אהל אברהם קיד

ובפרט בזמן הזה שכמעט נמצא למסור ביד אפטרופוס שיהיה בטוח אם לא שנמסר (בווייזן אמט) בערכאות ואויבינו פלילים יד או"ה גברה עלינו נגד דין תוה"ק וטוב לאכול בשר תמותות כזה ולסמוך על ד' הרשב"א ומה גם שהאשה מוחזקת בכל הנכסים והם מטלטלין והרי אם תפסה אותם למזונות אין ב"ד מוציאין מידה [אב"ה עיין כתובות דף נ"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה אלמנה ובמחבר סי' צ"ג סעיף כ'] כש"כ שראוי להניחם בידה בתורת אפטרופסות. עוד זאת שמאחר שעד עתה היתומים בתפיסת אמם יש לה קצת דין יתומים שסמכו אצל בע"ה דיש לו דין אפטרופוס ואפי' אשה כמבואר בש"ם [גיטין דף נ"ב] ואין לב"ד לסלקה וכל הצדדים האלה מבוארים בתשובת תשב"ץ. ועל צד היותר טוב יחייבו להאשה בכל שנה לעשות חשבון לפני הב"ד או שני אנשים חשובים אשר יבוררו מפי בד"צ בנכסי העזבון לדעת אם ח"ו לא יכלה קרן נכסי היתומים לזאת מטונא שיבא מכשורא לסמוך על דברי הרשב"א הנ"ל. הכ"ד ידידו הבעה"ח

סי' עו

שוכ"ט לי"נ הרב הגאון המופלג עדני העצני כבוד מו"ה דוד נ"י האבדק"ק יארמוטה יע"א

נעימת ידו הגיעני בשאלתו שאלת חכם בדיני ממונות,. באחד ששכר חנות וכיפה מחבירו ויהי הלילה שלח נערו בן ט"ו שנים אל הכיפה להביא שמן (פעטראלעאום) ולא נזהר הנער ויצא הבערה עד כי נפסד בנין הכיפה והמשכיר תבע מהשוכר לשלם הזיקו. ומעכ"ת ירד לעומק הלכה לחייב השוכר מטעם שמבואר לקמן. ולא כן דעתי. והוא אחרי שגם מעכ"ת העלה כדת וכהלכה להורות שא"א לחייב השוכר מטעם פשיעה או מטעם שומר שמסר לשומר נגד הפוסקים שאין דין שמירה בקרקעות לחייב אפי' בכה"ג. ומפאת שומר שמסר לשומר לדעתי אין צורך לזה דאין כאן מקים לדונו בזה כי כל המפקיד ע"ד ב"ב מפקיד. וכי יעלה על דעת שהשוכר חנות לא ישתמש ע"י משמשיו ונעריו המיועדים לזה לשמש די מחסורו אשר יצטרך לו אך מעכ"ת יצא לידון בדבר חדש ולחייבו מטעם שלוחו של אדם כמותו ולא שייך כאן לומר אין שליח לדבר עביר' כיון שלא שלחו להבעיר ולהזיק ומסתייע מדברי פני יהושע בחידושיו לב"ק כתב כן ליישב ד' רש"י וראב"ד ורמב"ם עיין פני יהושע ר"פ הכונס דף נ"ו ע"ב בד"ה לימא] ובמכ"ת לענ"ד שגה בזה כי כל דברי פ"י שם לחייב הבעלים היינו מדין כומר דלא פסקה ממנו חיוב השמירה גם שמסרו לשומר והשומר רק בחריקתו עושה שליחתו של משלחו ואם פשע השומר חייבים הבעלים על נזקי שורם כאלו לא שמרו כלל. וע"ז כתב הפני יהושע דיש (לחלק) [ליישב] וכונתו דיש לומר כיון שמסרו לשומר בן דעת כבר יצא ידי שמירה מעולה ואין עליו שום חיוב אם פשע השומר. ודלא כמ"ש מעלתו בכונת הפ"י במה שכתב דיש לחלק. וגם פסק הש"ע דבשומר שמסר לרועה דחייב שומר הא' וכבר כ' הסמ"ע ומהרש"ל ביש"ש לחלק בין בעלים לשומר גם חיוב השומר הראשון מפאת שלא פסקה חיוב שמירתו על הדבר והוה כאלו פשע. וא"כ בעובדא דידן בנזקי קרקע וכבר הסכמנו דאין לחייבו מפאת שמירה וע"כ אם נאמר לחייב המשלח מטעם שלוחו של אדם כמותו ע"כ צריכין לומר דהוה כאלו השומר הראשון עשה ההיזק הזה בידים ומעשה הנער בהבערה שיצאה כאלו עשאו המשלח. וע"ז א"א לומר שלוחו של אדם כמותו וכי צוה המשלח לקרב אל השמן עד מקום שיצא הבערה רק צוה להביא השמן ולהיות זהיר כראוי לבן דעת. ויעיין בספר מחנה אפרים הלכות נזקי ממון דין ז' וזה נ"ל ברור ואין מקום לחייב השוכר מטעם זה מלבד שדברי פני יהושע הם רק לבאר הסוגי' לדעת רש"י ומתנצל לדבר נגד רוב הפוסקים. ולענ"ד ד' רש"י שם כפשוטו כמו שהבין המהרש"ל ביש"ש דס"ל לרש"י דע"כ הש"ס מפרש דמסרו לרועה לפטור השומר מבעלים אם הוזק השור. ומה שהקשה המהרש"ל דמשמעות המשנה לענין נזקי השור שהזיק אחרים כמו כולן נכנסו תחת הבעלים לענ"ד י"ל דכונת הש"ס דע"כ מיתורא דמתניתין כונת התנא לפטור השומר מבעלים אם ניזק השור דלא כרבא בשומר שמסר לשומר דלפטרו משמירת השור לניזקין כבר שנינו כולן נכנסו תחת הבעלים וכל השקלא וטרי' דשם מכח זה דכבר שנינו ודוק. ולענין הלכה בעובדא דידן כבר הודעתי דעתי העני' שא"א לחייב השוכר ויפה כח המוחזק ד' ידידו הדש"ת

סי' עז

סוגי' דהרהור כדבור

ברכות י"ג, ט"ו, כ'. ומגלה י"ט

עיין חי' רשב"א כ' ליישב הא דתרתי שמע מינה דאי א"צ להשמיע גם הרהור סני ולא שייך למדרש בכל לשון ור' יודא ס"ל הרהור לאו כדבור דמי עיי"ש ולכאורה יפלא א"כ הנך אמוראי לקמן דפליגי בהרהור כ"ד פליגי בפלוגתא דתנאי. והנראה דהרי עוד ק' על תי' הרשב"א דודאי אי דרשינין שמע בכל לשון מוכח תרתי כתי' רשב"א מ"מ קשיא דלמא שמע רק להשמיע לאוזן ומנ"ל תרתי. תו ק' הרי קאמר הש"ס לעיל דאצטריך שמט בכל לשון דלא נדרוש והיו בהוייתן דוקא לשין הקדש. והרי אם נדרוש והיו בהוייתן לדברי רשב"א ג"כ מוכח דצריך דוקא שמיע' אוזן. וא"כ אכ"ל דבאמת יוצא בהרהור וכסברא החיצינ'. והא דאצטריך שמע שלא נדרוש והיו בהוייתן וקם דינא כדמעיקרא דיוצא בהרהור [וע"ד חדוד יש לפרש דפי' הש"ס לדברי הרשב"א כך דהרי קושית הש"ס לר' יוסי דמנ"ל דשמע להשמע לאזנך דלמא למדרש בכל לשון וע"ז מתרץ הש"ס דתרתי שמעת מינה אם נדרוש שמע לכל לשין, וא"כ תפסת מועט למדרש רק השמע לאזנך ומיושב הא דלא משני הש"ס לעיל דתראי שמעית [עיין תוס' סוטה ל"ב ד"ה ורבנן] ודוק. והנה, אם נאמר דר' יוסי ס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה ובודאי לר' יוסי דס"ל דמסברא הרהור כדבור ולדעת רשב"א לא שייך לשון בהרהור וא"כ והיו מסברא נוקים למפרע שלא יצא ולא בהוייתן ללה"ק דהרי בהרהור יוצא. אך בתר דגלי קרא דשמע שצריך להשמיע לאזן אכ"ל דוהיו בהוייתן ככתבה. ולכן נ"ל דניהו דר' יוסי ס"ל דהרהור כדבור אבל לא כלה"ק וא"כ אם נאמר דתורה בלה"ק וא"כ ודברת היינו לה"ק ודאי צריך להוציא. וא"כ אכ"ל (דר"ש) [דר"י] ס' דודאי והי' אתי' שלא יקרא למפרע וא"כ למ"ל קרא דק"ש בכל לשון וע"כ קושי' הש"ס אם נימא דתורה בלה"ק ומשני שפיר דתרתי דממ"נ אי קרא אתי בכל לשון מוכח דצריך להוציא כד' רשב"א ואי קרא אתי דצריך להשמיע א"כ מוכח דא"צ בלשון הקדש דאל"כ למ"ל שמע אך ז"א דאכתי ק' דהשתא דגלי קרא בכל לשון ממילא הרהור כדבור דמי וקרא אצטריך דלא נימא דוקא לה"ק, סוף דבר שדברי הרשב"א צריכים ביאור]

והנראה דהנה ס' הרשב"א דר' יוסי ס"ל דאם אין משמיע לאזניו אין הפרש בין הרהור למוצא בשפתיים דלא לאחרים המצוה לדבר רק עליו וכיון שאין משמיע לעצמו הוא רק כהרהור ובהרהור אין סברא לחלק בין לשון ללשון ואמנם זה עדיין אין נודע אי ס"ל לר' יוסי הרהור כדבור ובאמת מקרא ודברת היה המצוה רק הרהור או דס"ל לר"י דהרהור לכ"ד וצריך דיבור וממילא צריך להשמיע לאזן. אבל אין לומר דצריך להוציא בשפתים משום דדוקא בלה"ק ובדבור איכא חילוק משא"כ בהרהור זה א"א דכיון דאין משמיע לעצמו מה מועיל הדבור והוה רק הרהור והבן היטב. והנה הרי מוכת דר"י ס"ל מסברא דהרהור כדבור ומקרא ודברת לא מוכח רק הרהור דאל"כ למ"ל שמע דצריך להשמיע ואין לומר דלא נטעי למדרש והיו בהוייתן ללה"ק דודאי כיון דסתם דיבור הרהור ואין בהרהור לשון מהיכא נדרוש הקרא בהוייתן ותו דאכ"ל דקרא אצטריך למפרע ואמנם אם סתם דיבור לה"ק דתורה בלה"ק