן ליד ישראל ולהכי תרומה אפילו ביד כהן לא נתנו עליו דין דשיל"מ כיון דביד ישראל בטל ולא להוי מלתא דרבנן כחוכא וכ"ז בתרומה. אבל בחטאת ולחה"פ דאיירי ברייתא דהוה קדשי קדשים דנאכלים בעזרה ונפסלו ביוצא וחולין בעזרה מה עבידתיה אם לא כהנים לאכול עם הקרשים למשחה א"כ מסתמא לא שכיח תערובות רק לכהנים שפיר נתנו עליו דין דשיל"מ ואפילו בנתערב לישראל כיון דעיקר תערובות מצוי אצל כהנים כך יש לדחוק

ובעוד לחות הדיו תוך הקולמס עלה על דעתי לחלק כך דתרומה לכהן משרי שרי לאכלו ואין לו שום איסור על התרומה אם הוא טהור וגם שבכהן טמא האיסור טומאה שייך דשיל"מ לומר אדליכול התרומה בטומאת הגוף ע"י ביטול ליכול בהיתר לכשיטהר מ"מ בכהן טהור אין כאן היתר מוסיף לאחר זמן ולא הוה דשיל"מ. אבל חטאת ולחה"פ דגם לכהן יש היתר נוסף ע"י ביטול להוציאו מעזרה ולאכלו וע"ז ודאי לכהן שייך לומר דהוה דשיל"מ ולכן ס"ד דר"א דיש לו דין דבר שיש לו מתירין ועיין מגן אברהם סי' שי"ח ס"ק ב' ודוק

כא) עיין תוס' שבת דכ"ה ע"א ד"ה כך וכן מטין ד' הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחי' דתרומה מדאוריי' בשריפה דוקא דאיקרי קדש. וכבר תמהו האחרונים דהרי גדולי תרומה תרומה מי"ח דבר משום תקלה בתרומה טמאה דמשהו ליה עד זמן זריעה] ולא דמדאורייתא בשריפה. ולענ"ד יש לחלק כיון דהוה רק מצותו בשריפה משום דאקרי קדש והוה בכלל בקדש באש תשרף. והרי קדש דבשריפה לא נמצאת רק היכא דפסולו בקדש ולא שהקדישו טמא. וא"כ דוקא תרומ' שנטמאת אחר הפרשה בשריפה אבל אם הפריש מטבל טמא אין מצות שריפה ודוק. [אב"ה עיין חת"ס או"ח חשובה ק"ד]

כב) חלה פ"ב משנה ב' פי' הר"ש ובירושלמי וכו' ניב ולפ"ז יש לפרש סוגי' דמנחות בפירות אילן דיש חילוק בין עץ לחרס אבל בזרעים אין חילוק ובתרוייהו צריך נקוב

סי' עח

סוגי דשתים שהן ארבע ריש מס' שבת

רש"י ד"ה שתים שהן ד' בפנים לאותן העומדים בפנים ובשבועות פי' רש"י בפנים היינו הכנסות. ונראה ליישב סתירת רש"י. והוא דנראה בעליל דמש"ה דחיק רש"י בשבועות לפרש בפנים הכנסות משום דשם דף ג' מפורש בש"ם (לפרש) שתים שהן ארבע שתים הוצאה דעני וב"ה שהן ד' הכנסה. והש"ס מפרש כן שם דלהוי דומיא דמראות נגעים שתים הן האבות שהן ד' התולדות וא"כ כיון דמתניתין דשבועות ע"כ נתפרש העני וב"ה בהדדי בהוצאה וכן בהכנסה