עוד יוסף חי תתכד

בכל מה דאפשר שם

כ"ב חכם וזקן שהנשים נושקין ידיו אין צריך לסרב לדחותם להשיב פניהם ריקם, חדא כי זו הנשיקה שהיא ע"ג היד אין זו דרך חיבה דלא הוי חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח או על הדדים וכיוצא המכוסים שבגוף. ועוד אלו הבאים לנשק ע"ג היד של החכם מוכחא מילתא לכ"ע שעושין כן לכבודה של תורה וכונתם למצוה כמו נשיקה שנושקין לספר תורה וכיון דמתכוונים לש"ש לית לן בה ואין בזה חשש הן מצד החכם הן מצד האשה, וכיוצא בזה איתא בגמרא דקדושין דף פ"א רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבא בכנפיה והיתה קטנה ומקודשת, וא"ל רב חסדא לרב אחא אין אדוני יודע שהיא מקודשת והשיב לו אנא ס"ל כשמואל דאמר הכל לש"ש. ופירש רש"י ז"ל דאין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה לעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל. וכיון דתלה הטעם בשביל הכונה שהיא מתכוין לחבת קורבה ולא תלה הטעם בשביל שהיא בת בתו דחשיבה כמו בתו ממש, ש"מ דס"ל כהאי גוונא אפלו בשאר נשים לית לן בה. ולכן כתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"ש

ומ"ש הגאון תורת חיים בשיטתו למס' ע"ז על דף י"ז גבי עולא דלא היה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על המלבוש שמכניסין בו את היד והחזה שהיה נושק למעלה מן הבגדים לא הוצרך לפרש כן אלא משים החזה דלא היה נושק על הבשר של הדדים ממש, אבל על גב היד ודאי לא בעינן בגד מפסיק

וכבר בהמאסף שנה שניה גליון ח' סי' כ"ו כתבתי הטעם דאמר שמואל אין משתמשין באשה להרמב"ם והטור הוא משום הרהור, ולרש"י והר"ן הוא משום דגזרו חז"ל בזה כדי שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים דמבואר בפוסקים דאיכא פלוגתא בזה בין רש"י והר"ן ובין הרמב"ם והטור. וכתבתי עוד שם בענין בר קפרא לפי טעמו של הרמב"ם והטור ז"ל נראה טעמו של בר קפרא הוא משום דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לצורך דבר אחר לית לן בה. הנה נמצא איתא הוכחה רבא מסברת בר קפרא לסברת יש אומרים שכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע סעיף ה' די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר, ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"כ, וכן י"ל בנ"ד בנשיקה ע"ג היד של החכם הזקן

עוד מצינו במדרש רבא פ' ויצא בפסוק וישק יעקב לרחל כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה נשיקה של פרקים נשיקה של פרישות. רבי תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו ע"כ. וכיון דנשיקה אסורה משום דמביאה לידי הרהור איך הותרה בקריבות כהאי שהיא אינה בתו או אחותו שאסורה לו אלא היא בת אחי אמו דמותרת לו לישאנה ואיך ישקנה, אלא ודאי כיון דאיכא טעמא למתלי דמשום חיבת קריבות הוא דעביד ליכא כאן חשש של הרהור כיון דצורך איכא בזה הנשיקה לפי נמוס העולם ודרך ארץ לא יעלה בלב שניהם הרהור. וכיוצא בזה אמרו ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם לא יעלה בלבו הרהור רע

כ"ג עוד ארז"ל מדכתיב גבי בועל נדה את מקורה הערה וחייב עליה כמו על ביאה גמורה ש"מ דהעראה קרויה ביאה וכבר אמרנו שהוקשו כל העריות להדדי מדכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הרי למדנו כל העריות מנדה שעל כולן חייבין העונש שלהם אפילו לא עשה בהם ביאה גמורה אלא העראה חייבין עליהם

ומה היא ההעראה משהכניס העטרה מהגיד אע"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייב וממילא ש"מ שאם אשת איש היא נאסרה על בעלה חוץ משפחה חרופה שאין חייבין עליה אלא בגמר ביאה דכתיב בה שכבת זרע. אבל מי שבעל בלא קישוי אלא באבר מת שהכניסו בידו. אינה נקראת ביאה ואין חייבין עליה. וגם באשת איש לא נאסרה על בעלה מן התורה אלא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות. אבל הבא על אחת מהעריות דרך איברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר קירוב דברים המבאים לידי גילוי ערוה וכנז' כל זה בלבוש סי' ך' סעיף א'

כ"ד כתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו שהיו שתי נשים מתחברות זו בזו ואע"פ שדבר זה אסור הוא אין לוקין עליו כיון שהוא לאו שבכללות כלומר עבירה שאינה מפורשת אלא רק היא בכלל כל הפסולין והאיסורים ואין לוקין עליה כמ"ש בגמרא דפסחים דף כ"ד דאין לוקין על לאו שבכללות ואין האשה נאסרה על בעלה בכך אבל ראוי לנדותה ולהכותה מכת מרדות הואיל ועשתה איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מליכנס לה וגם למנוע את אשתו שלא לצאת היא אליהן וכנז' כל זה בלבוש שם סעיף ב'

ומ"ש שיש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה הטעם הוא כמ"ש בירושלמי דביצה דאמר לוי לאבלט אם תראה סריס מחבק עם אשתך שמא אינו רע לך. א"ל הן אמר לו ועביד הוא לה כלום. א"ל כדי שלא תתפרץ ע"ש. וכן כאן יש לו להקפיד כדי שלא תתפרץ וכזאת אמרו על שביק לבנותיו לישן וכו' כדי שלא ילמדו להעלות עליהם גופא נכראה וכנז' בגמרא

מיהו לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בק"ש שעל המטה דאסור לשמש מטתו ואינו שוהה עד שיצאו כל הטפין לגמרי משום דאותם טפין היוצאים לבטלה אע"פ שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם בחינת מזיקין ומשחיתים רעים וכו' וכתוב שם וז"ל ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש. וזה נרמז בפסוק לא תאונה אליך רעה ר"ל לא תאונה אליך שאתה זכר הרעה שהיא לילית אשת זנונים. ונגע לא יקרב וכו' ר"ל נגע שהוא ס"מ דכורא אל יקרב באהליך שהיא אשתך כמ"ש שובו לכם לאהליכם עכ"ל. ולפ"ז מלבד איסור הלאו דמעשה ארץ מצרים לא תעשו יש בזה איסור השחתת זרע שפולטת האשה ע"י החבור זו בזו

כ"ה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה פרק א' הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וכו' שניהם הבועל והנבעלת. ואם היו שונגין חייבין חטאת קבועה ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין יתר על הכרת השוה בכולן

כ"ו העריות שיש בהן מיתת בית דין. מהן שמיתתן בסקילה. ומהן שמיתתן בשריפה. ומהן שמיתתן בחנק. ואלו הן שמיתתן בסקילה הבא על אמו. ועל אשת אביו. ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו. והשוכב עם זכר. והשוכב עם בהמה. והאשה המביאה בהמה עליה

כ"ז ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו. ועל בת בתה. ועל בת בנה. ועל אם אשתו. ועל אם אמה. ועל אם אביה. והבא על בתו.