אהל אברהם קטו

וא"כ ודברת הוא לה"ק וע"כ צריך להשמיע דבלא שמיעה הוה הרהור ואין בו לשון ולמ"ל שמע דצריך להשמיע. ומעתה קו' הש"ס לר"י היינו אי התורה בלה"ק א"כ מודברת הוה אמרינין דצריך לה"ק ומנ"ל דיוצא בכל לשון ואצטריך שמע לכל לשון וע"ז משני הש"ס שפיר תרתי דכיון דאצטריך לכל לשון מוכח דצריך להשמיע וממ"נ לר"י אי ס"ל [דתורה] בכל לשון נאמרה א"צ קרא רק דצריך להשמיע ואי צריך שמע לכל לשון היינו דתורה בלה"ק ממילא מוכח דצריך להשמיע מדאצטריך בכל לשון ש"מ דסתם דבור הוא לה"ק והיינו ע"כ בשמיעת אזן

היוצא מדברינו דגם דאמרינן דר' יוסי ס"ל הרהור מסברא כדבור היינו אי סתם דבור כל לשון אבל אי דוקא לשון הקדש צריך דוקא דיבור וממילא צריך שמיעת אזן דבלאו שמיעת אזן אינו דיבור לעצמו וס"ל דוהיו ודאי מצטריך של יקרא למפרע ושפיר אכ"ל דר"י תרתי ס"ל דצריך להשמיע לאזן ויוצא בכל לשין דממ"נ אי התורה בכל לשון א"כ מודברת רק הרהור ושמע לשמיעת אזן ומנין לן לה"ק דוקא וא"צ קרא לכל לשון. ואי התורה בלשון הקדש וא"כ ודברת לה"ק וצריך שמיעת אזן א"כ משם מוכח שמיעת אזן ואצטריך שמע לכל לשון וקם דינא דצריך שמועה אזן וא"ש ד' הרשב"א. והנה (לר"י דע"כ) [לר' יודא] ס"ל דאע"ג דלא השמיע לאזן יצא וע"כ ס"ל לחלק בין הרהור למוציא בשפתים אע"ג דלא השמיע לאזנו (והנה לר' יודא) יש לפרש בשני פנים, אם דס"ל מסברא דיש חילוק בין הרהור למוציא בשפתים דסתם דיבור משמע דוקא במוציא בפיו ולא בהרהור רק דא"צ שמיעת אזן או דס"ל נ"כ דמסברא אין חילוק והרהור כדיבור רק מדאצטריך שמע לכל לשון ואי בהרהור יוצא אין חילוק בלשון אלא ודאי דצריך שיוציא בפיו וכד' הרשב"א. והנה אם נימא דדיבור משמעות אפי' הרהור ורק משמע מוכח דצריך שמיעת אזן או מדאצטריך שיוציא בכל לשון מוכח דצריך להוציא בפיו וגזירת הכתוב דבק"ש צריך דוקא כזה וא"כ אכ"ל דזה מצוה אחרת לקיים שמע ואמנם גם בלא עשה כן קיים ודברת ואעפ"כ שפיר נאמר לא יצא שצריך לקיים מצות שמע. וגם אם נאמר דבק"ש דגלי שמע לא קיים המצוה כלל מ"מ שפיר תקנו דבעל קרי מהרהר כיון דהרהור הוה דיבור בזולתו אבל אי הרהור לאו כדבור אין שום מצוה בהרהור ונפקא מיניה בשאר מצות דנאמר דיבור אי סגי בהרהור או צריך להוציא בשפתיו וא"כ רבינא ורב חסדא דפליגי בהרהור כדיבור היינו בשאר מצות

והנה לפי דעת הרשב"א הנ"ל דר' יוסי ס"ל דאם אינו משמיע הוה רק כהרהור ואם קפיד קרא דצריך דיבור לבטא בשפתים צריך שמיעת אזן א"כ מגילה דצריך ודאי זכירה בפה ועיין פ"ח סי' ס"ב צריך לר' יוסי שמיעת אזן וחרש אין יוצא ולר"י יוצא ושפיר אתי סוגי' דמגלה ומתני' שם גם לרב יוסף (כר"ש) [כר' יוסי] דאין יוצא בדיעבד חרש דלאו בר דבור הוא והנה גם במגילה יש לומר דניהו דילפינין מזכירה שהוא בפה מ"מ כיין דבכל התורה הרהור כדבור המצוה שם להוציא בפה לפרסם לאחרים אבל לעצמו יוצא עם הרהור אבל אם הרהור לאו כדבור [מוכרח] הדבור להוציא עצמו. ומעתה י"ל דאם נימא הרהור כדבור והוא יוצא בהרהור והדבור שאינו שומע אין בו מצוה לעצמו רק הפרסום לאחרים וא כ הוא לאו בר חיוב הוא שיוציא עצמו בדבור רק בהרהור ממיל' א"א לו להוציא אחרי' שדבורו לא נחשב כלום לענין המצוה אבל אם הרהור לאו כדבור והוא יוצא ע"י הדבור אפשר ג"כ להוציא אחרים. וא"כ סוגי' דשם דקאי כסיד דהכא דילפינין מק"ש לכל התירה וא"כ כמו (לר"ש) [לר' יוסי] בכל התורה צריך להשמיע ה"ה (לר"י) [לר' יודא] צריך להוציא וכך המצוה ממילא (לר"י) [לר' יודא] מוציא אחרים אבל לזה דקיי"ל כר' יוסף דדוקא ק"ש ולא ילפי' מיניה וא"כ גם לר' יודא לא ילפינין והרהור כדבור אין חרש מוציא ושפיר פוסק הרמב"ם שם דחרש אין מוציא דפוסק דהרהור כדבור בכל התורה לבד בק"ש דגלתה התורה משמע כהנ"ל ומיושב היטב הרמב"ם לשיטתו דפוסק דהרהור כדבור [אב"ה עיין רמב"ם פ"ו מהל' ק"ש הל' ח' ופ"א מהל' מגילה הל' ב' וטור וב"י בסי' תרפ"ט]. ואמנם הפוסקים דס"ל דהלכה הרהור לאו כדבור סבירא להו אפכא דפלוגתא (דר"ש) [דר"י] ור"י כפשוטו אי קרא דשמע להשמיע או לכל לשון ולמ"ד הרהור כדבור ס"ל לר"י דכהרהור יוצא וגם (לר"י) [לר' יודא] אין חילוק בין הרהור למוציא בשפתים בלא שמיעה דהוה רק הרהור ולמ"ד הרהור לאו כדבור יוצא ע"י הדבור וא"כ גם לר' יודא למ"ד הרהור כדבור דמי יש לומר דאין חילוק בין הרהור למוציא בשפתים אם לא משמיע ובהנך דקפיד קרא בדבור ממש צריך שמיעת אזן דוקא ופשיטא דא"ש לדעת הרמב"ם דחרש אין מוציא דכיון דקפיד קרא דצריך דיבור וסוגי' דשם קאי למ"ד הרהור לאו כדבור להכי לר"י חרש בר חיוב הוא אבל למה דקיי"ל הרהור כדבור במגילה צריך דוקא שמיעת אזן וחרש אין מוציא ודוק ולאידך פוסקים דהלכה דהרהור לאו כדבור יש לומר כך דהנה חרש דלאו בר שמיעה הוא וא"א לו לצאת בדבורו ע"י השמיעה רק מביטוי שפתים א"א לו להוציא אחרים מטעם שומע כעונה דהרי גם הוא א"א לצאת בדבורו ע"י השמיעה רק דבור בלא שמיעה ואינו בתורת שמיעה להוציא אחרים בשמיעה ואמנם למ"ד הרהור כדבור דמי וניהו דהקפידה הקבלה במגלה דדוקא דבור, היינו שצריך דבור וע"י הדבור ההרהור שע"י הדיבור הוה כעונה וכשמיעת הדבור וא"כ גם החרש שיוצא בדבורו היינו ע"י השמיעה שהיא ההרהור אבל למ"ד לאו כדיבור וא"כ ההרהור שע"י הדבור אינו כלום וע"כ שיוצא בדבור בלא שמיע' וחרש לאו בר יוצא בשמיעה הוא וא"כ ג"כ אין מוציא אחרים בשמיעה ודוק היטב בסברא זו

הנה י"ל הא דס"ל לש"ס מעיקרא דלר' יוסי בכל התורה צריך להשמיע היינו אם נימ' דשמע לכל לשון וממיל' שמעת דצריך להשמיע כס' הרשב"א מדאצטריך והיינו דפשטא דקרא לדרוש בכל לשון וא"כ כיון דמכח דרשא מוכח דסברא חיצונה דצריך להשמיע הוא רק גלוי מלתא בעלמא לכל התורה אבל אי שמע רק להך דרשה ראוי לומר היכא דגלי גלי ומק"ש דחמירא לא ילפינין לכל התורה וא"כ הש"ס לפי אוקימתא זו שפיר ס"ל (דלר"ש) [דלר"י] בכל התורה הדין כן אבל ר' יוסף ס"ל דר"י ס"ל כר' וכאוקמתא דלעיל ר"פ וא"כ דוקא בקריאת שמע פליג (ר"ש) [ר"י] וק"ל

הנה הא דס"ל לר' יודא דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו עיין ראב"ד דחיק אמאי צריך לכתחילה וס"ל דהוא מן התור' והוא פלא ובפשטות י"ל דלמ"ד הרהור לאו כדבור גזרי' דצריך להשמיע שלא יהרהר. אבל למ"ד הרהור כדבור ע"כ צ"ל כד' הראב"ד דהוה דאורייתא ויש לומר כד' רשב"א דגם ר' יודא מודה מדאצטריך קרא לכל לשון מוכח דצריך להוציא דלענין הרהור אין חילוק ואך כיון דרק מוכח ממשמעות ולא מיתור דקרא שפיר י"ל דהוה רק לכתחלה וא"כ י"ל כיון דלכתחלה צריך מדאורייתא להשמיע חרש א"י להוציא דילפינין כל התורה ממשמעות הנ"ל כמ"ש לעיל וסוגי' דמגלה למ"ד הרהור לאו כדיבור שפיר חרש מוציא דא"צ להוציא מדאורייתא אבל לרמב"ם דפוסק הרהור כדבור דמי וצריך לכתחלה מדאורייתא אין מוציא ומיושב פסק הרמב"ם

אופן אחר נראה ליישב הא דפליגי (ר"י) [ר' יוסף] וסוגית הש"ס אי (ר"ש) [ר' יוסי] ס"ל גם בשאר מצות כן וא"כ ק' למ"ד הרהור כדבור ובהרהור יוצא אמאי חש"ו אין מוציאין דהרי יוצא בהרהור וכבר הקשו כזה האחרונים וממגילה לא קשיא דצריך זכירה רק ממתני' דסוכה בהלל. אך הרי הא דפליגי אי הרהור כדבור היינו לר' יודא אבל (לר"ש) [לר"י] צריך להשמיע וא"כ מתני' דסוכה (כר"ש) [כר"י] אבל לר' יוסף (דר"ש) [דר"י] רק בק"ש פליג ולא בשאר מצות ליתא לתי' זה וע"כ ר' יוסף ס"ל הרהור לאו כדבור ומ"ד הרהור כדבור ע"כ ס"ל (דר"ש) [דר"י] פליג בכל חצות שבתורה והרי הך לישנא דתרתי לפי' רשב"א ע"כ ס"ל הרהור כדבור דמי וא כ מוכח דפליג (ר"ש) [ר"י] גם בשאר מצות ושפיר פריך מברכת המזון ודוק

הנה הא דיוצא ברכת המזון וכדומה מפי אחרים צריך ביאור הרי היא חצות הגוף דלא שייך בו שליחות ולרוב פוסקי' דבהרהור לא יוצא וצריך להוציא בפיו וא"כ אמאי יוצא על ידי