עוד יוסף חי תתי

והיינו כי חלקו של המקטרג הם דברי קטגוריא ודלטורין וכיון שרואה הקהל שהוא עומד לדבר עליהם קטגוריא הם עצמן מודים בסרחונם ומודים על עונותיהם תשבע נפשו באמירת הוידוי וחושב שנעשית מלאכתו אשר הוא עוסק בה תמיד ועומד תמיד לדבר קטגוריא ודלטורין ודומה לו כאלו כבר לקח פרי עסקו ומלאכתו ומה צריך עתה לעמוד לפני הקב"ה לעסוק במלאכתו ולכך הולך לו ופורש ממקום הקדושה אשר הכין עצמו לדבר שם]

ועל ידי הכאות האלו אתה גורם (בפועל דמיוני זה) להוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה. ולפי שהיד ימנית היא סוד החמש חסדים בשרשם העליון לכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגילוי וכו'

ואחר שירדו שם החסדים במקום החזה אז אומרים ויעבור לעשות זווג לאה עם ישראל בויעבור וי"ג מידות, וזווג שני רחל עם יעקב בנפילת אפים. ולכן מוכרח הוא להקדים הוידוי אל הי"ג מידות לסיבה הנז'

ב' כתב עוד בשער הכונות שם וז"ל צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו' אע"פ שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר אין חשש בזה ואדרבה הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי לשון רבים כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו' אך הענין הוא דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, א"כ לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם הנה אפשר שחבירו חטא בהם וצריך להתודות בלשון רבים אע"פ שהוא לא עשה אותה עבירה עכ"ל

ג' כתב רבינו ז"ל שם בדף מ"ג ע"ד וז"ל בביאור התיבות די"ג מידות שהם אל רחום וחנון וכו' וגם סדרן ומקומם בדיקנא עצמה דא"א והנה אל הוא מדה א'. רחום מדה ב' וחנון מדה ג'. ארך מדה ד'. אפים מדה ה'. והטעם הוא לפי שארך אפים נזכר בלשון רבים שלא אמר ארך אף והודה בזה על חיבור ב' מידות ביחד. ורב חסד מדה ששית. ואמת מדה ז'. נוצר חסד מדה ח'. לאלפים מדה ט'. יען שאפשר להיות נוצר חסד אבל לא לאלפים וא"כ שתי מידות הם. נושא עון מדה יו"ד. ופשע מדה י"א. וחטאה מדה י"ב. ונקה מדה י"ג עכ"ל

ד' יזהר לומר הוידוי על סדר אבג"ד מן א' עד תי"ו ובחמשה אותיות מנצפ"ך יאמר דברים כפולים ובאות פה יאמר פשענו פגמנו באות ברית קודש. ובאות צד"י יאמר צררנו, צערנו אב ואם

ה' מ"ש העוינו והרשענו, הכונה העוינו לאחרים דהיינו שהכשלנו אותם שסייענו אותם לדבר עבירה וגרמנו להם שיעשו עון שהעוינו אותם. ואומרו והרשענו הוא ג"כ לאחרים שהרשענו והצדקנו את הרשע. או הכונה העוינו לאחרים כי הצדקנו את הרשע ועי"כ גרמנו לו מכשול שישאר בחטאו וכסלותו ולא ישוב מדרכו הרעה. ואומרו והרשענו היינו שהרשענו את הצדיק. ומ"ש זדנו הכונה שעברנו על מש"ה כי יזיד איש על רעהו. או הכונה עשינו עון בשוגג שנחשב לנו בתור זדון כגון ששגינו מחסרון ידיעה, דזה השוגג נחשב זדון משום דהיה לנו ללמוד ולא למדנו כנז' בדברי רז"ל. ומ"ש עוינו היינו ר"ל בעונות שהם לתאבון ופשענו בעונות שהם שלא לתאבון דנחשבים כמו להכעיס

וא"ו יש לדקדק באות וא"ו של הודוי למה תקנו אנשי כנסת הגדולה באות של שמוש שאומרים והרשענו ולא תקנו שיהיה וא"ו עקרי באותיות המלה כגון לומר ודוי אמרנו בפינו ולא שבנו בכל לבינו. או ועדנו ויעוד של עבירה וכיוצא בזה. ונ"ל בס"ד מפני כי במטבע התפלה בחרו רז"ל לתקן סדר המטבע כפי מה שנהג דוד הע"ה בתהלים אשר יסד אותו ברוה"ק וכמ"ש בגמרא דברכות דף ט' מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינן למימר מאי טעמא תקינו רבנן לאחר שמנה עשרה ברכות לימא מעיקרא ומשני א"ר יהודה בריה דר"ש בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמנה עשר פרשיות לפיכך תקינו ליה רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות ע"ש. נמצא נהגו כמנהגו של דוד הע"ה בתהלים שאמרו ברוה"ק, ולכן גם בוידוי המתוקן ע"ס אבג"ד תקנו הוידוי של אות וא"ו באות השימוש ולא באות עקרי, יען כי כן נהג דוד הע"ה בכמה מזמורים שהם מתוקנים בסדר אבג"ד שסידר פסוק אות וא"ו בוא"ו השמוש כמ"ש במזמור הללויה אודה בכל לבב, וכן מזמור תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך וכן באשרי תמימי דרך כל פסוקיו עשה בואו השימוש, ואפילו פסוק אחד בואו עקרי לא אמר, ועל כן תמצא כל דברי שבח שסידרו אנשי כנה"ג ביוצר וכדומה ג"כ אמרו התיבה של אות וא"ו בוא"ו השמוש ולא בוא"ו עקרי. וכמ"ש במ"ש אל ברוך גדול דעה וכו' וכן אל אדון על כל המעשים וכן מ"ש במוסף תכנת שבת וכו' והטעם כי השוו סדר תקנתם כמנהג של דוד הע"ה כי בודאי כך צריך לתקן ע"פ רוה"ק ועוד וידוי שאני כי אחריו אומרים מזמור של נפ"א שאין בו אות וא"ו כלל ולכך כאן דמוכרח לתקן תיבה באות וא"ו חסר מזה אות וא"ו העקרי והבן היטב

ז' בספר שלמי ציבור דף קמ"ט ע"א כתב בשם הרב ב"ד ז"ל כשאומר ש"ץ ויעבור צריכין הצבור לשתוק ולא יאמרו הם ויעבור אלא החזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה' ה' אל רחום וכו' ע"ש. ואין זה נכון אלא גם הקהל צריכין לומר ויעבור ה' על פניו ויקרא כי התיקון הנעשה למעלה לאו בקריאת י"ג מידות בלבד אלא נעשה ג"כ על ידי קריאת פסוק זה, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר להדיא בסוד הענין בקריאת ויעבור וי"ג מידות ולא אמר בי"ג מידות בלבד, ועל כן מנהג עירנו בגדאד יע"א הוא מנהג יפה שהקהל אומרים ויעבור ה' על פניו ויקרא אך מקדימים לומר זה קודם הש"ץ ושותקים וממתינים להש"ץ והוא אומר בקו"ר ויעבור ה' על פניו ויקרא ואז הקהל קוראים כולם כאחד ה' ה' אל רחום וחנון

ח' הנה נודע כי אמירת י"ג מידות דאל רחום וחנון וכו' בלא טעמים צריכה להיות בעשרה כשאר דבר קדושה דבעי עשרה. אמנם יזדמן שאחד מן הציבור קרא הוידוי עם הציבור ולהיות שהש"ץ הוא קל המרוץ אמר ויעבור וי"ג מידות כולם, וזה היחיד עודנו לא גמר הוידוי באופן שהוא צריך לומר ויעבור והי"ג מידות כולם אחר שגמרו החזן והצבור, הנה זה צריך לומר הי"ג מידות בטעמים אע"ג שהוא התחיל לומר הוידוי עם הצבור ביחד אין לסמוך על התחלה זו לומר הי"ג מידות אחר שגמרו אותם החזן והצבור. וראיה לזה נ"ל בס"ד ממ"ש בירושלמי דמגילה פ"ד. תניא אין פורסין על שמע פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה וכו'. אין נושאין כפיהם פחות מעשרה וכו' אין קורין בתורה פחות מעשרה אין מפטירין בנביא פחות מעשרה. אם התחיל בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ע"ש. וכל הלכות אלו פסק אותם בש"ע סי' נ"ה ע"ש. ומשמע מכל זה דלא די ההתחלה לגמור בלא עשרה אלא דוקא שיצאו מקצתם