עוד יוסף חי תתכה

ועל בת בתו. ועל בת בנו

כ"ח אין לך ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת ומיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ואם היתה בת היא כהן בשריפה ובועלה בחנק שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף. ואם היתה נערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וכו' וסקלתם אותם באבנים. וכל מקום שנאמר בתורה מות יומתו דמיהם בם הרי הן בסקילה

כ"ט שאר העריות כולן בכרת בלבד ואין בהם מיתת בית דין. לפיכך אם היו שם עדים והתראה. בית דין מלקין אותם שכל חייבי כריתות לוקין

ל' הבא על אחת מחייבי לאוין במזיד הוא לוקה והיא לוקה. ואם בשוגג פטורין מכלום. והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה. ואם הכו אותם בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם

ל"א יש עריות אסורות מן התורה שהם מפורשות להדיא בתורה. ויש שאסורות מן התורה ואינם מפורשות אלא שנלמדו בקל וחומר וגזרה שוה. ויש עריות אסורות מדברי סופרים שהחכמים ז"ל אסרום וגזרו בהם איסור ערוה כדי שלא ילמדו מהן להתיר עריות שהם איסור דאורייתא. ואלו נקראים בלשון חז"ל בתלמוד בשם שניות לעריות כלומר החכמים גזרו עליהם והם שניות לעריות דאורייתא

והא לך לשון הרמב"ם ז"ל בה' אישות פרק א' הלכה ה' כל שאסר ביאתו בתורה וחייב טל ביאתו כרת והם האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראים עריות. וכל אחת מהן נקראת ערוה כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה. ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות, מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה. ועשרים נשים הן ואלו הן וכו' ומנאם הרמב"ם שם אחת לאחת כנז' ויש בפרטים של השניות דעות שונים בספרי הפוסקים ולא פרשתי אותם כאן בשביל האריכות ועיין בש"ע אה"ע סי' ט"ו ובאחרונים שם

ל"ב כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראים איסורי לאוין. ועוד נקראים איסורי קדושה. ותשעה הן ואלו הן. אלמנה לכהן גדול. גרושה או זונה או חללה בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. וממזרת לבן ישראל. ובת ישראל לממזר. ובת ישראל לעמוני ומואבי. ובת ישראל לפצוע דכא. וכרות שפכה. והנושא גרושתו אחר שנשאת לאחר. ויבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה. החלוצה הרי היא כגרושה והיא אסורה לכהן מדברי סופרים. והנתינים הרי הם כממזרים אחד זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים. ובהלכות איסורי ביאה יתבאר לך מה הם הנתינים

ויש שאסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הם. מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני אחד זכרים ואחד נקבות. והבעולה לכהן גדול. הרי שלשה שביאתן הם בעשה ולא בלאו לפי שלא נאמר באלו לא יבא או לא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה'. אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא. ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה, וכנז' כל זה בדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פ"א

ל"ג אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר (ודרשו בספרי מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המלקות ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורין)

במה דברים אמורים כשנאנס הנבעל. אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוין לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה. או שדבקוהו גוים עליה עכ"ל. וכתב הרב המגיד ז"ל על דבריו וז"ל נראה שבכגון זה אפילו רבינו (הרמב"ם) יודה בו שכל שהקושי נעשית לדעת התר ואח"כ נאנס בהיותו עומד בקשויו ודאי אונס גמור הוא ואין לומר על זה אין קשוי אלא לדעת עכ"ל

וכתב עוד הרב המגיד ז"ל שם על מ"ש רבא אין אונס לעריות שאין קישוי אלא לדעת יש מפרשים הכונה שאם אמרו לו גוים לבא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה הרי זו מומת על ידה. לפי שאין קישוי אלא לדעת, וזה דעת רבינו (הרמב"ם) אבל יש אומרים דכיון שמחמת האונס יהב דעתיה ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם. והא דרבא משכחת לה כגון שתקפתו אשה וקרבתו לעצמה לאונסו או שדבקו אותו גוים לערוה. ואין שם פחד מיתה כיון דליכא אונס דגופיה, אע"פ שדבקים זה לזה ובא עליה חייב שאלמלא נתן דעתו עליה לא היה אפשר לו לבעול שאין קישוי אלא לדעת וכו' עכ"ל. ויש לדבר בכל האמור ואכמ"ל

ל"ד האשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. הרמב"ם בה' א"ב פרק ה"ט

ל"ה המכנים ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה. והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע ואע"פ שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת בית דין או כרת או מלקות או מכת מרדות (כאשר ביארנו משפטם לעיל) ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה משעירה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות. בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים ועל הכנסת העטרה הוא החיוב (וכמ"ש ביבמות דף נ"ה שאם לא הכניס העטרה אינו אלא נשיקה ופטור עליה כלומר פטור אבל אסור הוא)

ל"ו כל הבא ביאה אסורה בלא קשוי. אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים. או מי שנולד כך כגון סריס חמה, אע"פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות. ואין צריך לומר מיתה. לפי שאין זו ביאה. אבל פוסל הוא מן התרומה ובית דין מכין את שניהם מכת מרדות

וכתב הרב המגיד ז"ל זה מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא דאמר התם זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור. ומ"ש אבל פוסל הוא מן התרומה מימרא בסוטה דף כ"ו אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה. וענין הפיסול בתרומה הוא שהאשה שנבעלה לפסול לה ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה כנזכר פ"א מה' תרומות. ומה שכתב מהכאת מרדות הוא מפני שזה פטור אבל אסור עכ"ל

ל"ז הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע"פ שאין כונתו לכך חייב וכתב הרב המגיד ז"ל זו מימרא דשמואל הובאה בסנהדרין דף ס"ב המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. וכבר נתבאר בפ"ב מהלכות שגגות שהמתעסק הוא כגון שנתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו ויש מפרשים שלא נתכוון לביאה ובא עליה עכ"ד

ל"ח הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור