אהל אברהם קטז

אחרים מה שצריך להוציא בפיו ואמאי לא נימא כמו דא"א לצאת ע"י אחרים בלא שמיעה דא"א לעשות שליח במצות הגוף כן ג"כ על הביטוי שפתים למה יעשה שליח ועיין כפות תמרי' בר"ה כ"ט ואפשר לומר בזה דהא דא"א לעשות שליח במצות שבגוף היינו משום דלא שייך שליחות רק על דבר שבידו ועל ממונו מוסר הכח לאחרים לעשות כמו גט וקדושין וכן במצות כשחיטת פסח ותרומה דעושה שליח על ממונו אבל חובות שבגוף כגון תפילין וקריא' שמע שמחוייב לעשות במה יתקיים השליחות שהוא המשלח דבגט שמוסר הגט להאשה וכן בקדושין שפיר חזרה השליחות לבעלים וכן בפסח ותרומה אבל אם מצוה לחבירו להניח תפילין עבורו או לקרוא שמע במה ניכר השליחות לבעלים ועיין בשיטה מקובצת ב"מ כתב כעין טעם זה הא דהמגביה מציאה ל"ק חבירו עיי"ש. ומעתה י"ל דהיינו דוקא דאם יעשנו שליח לכל הדבר אבל אם משמיע לו והוא בעצמו שומע שפיר נעשה שליח לו ויוצא ודוק היטב

ואך באמת אין צריך לזה דגמרא גמרינין שומע כעונה עיין סוכה ל"ח ע"ב ואין צריך כלל לשליחות דהוה כאלו הוא המדבר ועושה וצריך לומר דלא הוה שומע כעונה רק אם שומע מאיש שמחוייב בדבר דהוה האמירה או התקיעה של מצוה לא כן אם השומע אינו בר חיוב קול דברים בעלמא שומע ולא שייך שומע כעונה. והנה יש לומר דעדיין צריך שליחות במגילה דצריך דוקא לקרוא מתוך הכתב וא"כ גם דאמרינין שומע כעונה והוה כאלו קורא מ"מ הוה כקורא בע"פ ומקרא דילפינין שומע כעונה לא נשמע דהוה כקורא מתוך הכתב וע"כ צריך שליחות דהוא שליח לקרוא מתוך הכתב וכאופן הראשון אבל בשאר מצות א"צ לשליחות רק שומע כעונה ומעתה יש לומר דודאי לענין שומע כעונה כיון שהוא בר חיוב מדרבנן אין חילוק אע"ג דקטן או סומא בהגדה תרתי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל לענין שליחות כיון שאינו בר חיוב כמותו אין נעשה שליח ובפרט קטן דאין שליחות לקטן דהוה כמי שאינו בתורת ולכן לענין מגילה קטן אין מוציא ומיושב קו' תוס' במגילה ודוק. [אב"ה עיין לעיל בסי' א' בדברי רבינו ז"ל שהרחיב הדבור בזה הענין ותמצא נחת]

הנה הקשו האחרונים לרבינא דסבירא ליה הרהור כדבו' אמאי מי שא"מ אין מוציא כיון ששומע הוה הרהור. וראיתי בס' טורי אבן דבחצי עבד א"א לצאת בהרהור שלו ולבבי לא כן ידמה והוא דאיתא בש"ס בר"ה דחצי עבד אפי' לעצמו אין מוציא וס"ד דר' הונא שם דלעצמו מוציא וצריך טעם מה ס"ד דר"ה והנראה בזה דמה מהני דשומע מפי אחרי' ושומע כעונה הרי גם השמיע' מחצי עבד, וזרוק [חוטרא וכו'] אך כך הדבר דהרי מצות שופר שניהם השמיעה והתקיעה ג"כ דמהאי טעמא א"י בשמע ממי שאין מחוייב וא"כ חצי עבד גם דהשמיע' א"א להיות רק מגופו אבל התקיעה שאפשר מפי אחרים צריך לעשות שליח [ולא שייך מי איכא דשלוחו דהוה רק כפומי כאיב כמ"ש הר"ן בקדושין] ולזה ס"ד דר"ה להוציא אחרים יש לומר דניהו דא"א לו לצאת רק ע"י חלק עבדות שלו בשמיעה אבל בחלק עבדות של אחר א"י אבל לעצמו מוציא דהרי מכל מקום מוכרח חלק עבדות שלו לסייע לצאת בשמיעה והשיב לו ר"נ דאין הדין כן דמ"מ מה שאפש' בחיוב צריך לעשות וכיון שאפשר התקיעה ע"י אחרים צריך ע"י אחרים. וכ"ז במה שצריך מעשה אבל אם יוצא ע"י הרהור, חצי עבד יוצא ע"י עצמו דמה מהני שמיעת אחרים כיון שא"צ להוציא בשפתיו דודאי אם החיוב להוציא בשפתיו ג"כ י"ל כהנ"ל וליתא לד' ט"א הנ"ל ולפמ"ש הנה יש לומר הא דשומע כעונה שייך דוקא באמירה אבל לא בשופר והא דיוצא בשומע קול שופר דעיקר המצוה השמיעה ואעפ"כ צריך להיות התוקע בר חיוב עיין כפות תמרים ופ"מ סי' תקפ"ט. וא"כ בשופר שפיר צריך לשמוע חצי עבד מאחר כהנ"ל אבל ברכת המזון וכדומה אם צריך להוציא בשפתי' והא דיוצא בשמיעה היינו דשומע כעונה והרי השמיעה ע"י חצי עבדות וא"א בענין אחר וא"צ חצי עבד לשמוע מאחרים דוק היטב

מהדורא בתרא

עיין הראשונים ובהרז"ה כתבו דפשיטא דדברי רבינא לא נאמרו לר' יוסי דס"ל דצריך להשמיע לאזניו ופליגי רק לר"י ועיין חי' רשב"א לעיל דף ט"ו מה שפירש בהא דתרתי ש"מ. ולענ"ד י"ל דגם לר"י יש מקום לדברי רבינא, והוא דהרי מסקנת הש"ס לעיל ט"ו ע"ב דר' יוסף אמר דדוקא בק"ש מחלוקת אבל בשאר מצות יצא וא"צ להשמיע לאוזן. וכבר כתב הראב"ד הביאו הרשב"א לעיל שם דהא דלכתחלה צריך להשמיע לאוזן היינו מהסכת אבל בדיעבד יוצא ובק"ש פליגי אי שמע אתי להשמיע לאוזן ושנה הכתוב לעכב או לא עיי"ש. ומעתה י"ל כיון דבכל התורה בדיעבד יוצא בלא שמיעת אוזן ורק בק"ש שנה לעכב היא מצוה פרטיות לקיים מצות ק"ש בשמיעת אוזן ואם לא עשה כן לא קיים מצוה זו אבל קיים מצות קריאה ולאו היינו מילי דכדי. ומעתה פליגי רבינא ור"ח אם אין משמיע לאזניו דיוצא בכל התורה אם זה דוקא בביטוי שפתיים אך לא השמיע לאוזן אבל הרהור אינו כלום כן ס"ל לר"ח ורבינא ס"ל כיון שא"צ להשמיע לאזן הוה רק כהרהור ולזה אמר רבינא ש"מ הרהור כדבור ולכן שפיר מהרהר בק"ש אפי' (לר"ש) [לר"י] דאע"ג דאמרה התורה שמע להשמיע לאוזן מ"מ קיים מצות קריאה דאל"כ למה מהרהר ור"ח ס"ל דלאו כדבור וזה נכון

והנה רבינא ס"ל דהרהור כדבור ובין הרהור לביטוי שפתים בלא השמעת אזן אין חילוק. וא"כ במגילה דודאי אין יוצא בהרהור דנפקא לן מזכור ולא תשכח דדוקא בפה כדנפקא לן במגילה י"ח ממילא צריך להשמיע לאוזן אפי' לר"י אך למ"ד הרהור לאו כדבור ובמקום דכתיב דבור צריך ביטוי שפתים אפילו לר' יודא א"כ במגילה וזכור לא אתי קרא דזכור רק שצריך ביטוי שפתים כמו שאר דיבור ולא שצריך להשמיע לאוזן לר' יודא וא"כ מיושב ד' הרמב"ם דפוסק במגלה כסתם מתני' דחרש דומיא דשוטה אפילו דיעבד לא כיון דרמב"ם פוסק כרבינא דהרהור כדבור ע"כ במגילה דנפקא לן מזכור דדוקא בפה היינו להשמיע לאוזן. וסוגי' דש"ס דקמדמי מגלה לקיש היינו לר"ח דס"ל הרהור לאו כדבור דמי ודוק כי נכון הוא

ועיין תוס' סוטה ל"ב ד"ה ורבנן תמהו דלא משני הש"ס תרתי ש"מ. והנה לפמ"ש הרשב"א בהא דתרתי ש"מ מדאצטריך קרא בכל לשון מוכח דצריך להשמיע לאזן דבהרהור לא שייך לשון עיי"ש. ור' יודא ע"כ ס"ל לחלק בין הרהור למוציא שפתים. ולכאורה ק' א"כ לרבינא דס"ל דגם לר' יודא הרהור כדבור למ"ל קרא דבכל לשון. אמנם נ"ל לפי מ"ש הראב"ד הנ"ל הרי גם לר"י מדאורייתא צריך להשמיע לאוזן לכתחלה מקרא דהסכת ושמע וא"כ ס"ד דצריך לכתחלה דוקא לה"ק וצריך קרא דשמע בכל לשון אפילו לכתחלה. ואמנם כן א"א לומר דלר' יוסי תרתי ש"מ וצריך לומר דהא דקאמ' תרתי ש"מ היינו לס"ד דש"ס דלא ידע מהא דהסכת ושמע ולר"י אפילו לכתחלה א"צ להשמיע לאוזן ואין חילוק בין לכתחלה ודיעבד שפיר קאמר תרתי ש"מ אבל למסקנא דקיי"ל כרב יוסף א"א לומר תרתי ש"מ ודוק

ומה נעים לקשור חבל בחבל דסוגי' דש"ס דלעיל ע"כ קודם דמסיק הש"ס הא דהסכת ושמע שצריך לכתחל' שמיעת אוזן וע"כ ס"ל לר' יודא הרהור לאו כדבור וע"כ מתני' דמגילה הא כדאיתא אבל למסקנא דר"י וכרבינא דהרהור כדבור מגילה צריך שמיעת אוזן ודוק

שם מתני' ב"ק מהרהר עיין צל"ח הק' לשי' הרמב"ן ז"ל דברכ' התורה דאוריי' גם בה"ת הב"ק מחוייב להרהר ומתניתין דבע"ק לא משמע כן. ולענ"ד י"ל דכיון דמתקנת עזרא בע"ק אסור בתורה רק מהרהר בק"ש ואהרהור א"צ לברך וגם דמשמע מד' האגור שהביא הב"י דלמ"ד הרהור כדבור דמי צריך אהרהור ברכת התורה עיין בסי' מ"ז אפשר דהרמב"ן פליג דאפי' למ"ד הרהור כדבור הרהור אין צריך ברכת התורה דברכת התורה ילפינין משם ה' אקרא הבו גודל דאיירי בדבור ושומע כעונה כמ"ש תוס' כאן בד"ה כדאשכחן ודוק: [אב"ה עיין בשאגת ארי']