עוד יוסף חי תתו

לא יהיה משמיע לאזניו אה"ן יעשה כמ"ש הגאון חיד"א שלא ישמיע לאזניו, אבל אם לא יוכל לכוין היטב וכ"ש היכא דחושש שיבלע אותיות אם לא ישמיע לאזניו אה"ן ישמיע לאזניו דוקא ולית לן בה. ושמעתי דעט"ר הרב מור אבי זצ"ל היה דרכו להשמיע לאזניו ושוב עלה בדעתו לשנות מנהגו ולא היה משמיע לאזניו והיה קשה עליו הדבר הזה והנה אחד יר"ש אמרו לו בחלום שיאמר להרב מו"א זצ"ל שיחזור לנהוג כמנהגו הראשון להשמיע לאזניו ובא החולם הזה והגיד לו וכן עשה

ד' כתב מרן ז"ל בשה"ט סי' צ"ה יכוין רגליו זה אצל זה בכיון כאלו אינם אלא אחת, להדמות למלאכים דכתיב בהן ורגליהם רגל ישרה כלומר רגליהם נראים כרגל אחד ומפורש בדברי הפוסקים טעם לדבר זה חדא כיון שעומד לדבר עם השכינה (אחר שאמר אדני שפתי תפתח) צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך. ועוד כשעומד כן אינו עומד בחזקה על רגליו וזה מורה שעומד באימה ובהכנעה

ועוד רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה' ע"כ

ודע כי יש בני אדם שאין יכולים לחבר ולהדביק כפות רגליהם מן האצבעות עד העקב אבל בחדא מנייהו סגי להו. הנה נראה כי טוב יותר לחבר האצבעות אע"פ שמצד העקבות נפרדים קצת זמ"ז כי העיקר הוא צד האצבעות שנראה לעינים שהוא קצה הגוף וכאן נראית רגל ישרה טפי

ה' איתה בגמרא דברכות דף נ"ה א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה (פירש רש"י אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה) סוף בא לידי כאב לב (שאין בקשתו נעשית) וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם (שעל ידיהם מפשפשין למעלה במעשיו לומר בוטח זה בזכיותיו נראה מה הם) ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו, והקשו בתוספות שם בדף ל"ב ע"ב כאן משמע עיון תפלה לאו מעליותא היא, ובגמרא דשבת חשיב עיון תפלה מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז אלמא מעליותא היא, ותרצו תרי עיון תפלה הם והיינו המצפה שתבא בקשתו לאו מעליותא היא והך דשבת הוא שמכוין לבו לתפלה ע"ש, וכן פירש בתוספות רבינו יהודה חסיד בברכות דף ל"ב

ועל כן פסק מרן ז"ל בשה"ט כי' צ"ח ס"ה אל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתו כיון שכיון בתפלתו כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם שעי"כ מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו, אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו ויאמר בלבו מי אנכי דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו ע"כ. ודבר זה של עיון תפלה רבים נכשלים בו וכמ"ש בגמרא דבתרא דף קס"ד שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וחד מנייהו הוא עיון תפלה ועל כן בדבר זה צריך אזהרה ביותר

וא"ו כתבתי בסה"ק בן איש חי פרשת משפטים הלכות שנה ראשונה אות ה' בתפלת העמידה אינו פוסק לקדיש וקדושה וכיוצא אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, ואם הוא עומד רחוק מן הש"ץ ואינו שומע קדיש וקדושה אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו ע"ש

ונראה דכל זה הוא בשומע מן ש"ץ קבוע שדרכו להוציא י"ח כל הצבור ששומעין קולו בכל דבר שבקדושה, אבל השומע מן חזן שעמד להתפלל בדרך אקראי פעם אחת בלבד אין לו תועלת מדבר זה דאין זה מכוין להוציא אחרים ולא יעלה על לבו ד"ז

פרשת תרומה

א' בענין החזרה של תפלת העמידה מפורש בשער הכונות דף ל"ח ע"ב כי תפלת לחש דעמידה היא בנה"י אמנם עתה בחזרה היא העולה עוד שלשה מדרגות אחרות שהם חג"ת, ולכן צריך עתה לחזור ולעשות כל אותם התיקונים הנזכרים בתפלה של לחש כי בכל עליית מדרגה יותר עליונה צריכה אל הארות אחרות יתירות ולכן חוזרין העמידה עצמה ממש. אבל יש הפרש ביניהם שהראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון, אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקליפה ולכן אומרים אותה בקול רם עכ"ל. והטעם שהחזרה היא ברבים שהם עשרה ולא ביחיד כתוב שם שזה יובן במ"ש בזוהר פ' משפטים דף קי"ז ע"א בפ' אחרי רבים להטות דאין רבים פחות משלשה ואינון תלת אבהן ועתה שעולין בחג"ת שהם תלת אבהן שבז"א צריך שיהיו ברבים (פי' בעשרה) ולא ביחיד ע"ש

ב' עתה נזכיר כאן בענין הקדושה של חזרת העמידה המפורש בשער הכונות דף ט"ל ע"א וז"ל בסוד הקדושה קודם שנבאר כונתה נבאר קצת דברים הצריכים והוא כי תחלה תכוין לקיים מ"ע אחת שנצטוינו בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל ופירשוהו בזוהר בפ' אמור בר"מ שנתחייבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת נקדישך ונעריצך, וז"ש בתוך בני ישראל רמז בזה שצריך האדם לכוין כי בהמשיכו הקדושה העליונה שתמשך עליו ג"כ בחי' הקדושה ההיא ויתקדש האדם מקדושתו יתברך וזהו ונקדשתי בתוך בני ישראל שהם יתקדשו והוא יתקדש עמהם בתוכם. וזש"ה והתקדשתם והייתם קדושים כנז' בר"מ שנקבל הקדושה מקדושתו יתברך שנמשכה עלינו וכבר נתבאר כי מקום קבלתו אל הקדושה הזאת היא באומרו מלא כל הארץ כבודו כנודע שהוא סוד המלכות, ותכוין כי אנחנו בני המלכות ואנו מקבלים הקדושה על ידי אמנו. ולכן צריך שתכוין לכלול עצמך תוך המלכות לקבל מקדושה הנמשכת עליה וזה תכוין באומרך מלא כל הארץ כבודו

ובהגיע הש"ץ אל נקדישך צריך האדם לחזור ולפסוע שלשה פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש ויסתום עיניו בכונה גמורה. גם תזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה של נקדישך בסוד ורגליהם רגל ישרה ירמוז ששני הרגלים יהיו כדמות רגל אחד בלבד. גם בענין מה שנוהגים קצת בני אדם לפסוע לאחוריהם שלש פסיעות אחר הקדושה ולומר שלום, לא היה מורי ז"ל נוהג כך כלל אלא היה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים וגם היה שותק ולא היה אומר שלום ואפילו שהוא עומד במקומו. גם צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל סדר הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של נקדישך ונעריצך צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק"ק תאמר אותם בלחש עם הש"ץ. ואח"כ כשתענה קק"ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדלוג כלפי מעלה כמשי"ת. והנה ענין הנז' שהוא לומר נקדישך ונעריצך בקו"ר בלבד והשאר בלחש זה נזכר בתוספתא במס' פאה. והענין של הדלוג באומרו קק"ק נזכר במדרש תנחומא בפ' צו וז"ל בשתים יעופף וכו' מכאן תקנו חז"ל לעוף האדם על רגליו בשעה שהש"ץ אומר קק"ק ע"כ, ועניינה יתבאר לקמן בע"ה: