אהל אברהם קיג

הרי יש לראשון פירות וגוף ולהשני רק גוף ואמאי אין לראשון דין יומים ודין שן ועין והרי יש לזה גוף ופירות אטו משום שאין לשני רק גוף ולא פירות מגרע גרע כח בעל הפירות שיש לו גוף ופירות דהרי מודה ר"א בשותפין כיון שיש לו גוף ופירות אדון קרינין ביה אלא ודאי דע"כ ר"א ס"ל ק"פ לאו כקנין גוף ובכה"ג לא הוה כספו מיוחד לו שאין לו גוף ופירות. וא"כ מוכח דר"א ס"ל ק"פ לאו כק"ג. וראיתי בשיט' דס"ל דהא דדריש ר"א כספו מיוחד לו היינו שצריך ג"כ תחתיו וס"ל ק"פ לאו כק"ג ואפשר לכוין בדבריו מ"ש ודוק היטב

וכמ"ש יש להבין מ"ש תוס' [ב"ק] בד"ה איש, ודחקו הא דעבד של שני שותפים וכן חצי עבד במעוכב גט שחרור ולא פירשו ג"כ שיש לאדון רק פירות בלא גוף כגון ששחרר אותו ע"מ שישמשנו עוד ל' יום, או אפכא שמכרו רבו ע"מ שישמשנו ל' יום ואח"כ הקנה זה לעבד. אך כיון שהוכחנו דע"כ ס"ל לר"א ק"פ לאו כק"ג א"כ לא משכחת כזה דאם משחרר אותו ע"מ שישמשנו ל' יום כיון שגוף העבד משחרר אין מציאות להיות לו קנין פירות בתורת עבד כנעני עליו למעשה ידיו. וכן אפכא כיון שקנין פירות לאו כק"ג אין יד לעבד לזכות בקנין פירות שלו מעשה ידיו כל זמן שגופו עבד לאדוניו ודוק היטב

והנה תוס' לפי הגרסא בק"פ פליגי תירצו הא דלר"מ אין יוצא בשן ועין לאיש כיון דק"פ כק"ג כמו ביום או יומים וע"ז תי' דאין לו כח לשחרר קנין גוף של אשה ולכאורה לא זכיתי [להבין] דודאי בעבד של שני שותפים אם יכה אחד מהשותפים שן ועין יוצא לחירות חלקו. וא"כ גם באיש נימא כן כיון שק"פ כק"ג והבעל נק' אדון יצא לחפשי הזכות שיש להבעל בהעבד וע"כ צ"ל דאע"ג דק"פ כק"ג הרי באמת אין לו גוף רק מכח גוף לפירותיו גם כקנין גוף דמי וכל זה במי שיש לו יד לזכות הפירות זוכה הפירות והוה כקנין גוף אבל עבד כ"ז שאין גופו קנוי לו היאך יזכה בעצמו למעשה ידיו כיון שגופו לרבו וגם אם אמרינין דע"מ שאין לרבו רשות בו קונה זה דוקא קנין אחר חוץ לגופו אבל מע"י של גופו כיון שגופו לרבו א"א לזכות מכח הגוף מעשה ידו וא"א לו לצאת בשן ועין לאיש חלק הבעל ועיין היטב. ומ"מ עמדנו על ד' ריב"ב שכתבו תוס' ביוצא בשן ועין לאיש והוא פלא במה יצא לחפשי חנם חלק האשה שיש לה קנין הגוף וע"ז לא שייך לומר דשחרור מפקיע משעבוד דאין זה שעבוד רק קנין הגוף והרי למ"ד ק"פ כק"ג אין מפקיע השחרור כש"כ קנין גוף ממש ולהנ"ל יובן דס"ל לריב"ב דמ"מ יוצא חלק הבעל ודוק היטב

[אמר המגיה באב"ה ד"ה כונת בעמוד הקדום נשמט מהדפיס: ועיין ב"ב דף פ"א ע"א דמקשה הש"ס לפי הס"ד דמחייב ר"מ בקונה פירות מן השוק. והא כתיב אשר תביא מארצך. והא כתיב אדמתך. דמארצך לחוד לא מקשה כמו מאדמתך. וא"ש ג"כ דמקשה הש"ס ברישא ממארצך דסדר תבוא והדר מאדמתך דפ' משפטים. דידע המקשן דאפשר לדחוק דאדמתך למעוטי חו"ל. כמו דמשני אח"כ למעוטי כותי דצריך דוקא של ישראל. ורק קושיתו מאשר תביא מארצך. דאי למעוטי חו"ל אשר תביא ל"ל. וע"ז משני דאעפ"כ איכ"ל למעוטי חו"ל. דיש לטעות דחיוב בכורים על הגוף ועל הפירות עיין תוס' ד"ה ההוא. ודוקא בלוקח מן השוק דאין עליו חיוב ממעטינין פירות חו"ל. אבל בגידולין שלו הו"א אפי' בחו"ל חייב וצריך קרא למעט דאפי' גידולין שלו אשר תביא אפ"ה דוקא מארצך, והדר הקשה הש"ס מאדמתך דארץ כבר מוכח ממארצך וע"כ אדמתך רק לקרקע שלו ומשני דעדיין צריך למעט של כותי אפי' בארץ והבן]

סי' עד

שוכ"ט לידיד נפשי הרב המאה"ג חריף ובקי כבוד מו"ה דוד כ"ץ נ"י ראבדק"ק מט"ד יע"א

נעימות ידו הגדולה קבלתי ונפשו בשאלתו ע"ד ריבות בשני בני אדם שבאו אל לוי סוחר למכור להם סחורה באשראי והסוחר השיב כי לא יתן בשום אופן באמנה לשמעון כי הוא מוחזק להיות לוה ולא משלם עד כי קיבל ראובן שותפו עליו לשלם. וראובן עשה כאשר קיבל עליו לשלם להסוחר. ושוב בא שמעון בחנות הסוחר וראובן הי' אז במקרה בחנות הסוחר ולקח שמעון מהסוחר סחורה בהקפה וכתב הסוחר החוב על שם ראובן. ועכשיו טוען ראובן כי לא נתערב על אשר לקח שנית וכי הוא לא צוה ליתן רק בפעם הראשון שכבר שילם ולא הי' שותפו לעת לקח בפעם שנית, אשר כן נראה ממכתב מעלתו שלעת לקחו בראשונה היו שניה' שותפי' ואם כן היה המעשה דלקחו סחורה בשותפות הרי הסוחר גם בלי תנאי יכול לגבות מראובן בתורת ערבות כמבואר בסי' ע"ז אך אולי היה התנאי למען יהיה ראובן בעל דין שלו כתורת ערב שלוף דוץ מ"מ לענין דינא אשר דנין עליו אין נפקותא בזה כי נראה מדברי מעכ"ת כי ע"ז אין ספק שלעת שלקח פעם שנית לא היו שותפין אך מעלתו בא לחייב את ראובן מכח אומדנא דמוכח דראובן מדשתק לעת לקח שמעון הסחורה ולא אמר שהוא איננו ערב או שותף (ודאי אומדנא דמוכח שעדיין עומד באמונתו לשלם עבורו) למען לא יהיה לו דין ודברים עם הסוחר והיה לו לפחוד שיכתוב החוב על שמו כאשר באמת עשה אלא ודאי סבר וקיבל ולא הוה דברי' שבלב כמבואר בכמה מקומות דאומדנא דמוכח מהני כך דעת מעלתו אם כי ראובן טוען ומשיב על זה שלא אמר כן להסוחר לבלתי גורם היזק לשמעון ואך מעלתו מסתפק בהיות שתוס' מחלקי' ג' חלוקים בענין דברים שבלב (אב"ה עיין תוס' כתובות צ"ז ע"א ד"ה זבין] אם נידון דידן הוה אומדנא דמוכח כ"כ להוציא ממון ע"כ ד' החכם השואל

והנה יעיין מעכ"ת בתשו' הרא"ש שהביא הטור בסס"י רפ"א דאומדנא דמוכח לא מהני רק לבטל המעשה שעשה [אב"ה כמו שמע שמת בנו אלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים ע"כ אנו מבטלין ע"פ אומדנא המעשה ונשארו הנכסים בחזקתן והוה כאלו התנה בפירוש שהמעשה רק על תנאי זה באופן המועיל ולא הוה דברים שבלב ואפי' לר"מ דצריך תנאי כפול הוה כאלו התנה בתנאי כפול זולת הריטב"א מפקפק בזה לר"מ ובטל דעתו נגד דעת כל הראשונים. אבל לחייב אדם ולקיים מה שלא נתחייב ע"פ הדין לא מהני אומדנא יעיי"ש. ולא מצינו אומדנא רק באופן כזה לבטל המעשה שעשה ע"פ הדברים שבלב דהוה כאלו התנה בדיני תנאי או אומדנא כגמל האוחר [ב"ב צ"ג ע"א] לברר האמת איך נעשה המעשה וכפי מה שהביא הטור סי' ס"א תשוב' הרא"ש יעיי"ש. אבל לחייב ע"פ אומדנא ולומר דהוה כאלו נתערב עבורו לא שמענו, ובפרט שעד שרוצה מעלתו לדון ע"פ אומדנא מפאת שלא אמר ראובן שאיננו ערב תמה אני עולם הפוך ראיתי וכי על ראובן מוטל להוציא עצמו מספק. מאן דכאיב לי' ילך לבי אסיא המוכר אם לא רצה ליתן רק ע"פ ערבות של ראובן עליו לברר וכמה עיינו להתחייב ערב בדבורו שעל אומנתו הלווהו בשעת מתן מעות עד שמסקנת הש"ך במקום שיש קצת אסמכתא ותנאי אין מתחייב ואנן נחייב להערב ע"פ אומדנא לענ"ד אין כאן ספק שאין לחייב ראובן וקם דינא המוציא מחבירו עליו הראי' אלה ד' ידידו הד"ש תורתו הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' עה

לי"נ הרב המאה"ג צדיק תמים כבוד מו"ה נפתלי סופר נ"י אבדק"ק קאדלבורג יע"א. [כעת הגאב"ד דק"ק פנ"ד]

שאלתו שאלת חכם בנדון אלמנה אחת אשר גם בחיי בעלה היתה עקרת נושאת ונותנת בתוך הבית וביגיע כפה הביאה טרף לביתה ממרחק תביא לחמה לישא וליתן בסחורה יודעת לטרוח להוציא ולהכניס אם רשאי להושיבה אפטרופסת על נכסי בעלה ובאופן הזה תגיע ידה להחזיק את בניה לתלמוד תורה אשר בכל עוצם ידה החזיקה אותם. ואם ימסרו ביד אפטרופוס אחר אין יד הנכסים מגעת עד אלה. ועיני מעלתו הטיבו לראות ד' הרשב"א שכתב אם האשה בחיי בעלה היתה נושאת ונותנת ויודעת להטריח להוציא ולהכניס שפיר דמי להושיבה אפטרופסות אך יען כי המחבר בשלחנו הטהור לא העריכו להלכה ירא להורות כן למעשה. אען ואומר גם שאני מיראי הוראה בכיוצא בזה אין לדיין אבי יתומים רק מה שעיניו רואות לטובת היתומים וכח ב"ד יפה